עובדי משרד החוץ בכינוס חירום: "משרד החוץ אינו ארגון מתנדבים"

בעקבות הודעה על קיצוץ חד בשעות הנוספות המשולמות לעובדים, ובניגוד לסיכום מהשבוע שעבר, כינסו העובדים אסיפת חירום | לא ניתן יד להמשך הפגיעה בתנאי עבודתם של העובדים המסורים והמקצועיים של משרד החוץ" זועמים העובדים | בהנהלה בחרו שלא להגיב

קורבין לא אנטישמי. הוא על הכוונת כי הוא רוצה להציל את העולם

בהתחלה ניסו לטעון שג'רמי קורבין מרגל צ'כי. אחר כך, או במקביל, הם טענו שהוא חבר של גרי אדמס (מנהיג ה-IRA, המקבילה הבריטית ל"תומך טרור"). בהמשך טענו שהוא בובה של פוטין. ואז נפלה לידיהם הבוננזה הגדולה – הידד, הוא "אנטישמי".

הטענה המופרכת הזאת – שמופנית כלפי אדם שפועל כל חייו הציבוריים באופן נמרץ נגד כל סוג של אפליה, גזענות, דיכוי וחרחור מלחמה, לא משנה כמה לא פופולרית הפעילות הזאת בעיני הממסד – זכתה למרבה הצער לגיבוי של בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים (וכמובן גם של גורמים ישראליים, מימין ומ"שמאל"). גורמים שמוכנים למכור את האחריות הבלעדית על הטיפול ב"בעיית האנטישמיות" לידיהם של גזענים ואנטישמים של ממש – רק שחס וחלילה קורבין לא יגיע לדאונינג 10.

נלחם כל חייו נגד גזענות על כל סוגיה, ועכשיו מדביקים לו תווית של אנטישמי. ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור (צילום: Party of European Socialists)

יש התגברות שנאה בבריטניה, אבל לאו דווקא נגד יהודים

כל אדם שעיניים בראשו יכול לראות שאין בין "הקמפיין נגד האנטישמיות" במפלגת הלייבור לבין אנטישמיות או המאבק בה דבר וחצי דבר. מה שקורה שם שקול לחבורה של גברים מכים, שיוצאים לקמפיין אגרסיבי נגד אלימות כלפי נשים.

אוסף של מיוחסים גזענים, מיזוגנים ומושחתים, חלקם סתם אסלאמופובים וחלקם אנטישמים ממש, פתאום מתגייסים בכל מאודם למאבק בסוג מאוד מסוים של קסנופוביה ורק בו.

בדרך הם מיהרו לשכוח שהיהודים הבריטים שינו את האוריינטציה הפוליטית שלהם עוד לפני שקורבין פרץ בסערה לחייהם, ונטשו את הלייבור בהמוניהם לטובת המפלגה השמרנית, דווקא בימים שבהם עמד בראש המפלגה היהודי אד מיליבנד.

לגבי האנטישמיות עצמה, הנתונים הכי בלתי תלויים בעניין, שפורסמו מתישהו ב-2017 (שנתיים אחרי שקורבין נבחר לעמוד בראש הלייבור), קובעים כי זו תופעה לא מאוד נפוצה בבריטניה (רק 2.4% מהבגירים מחזיקים בעמדות אנטישמיות קשות), ובכל מקרה שכיחותה גבוהה הרבה יותר בצד הימני של המפה הפוליטית. בוודאי ובוודאי שהיא הרבה פחות שכיחה מאסלאמופוביה – שאותה מפיצים בגלוי בכירי המפלגה השמרנית, כולל ראש הממשלה עצמו.

קראתי גם את הדו"ח ה"מעמיק" שפורסם לאחרונה בנוגע לאנטישמיות במפלגה, שכל מיני מקורות חגגו אותו כמסמך המרשיע. ובכן, לא הצלחתי להזדעזע. מדובר באוסף של אנקדוטות אישיות (בהחלט לא נעימות) והתפלפלויות בנוגע להגדרות. מה שלא מצאתי שם אלה סטטיסטיקות שיכולות ללמד כמה התופעה באמת נפוצה ביחס לנתון בסיס כלשהו – לא בקרב הלייבור עצמה, לא ביחס למפלגות אחרות, לא בכלל בריטניה, וגם לא ביחס לסוגים אחרים של קסנופוביה.

לעומת זאת, אם הולכים לנתונים של המשרד לביטחון פנים הבריטי על פשעי שנאה של ממש, מגלים שאכן בריטניה סובלת, בעשור האחרון בכלל ומאז משאל הברקזיט ב-2016 בפרט, מבעיה קשה של התגברות השנאה – אם כי עיקר העלייה היא בפשעי שנאה נגד הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים, ועוד נתח משמעותי שלה הוא בפשעי שנאה על רקע גזעי או אסלמופובי.

המחקרים מראים שדווקא בקרב השמרנים יש גילויים אנטישמיות גדולים יותר. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, מנהיג המפלגה השמרנית (צילום: Andrew Parsons/ i-Images)

ועם כל הכבוד, גם סוגיית ישראל והפלסטינים (או בכלל סוגיות של יחסי חוץ) – שעמדותיו של קורבין בעניינה הן שנמצאות מאחורי ההתגייסות הישראלית הנרחבת לקמפיין נגדו – רחוקה מאוד מלהיות אחת הסוגיות הראשונות שעומדות על סדר היום של הציבור בבריטניה. הציבור הזה, ברוב חוצפתו, מעדיף בכל סקר עמדות עניינים מקומיים, כמו מערכת הבריאות הציבורית, פשיעה או תסבוכת הברקזיט.

הומלסים מתים ברחובות במספרים הולכים וגדלים

אבל אם בוחנים את הסיקור של התקשורת הישראלית על כל צדדיה (וגם בחלקים נרחבים של התקשורת הבריטית, שנשלטת ברובה המכריע בידי מספר מצומצם מאוד של תאגידים ובעלי הון בעלי נטייה פוליטית ברורה, מצב אפילו גרוע יותר מאשר זה ששורר בישראל), אפשר לחשוב שהדבר היחיד שעוסקים בו בבריטניה כיום הוא היהודים וישראל.

זה כבר לא סתם ספין בחירות. זו כבר הטעיה של הציבור והסטת תשומת לבו מהבעיות הבוערות בבריטניה: 4.6 מיליון ילדים שחיים בעוני; הומלסים שמתים ברחובות במספרים גדלים והולכים; ייבוש מערכת הבריאות הציבורית, הפרטה נרחבת שלה שעלתה כבר בחיים רבים ממש ופגעה בתוחלת החיים, וניסיונות בוטים למכור אותה לאמריקאים; שקרים בוטים בענייני הברקזיט; וייבוש שירותים ציבוריים חיוניים כמו משטרה וכיבוי אש ואף שירותי הכליאה, דברים שמובילים לאסונות מחרידים כמו השריפה במגדל גרנפל בלונדון או פיגועים שלא היו צריכים לקרות.

אני מפחדת לתאר לעצמי מה מרגישים מיליוני האנשים שנפגעו מהאכזריות הזאת כשהם רואים את העיסוק האינטנסיבי הזה ביהודים, שמנסה ברעש גדול להשתיק את העיסוק בכל בעיה אחרת שממנה הם סובלים? עד כמה הקמפיין המאוס הזה יתרום להתפשטות של אנטישמיות ממש? עד כמה הוא כבר תרם לזה?

אבל למה בעצם הם כל כך מפחדים מקורבין – שמרנים, "ליברלים", פריבילגים שונים ומשונים ורופרט מרדוק כאחד? וכמה רחוק הם כבר הלכו ועוד מוכנים ללכת כדי לחסל אותו (בתקווה שרק פוליטית)? וגם – מדוע כל איש שמאל ברחבי העולם חייב לדחות את ההכפשות שלהם על הסף ובבוז, לחשוף את פרצופם ה"מודאג" האמיתי ולקוות בלב שלם שמפלגת הלייבור תנצח בבחירות הגורליות האלה, בלי להתנצל ובלי להצטדק ובלי ליפול לבורות הצבועים והעמוקים שהם מנסים לכרות בפניו?

שירותים חברתיים קורסים, ירידה בתוחלת החיים. השריפה במגדל גרנפל בלונדון מסמלת את ההידרדרות של בריטניה (צילום: Natalie Oxford)

אלטרנטיבה לאידיאולוגיית ההכחדה מבית היוצר של תאצ'ר

התשובה לכל השאלות האלה היא ברורה למדי, ונמצאת באופן מפורט במצע שפירסמה הלייבור באחרונה. המצע הזה פורש – בגלוי ובאופן מפורש – אלטרנטיבה ריאלית, בת קיימא, ממומנת ואנושית עד מאוד לאידיאולוגיית ההכחדה הניאוליברלית. האידיאולוגיה הזו התגבשה במלוא אכזריותה בבריטניה בימיה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר, והגיעה לשיא האכזריות הזאת בעשור האחרון בכלל ובממשלה הנוכחית בפרט, כפי שניתן ללמוד גם מהנתונים וגם מהרטוריקה הבוטה של אנשי מפלגת השלטון השמרנית.

השיטה הזאת שקידמה תאצ'ר היא אפילו לא "קפיטליזם", אלא גרסה מאוד ספציפית שלו שהתחילה להתפשט כמו אש בשדה קוצים בשנות ה-70, וצורתה הנוכחית התעצבה בתחילת שנות ה-2000. והשיטה הזו מנסה, על אף כל מחדליה וכשליה העמוקים והמוכחים, להציג את עצמה באותו אופן שבו תאצ'ר הציגה אותה בתחילתה – כמערכת חוקים שאין ולא יכולה להיות לה אלטרנטיבה (מה שזכה לכינוי ה"חיבה" TINA – There is no alternative).

אחד מה"תרגילים" היותר מוצלחים שלה היה בליעתן של כל האלטרנטיבות והצגתן כפנטזיה במקרה הטוב או סטאליניזם במקרה הרע. מתאצ'ר – שקראה לראש ה"ניו לייבור" טוני בלייר "ההישג הגדול ביותר שלה", ורונלד רייגן דרך פרנסיס פוקויאמה – שהכריז על "קץ ההיסטוריה" (וחזר בו לאחרונה), השיטה הזו פעלה מאחורי רעש מחריש אוזניים של ז'רגון "מקצועי" ותעמולת הפחדה. מתנגדיה ננזפו כאילו אינם מכירים את נוסחאות הפיזיקה, סליחה, הכלכלה, שלפיהן עובד העולם.

בבריטניה המאבק הזה תמיד היה יותר ישיר, קיצוני ובהיר מבמקומות אחרים. בדרך, הופרטו כל תחומי החיים, כולל רעיון הסולידריות וכל אספקט של התאגדות ותמיכה. הפרטים נותרו מוחלשים ומבודדים עד כדי כך, שה"בדידות" מוגדרת שם כמחלה של המאה ה-21 – ולמרבה האבסורד מונתה לעניין הזה ועדה של פונקציונרים, ויש גם כבר מי שמנסה למצוא לה טיפול תרופתי.

אמר פעם איזה יהודי אחד, בפרפרזה על לינקולן, שאפשר לעבוד על כל בני האדם כל הזמן בהנחה שהשיווק נכון והתקציב גדול מספיק. ואכן, השיווק עבד יפה, עד שהשיטה הזאת התחילה לחסל את עצמה במשבר הפיננסי של 2008, ולאיים ממש על המשך קיומו של המין האנושי במשבר האקלים. המדד המוניטרי לכל דבר והעושר כאידיאל התחילו להיסדק, והסדקים מתרחבים והולכים.

לניאו-ליברליזם אין טיעונים של ממש מול המצע של קורבין

אך מכיוון שגם הזירה הפוליטית התנפצה ונותרה אדמה חרוכה תחת נחת זרועם של "כלכלנים" ואינטרסנטים שונים, אופציית ההתנגדות מתפרצת באופן ספורדי ולא בטוח בעצמו, ולא באמת מצליחה להתגבש לכדי פוליטיקה של שינוי מהותי. ולא יעזור שום דבר, הזירה הפוליטית – שם נקבעים סדר העדיפויות וכללי חלוקת התקציב, שבה מחוקקים החוקים ושתחתיה פועלת האלימות הממוסדת (הצבא, המשטרה, מערכת המשפט) – היא בסופו של יום המקום היחיד שבו אפשר לעשות שינוי בקצב, בסדר גודל ובהיקף כמו זה שנדרש.

במצע הלייבור, קורבין הציג אלטרנטיבה ממשית לניאו-ליברליזם. קורבין בדמותו של אובי ואן קנובי (צילום: Matt Brown)

וזה בדיוק מה שמסמל ג'רמי קורבין, ומה שקורה במערכת הבחירות שתגיע לסיומה ביום חמישי הקרוב. מכונת התעמולה עובדת חזק נגד האיש עצמו, מכיוון שאין לה הרבה סיכוי לקדם טיעונים נגדיים לאלטרנטיבה שהוא מציע (או כפי שאמרה פעם תאצ'ר, "אם הם מתקיפים אותך אישית, סימן שלא נותר להם אפילו טיעון פוליטי אחד").

אבל אם נפזר את מסכי העשן, נגלה כאן בחירה ברורה בין שחור ללבן: בין המשכה של מדיניות ההכחדה היהירה – שמבוססת על מניפולציה, כחש וכזב ושמנותקת ממציאות חייהם של רוב בני האדם על הפלנטה הזאת – לבין אלטרנטיבה של שינוי, שטוענת במפורש כי ברצונה לשנות מיסודם את כללי המשחק, ומפרטת כיצד היא מתכוונת לעשות את זה.

האלטרנטיבה הזאת היא אפילו לא רדיקלית יותר מדי. היא כוללת, בין השאר, תוכנית השקעות רחבת היקף בשוק העבודה, בתעשייה ובקהילות; הסטת תקציבים לכיוון של "מהפכה תעשייתית ירוקה" (כל עם והאסוציאציות שלו…); הלאמה מחדש של שירותים ציבוריים חיוניים באופן שכלכלנים מעריכים שיחסוך לציבור הבריטי כ-13 מיליארד ליש"ט בשנה; טיפול בעוני; העלאת שכר המינימום; השקעה בשירותי הבריאות והרווחה; ושינויים במיסוי לצורך המימון. היא כל כך ריאלית, והחשש שהנתיב הנוכחי יביא להשמדה עצמית כה כבד, שאפילו כלכלנים תומכים בהמוניהם במתווה הזה.

ברור לגמרי מי אינו מעוניין בזה. אבל גם ברור שם מאוד מי רוצה בזה – כל מי שרוצה שיהיה לו עתיד בעולם הזה (ע"ע הצעירים), בבריטניה, בכל אירופה ובכלל.

הצלחתה של מפלגת הלייבור בבחירות האלה יכולה להוביל שוב את העולם בדרך לשיטה חברתית-כלכלית חדשה – כמו שהובילה לכיוון ההפוך בשנות ה-70. והרבה יותר מכך – היא יכולה ללמד אותנו אם האופציה של החלפת שיטה חברתית-כלכלית באמצעים דמוקרטיים עדיין קיימת בכלל. אני באופן אישי מקווה מאוד שהתשובה תתברר כחיובית, מכיוון שהאלטרנטיבה לזה היא קטסטרופלית.

הפוסט קורבין לא אנטישמי. הוא על הכוונת כי הוא רוצה להציל את העולם הופיע ראשון בשיחה מקומית

בטענה לפגיעה בשכר הנהגים: סכסוך עבודה באגד, ייתכנו שיבושים בקווים בירושלים

לטענת איגוד עובדי התחבורה ונציגות העובדים, שינוי שביצעה הנהלת החברה באופן חישוב הפרמיות יחתוך אלפי שקלים משכר הנהגים | מחר (ב') יקיים הוועד אסיפות הסברה בירושלים, וייתכנו שיבושים בפעולת האוטובוסים בעיר

התרגילים של המדינה למנוע פיצוי ממשפחות ילדי תימן

בית המשפט העליון ידון מחר (שני) האם יש לפצל את אחד התיקים בפרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן למקרים פרטניים או לדון בהם כמקשה אחת. הדיון הוא גלגול של תביעה אזרחית של 11 משפחות, שהגישו ערעור על כך שבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את בקשת הפרקליטות להורות על מחיקת התביעה והגשת 11 תביעות נפרדות.

יו"ר צעירי העבודה: ""אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מי היו אחראים, אבל ברור לנו שאלה לא היו רק אחיות ובודדים, היתה פה עוולה מערכתית". יום המודעות לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. 21 ביוני 2018 (שירז גרניבאום / אקטיבסטילס)

המדינה הגדירה את הילדים כ"עלומים", כלומר ילדים שנלקחו ע"י הממסד ומותם הוכרז, אף שאין קבר. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

המשפחות התובעות הן חלק מ-80 משפחות שילדיהן הוגדרו על ידי המדינה כ"עלומים" בוועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי ובקודמותיה, כלומר כאלה שהמדינה לא הצליחה לגלות מה עלה בגורל הילד או הילדה. המשותף למשפחות התובעות הוא שבמקרים שלהן נציגי המדינה דרשו מהן למסור את ילדיהן למחסה בבתי ילדים, לכאורה בשל התנאים הקשים באוהלים במעברות. הוריהם הגיעו לבקרם מדי יום, עד שנמסר למשפחות שהילד נפטר, אך אין קבר.

כעת הגישו המשפחות תביעה נגד המדינה בדרישה לקבל פיצוי כספי על הנזק הפיזי והנפשי שנגרם להן או מנגד לקבל תשובה אחרת ביחס לגורלם של הילדים. "תדמייני שבית החולים לוקח לך ילד לפגיה, ואז הוא אומר שהילד נעלם, ואין לו מושג מה קרה", מסביר עו"ד אביתר קציר, המטפל בתביעה יחד עם עו"ד גיורא אבן-צור מטעם המשפחות. "ועכשיו תכפילי את מספר הילדים ב-80. את יכולה לדמיין לעצמך איזו סערה הייתה קמה כאן?"

לבקשת הפרקליטות לפצל את התיקים ישנה משמעות רבה במאבק המשפחות להכרה. "אם בית המשפט העליון יסכים לפיצול, זו אמירה שלא מדובר בפרשה אלא במקרים שאינם קשורים אחד לשני", אומר ד"ר רפי שובלי, חבר ועד ההנהלה של פורום אח"י, המלווה את המשפחות. "יש לכך משמעות מהותית בהיבט הציבורי".

"הפרקליטות מנסה לפרק את החטיפות כסיפור רחב וציבורי ולהשאיר ממנו מאבקים נפרדים", מוסיפה פרופ' יפעת ביטון, משפטנית בכירה במכללה למנהל, שניהלה מאבקים משפטיים רבים במאבק המזרחי. "חוץ מזה, לתובעים זה יעלה המון כסף, ולא בטוח שהם יעמדו בכך".

לדברי פרופ' ביטון, בקשת הפרקליטות לפצל את התיקים מנוגדת להתנהלות המדינה ובתי המשפט בתביעות מהסוג הזה. "אין שום הצדקה בעולם לא לחבר תיקים", היא קובעת. "למדינה זה מעולה כדי לחסוך זמן שיפוטי. בדיני נזיקין, ברוב הפעמים, הפרקליטות פועלת הפוך, היא זו שמבקשת לחבר תיקים, לפעמים בין תובעים שכלל לא יודעים אחד על השני. העובדה שהפרקליטות יוצאת נגד הדבר הנכון אינטואיטיבית מבחינת סדרי דין היא מקוממת שבעתיים. היא פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי".

כתמיכה בחוסר ההיגיון הטמון בבקשה הפרקליטות, פרופ' ביטון מספרת כי לאחרונה הגישו קבוצה של יוצאי מרוקו תביעה על הקרנות שהם היו חשופים להן בגלל הגזזת. "הם הגיעו לבתי משפט באופן נפרד – ובית המשפט החליט לדון בתביעה של כולם יחד", אומרת ביטון. "לכן, זה יהיה מאוד מפתיע אם העליון לא יאחד את התיקים".

"אפילו חפץ שהולך לאיבוד, מחפשים אותו"

ריקי אביבי-הינדי, אחת מ-11 המשפחות התובעות את המדינה, גילתה במסמכי הארכיונים שנפתחו לפני כשלוש שנים פיסת מידע ששינתה את כל עולמה. "כשפתחו את הארכיונים, התפלצתי. לא יכולתי לעמוד", היא משחזרת. "פתאום אני מגלה שביולי 1963 אחותי סועאד חדלה להיות תושבת הארץ, אחרי שב-49' אמרו להוריי שהיא נפטרה. והנה היא קיימת, חיה ונמצאת. פתאום התחברתי לדפים, חיבקתי אותם, היה לי בדל מאחותי, מספר תעודת זהות. לא כמו שטענו עד אז, שאין לי אחות".

"אמא שלי לא ויתרה עד יומה האחרון". שרה הינדי (עומדת משמאל) עם בתה סועאד שנלקחה ולא הוחזרה (באדיבות משפחת הינדי)

ההכרה בקיומה של אחותה, גרמה לתחושות מעורבות אצל אביבי-הינדי. "עד 2016 לא ידעתם כלום?" היא מתרעמת. "מישהו ילד אותה ומישהו הניק אותה ושמר עליה בבית תינוקות. אתם לא יכולים להעלים דבר כזה. אפילו חפץ שהולך לאיבוד מחפשים אותו".

אביבי-הינדי, שנולדה אחרי אחותה סועאד, מספרת שחיה כל חייה עם צל. "כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה מלווה אותי לבית הספר וכל פעם הייתה אומרת לי בשקט, 'אני חושבת שהילדה הזאת דומה לך. הנה, אני אשאל אותם'. תפסתי לה בשמלה כי היא עשתה לי בושות. כשבגרתי הבנתי מה זה חור בלב של אמא שאיבדה ילדה. אמא שלי נשאה את הפצע הזה 24 שעות ביממה עד יומה האחרון".

עד פרשת עוזי משולם, להוריה, ובמיוחד לאביה, היה קשה להאמין שייתכן שבתו נלקחה באופן מכוון. "הוא לא דמיין שיעשו דבר כזה. תמיד אמר 'בארץ ישראל לא משקרים'", היא נזכרת. "בשבילו זה היה סמל: הארץ שחלם עליה ועלה אליה מתימן. זה מפלח לי את הלב, איך שהוא קיבל את הגזירה. אבל אמא שלי אף פעם לא השלימה עם זה".

בקשת הפרקליטות לפצל את התיקים מעוררת בה תחושות קשות. "פשוט מתעמרים בנו. שלוש ועדות חקירה ממלכתיות קמו בשנותיה של המדינה הזאת. מה קרה פתאום, שכל אחד מאיתנו יבוא ויציג את המקרה שלו בנפרד? זה עניין עקרוני, אנחנו רוצים לדעת איפה האחים שלנו, הילדים והנכדים שלנו".

בעיני ד"ר שובלי, מדובר בסחבת משפטית שקשורה בסוגיית ההתיישנות. "המטרה של הסחבת הזו היא שהדור הראשון, ובשאיפה גם הדור השני, ימותו", הוא טוען. "אני לא מדבר על האימהות בנות התשעים פלוס, שכל יום אנחנו יכולים להיפרד מהם. גם הדור השני מתחיל להיכנס לאזור הסיכויים".

גם במקרה שהמדינה לא תקבל את הערעור, המשפחות ימשיכו לטעון לסדרתיות. "זה אומר שעורכי הדין יגיעו להמון דיונים, יהיו 11 משפטים נפרדים", מתאר שובלי. "הכוונה שלהם היא להתיש הן את המשפחה ואת עורכי הדין אם הם ירצו להוכיח סדרתיות. אני אצטרך להביא את הסבתא בת ה-90 של משפחה אחת לדיון של משפחה אחרת".

הפגנה להכרה בילדי תימן החטופים (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס). המדינה לא מוכנה להיכנס לדיון רציני עם המשפחות (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפגנה להכרה בילדי תימן החטופים (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

שובלי מעלה טענות קשות גם בנוגע ליחס כלפי העדים בבית המשפט. "יש כאן התעמרות שהיא רוע צרוף", הוא אומר. "למשל, היו טענות שהמשפחות אשמות בזה שגרמו נזק לראיות, כיוון שאיחרו כל כך בתביעות עד שלא נשארו עדים. המשפחות האלה פנו למדינה ולוועדות לא מאתמול. יש ניסיון להעביר את האשמה למשפחות".

כשאביבי הינדי נשאלת מדוע לדעתה המשפחות לא תבעו עד היום, היא אומרת: "הוליכו אותנו שולל מבחינה מנטלית בתקופה של ועדות החקירה. כל פעם שקמה ועדה, נראה לך שאוטוטו זה יבוא על פתרונו ואולי יימצא קצה חוט ואולי הם יודו. בנוסף, המקרה של עוזי משולם גרם לשיתוק, שיתוק של כל הנושא הזה מהפחד, מהאימה, מהחוסר אונים. אי אפשר היה לעמוד מול הממסד, לעמוד מול כל העליהום הזה שעשו לנו. זה יצר דמוניזציה שכאילו התימנים הוזים, מעלים השערות שהן לא לגיטימיות. זה שיתק אותנו".

אם המדינה לא מכירה, לפחות שתשלם פיצויים

התביעה האזרחית לפיצוי כספי היא חלק מהמאבק להכרה בפשע. "למשפחות האלה אין יכולת להוכיח את גרסת המדינה. אין קבר שאפשר לבדוק אותו, ואין גישה למסמכים המקוריים. הן במצב שאין להן מה לעשות, אז הן אומרות למדינה 'תגידי משהו או שתשלמי פיצויים'", מסביר שובלי.

"פיצוי הוא חלק מכל תהליך הכרה בעולם. זה לא מגונה ואין בעיה אסתטית עם זה. לי אין בעיה לתבוע פיצויים בכל שלב מהמדינה. הכרה להערכתי לא תהיה, לכן אין ברירה אלא ללכת במסלול הזה".

[tmwinpost]

פרופ' ביטון מציינת לטובה את האסטרטגיה שבחרו התובעים. "במקום ללכת ולתקוף בצורה ישירה, להשתמש בכלים המוכרים של בג"צ ועתירות מנהליות נגד המדינה", היא אומרת, "יש פה שימוש בתחום משפטי שהוא יבש וענייני אפשר לומר: התביעה הנזיקית, הפיצוי".

לדבריה, תביעה כזו היא חלק ממגמה מבורכת של הגנה על זכויות אדם באמצעות תביעה פרטית, אך אינה מחליפה את אחריות המדינה לטפל בפרשה. "אין ספק שבהקשרים לא מעטים, ובעיקר בהקשר המזרחי, המדינה מצויה בעמדת התגוננות", היא מבארת. "יש תוקפנות כלפי מי שמבקשים לעשות תיקון היסטורי. אבל הדרך הנכונה היא לא ברדיפה פרטנית של מי שתובע הכרה. כדי לתקן תיקון כזה צריך להקים מנגנון רחב וכולל של לקיחת אחריות של המדינה, מתן פיצוי ופתיחת תיקים, כמו שנעשה בקנדה וניו זילנד (לגבי עמים ילידים – נ.ד).

"הייתי חלק מיוזמה כזו מול משרד ראש הממשלה לבין הארגונים, זה היה מאוד קשה ולצערי הגענו למבוי סתום. לכן זה עוד יותר מקומם, המדינה גם לא לוקחת על עצמה את התפקיד המתבקש של טיפול בפרשה כל כך כואבת ברמה העקרונית וגם נלחמת נגד התובעים במסלול  הפרטי. זה חמור מאוד".

נעמי נידם היא עיתונאית ועורכת

הפוסט התרגילים של המדינה למנוע פיצוי ממשפחות ילדי תימן הופיע ראשון בשיחה מקומית

"אני מחנך ולא אעשה דברים שהם נגד אנשים. אנחנו לוחמים פציפיסטים"

הודו: לפחות 43 הרוגים בשריפה במפעל לתיקי יד

האש פרצה לפנות בוקר במפעל בן חמש הקומות בניו דלהי, ומרבית הקורבנות הם עובדים שישנו במקום | עשן סמיך אפף את אזור המפעל בהיקף של כמאה מטר | כוחות הכיבוי השתלטו על הלהבות, אך קיים חשש כי יש עדיין לכודים בבניין

פסטיבל סולידריות – ברכות – ד"ר ישי מנוחין

ד"ר ישי מנוחין מברך את באי פסטיבל סולידריות

בכלכלות המפותחות כבר הבינו: עבודה מאורגנת היא ערובה לשגשוג המשק | תשובה לאיילת שקד

שרת המשפטים לשעבר טענה שההסתדרות פוגעת בצמיחה בישראל - אך בפועל, הישגי העבודה המאורגנת בשנים האחרונות היו אחד הזרזים המשמעותיים לצמיחה | גם ב-OECD סימנו את ארגוני העובדים כגורם חיוני לצמיחה שוויונית יותר, ולהתמודדות אפקטיבית עם עולם העבודה המשתנה

גשם יתחיל לרדת הערב, צפי לשיטפונות מחר

היום תחול ירידה בטמפרטורות וגשם ירד מצפון הארץ ועד צפון הנגב. מחר חשש לשטפונות - אולי גם בערי החוף ובשפלה | ביום רביעי עלייה בטמפרטורות חמישי - הגשם צפוי לחזור

חרם נגד אסם? נתניהו הכשיל אותו מראש

ברוכים הבאים לכל תומכי נתניהו שהצטרפו בשבוע האחרון באיחור לא קל למחאה החברתית של 2011 והחליטו גם הם להחרים תאגיד מזון גדול. בפעם הקודמת לפני שמונה שנים החרם הצרכני נגד תנובה נתקל בלגלוג וזלזול מצד אותם תומכים. סביבתו של נתניהו כינתה אז את המפגינים ברוטשילד כאנשי שמאל ש"מעשנים נרגילות ואוכלים סושי". 

הפיצול בעם שהובל על ידי השלטון איפשר אז לתאגידי המזון לצאת יחסית בשלום מהמחאה. לא נעים להוריד גם הפעם את הרוח ממפרשי המחאה הנושבת בעוצמה, אבל החרם הנוכחי הוא בבחינת מאוחר מדי על ידי מעטים מידי עם מסר שגם הקופירייטר הכושל ביותר לא היה מעלה על דעתו להפיץ.  

אז אם אתם תומכי נתניהו ולא הבנתם על מה אני מדבר – לפניכם כמה דברים שאתם חייבים לדעת לפני שאתם מחרימים את אסם. נתחיל מהסיבה לחרם – דן פרופר, שהוא הפנים של אסם ואגב רבים לא יודעים שהוא זה שגם המציא את הביסלי. פרופר האשים את נתניהו בשבוע שעבר בהסתה ושיסוי העם. למרות שהוא מזוהה עם אסם, פרופר כבר מזמן הוא לא מבעלי החברה אלא משמש כשכיר בראש דירקטוריון החברה מטעם נסטלה – אחד מתאגידי המזון הגדולים בעולם. 

אסם הונפקה לראשונה בבורסה הישראלית ב-1992. את שיתוף הפעולה הראשון עם נסטלה עשתה כעבור שלוש שנים, אז נכנסה לשותפות בינלאומית עם אותו תאגיד מזון ענק. ב-2000 נסטלה כבר שלטה באסם עם 50.1% ממניות החברה. עד 2014 מכרה משפחת פרופר כמעט את כל מניותיה, ועד 2016 נרכשו גם כל שארית מניותיה של אסם על ידי נסטלה בדרך לשליטה מלאה בחברה. החל משנה זו אסם גם הוצאה מהמסחר בבורסה והפכה לחברה פרטית שהביצועים שלה לא מפורסמים לציבור.

נסטלה היא החברה המסחרית ה-33 בגודלה בעולם, עם הכנסות של יותר מ-91 מיליארד פראנק שווצרי (שווה ערך פחות או יותר לדולר היום) ב-2018 – פי 4.5 מכל תקציב הביטחון הישראלי בשנה. הכנסותיה של אסם כפי שפורסמו בטרם הפכה לחברה פרטית היוו בערך אחוז מסך כל הכנסותיה של נסטלה. גם אם אוהדי נתניהו יפסיקו לרכוש במבה לגמרי זה יהיה אולי לא נעים מבחינת אסם, אבל לא בדיוק ידגדג את יציבותו של התאגיד העולמי הענק ששולט בה.

הטקטיקה היחידה אולי להשפיע ולהתגבר על כוחו של תאגיד כל כך גדול היא לבוא מולו ככוח צרכני גדול ומאוחד, אלא שתומכי נתניהו, שביום בהיר הצליחו להוציא אולי 7,000 איש לרחוב, מגיעים לחרם הצרכני עם מסר בעייתי שרוב הציבור בכלל מתנגד לו. 

ספק גדול אם "הצל", יאיר נתניהו ואלי ציפורי, שמשמשים כמובילי החרם, הם קהל היעד של מוצרי במבה ומטרנה, אבל דווקא מאותה נקודה מעניין לראות איזו אמא תעז להפסיק לספק לבנה מטרנה רק כדי להגן על ביבי מפני אמירות ערכיות של פרופר, או איך זוג הורים יהיה מוכן לספוג 10 דקות רצופות של צרחות של בנם רק כי לא קיבל במבה בשם כבודה של משפחת נתניהו. גרוע מכך, במבה ומטרנה הם רק שני מוצרים בודדים מבין רבים שאסם-נסטלה מספקת לשוק הישראלי.

אסם תחת נסטלה היא מעצמת מזון שגדלה עם השנים בעיקר על ידי רכישת ומיזוג חברות מזון קטנות יותר תוך אזלת ידו של הממונה על התחרות (בעבר: הממונה על ההגבלים העסקיים) שהוחלש על ידי נתניהו. כך למשל כשהיה ממונה על ההגבלים חזק כמו דיוויד גילה, הוא הוחלף בלחץ נתניהו על ידי מיכל הלפרין. תנובה היתה "במקרה" לקוחה מרכזית של הלפרין עד כניסתה לתפקיד הממונה. הרכישות והמיזוגים של אסם-נסטלה צמצמו עוד יותר את יכולת הבחירה המצומצמת גם כך של הצרכן הישראלי. 

כיום כל מי שנכנס לרשת שיווק יראה מוצר של אסם-נסטלה מול עיניו כמעט על כל מדף שיסתכל. מדובר במגוון עצום של מוצרים, ממטרנה ובמבה דרך החמוצים של בית השיטה, בייגלה, ביסלי, רטבים, מרקים, מנות חמות, שקדי מרק, קמחים, מאפים, פסטות (אסם מונופול בתחום זה), ויטמינצי'קים, בונז'ור, גלידות נסטלה, ערגליות, פתי בר, עסיס ועד דגני בוקר ומאכלי בעלי חיים כמו דוגלי.

חברה משוסעת היא אולי הפרס הגדול ביותר שיכולים לקבל התאגידים בחברה האזרחית. במקום שהציבור יתמקד בעושק שגורמים לו אותם תאגידים, הוא עסוק במלחמות יום יומיות בינו לבין עצמו. מהבחינה הזו נתניהו הוא מנהיג החלומות של העולם התאגידי. 

חברה משוסעת היא אולי הפרס הגדול ביותר שיכולים לקבל התאגידים בחברה האזרחית. במקום שהציבור יתמקד בעושק שגורמים לו אותם תאגידים, הוא עסוק במלחמות יום יומיות בינו לבין עצמו

אותו קמפיין של שיסוי בין חלקים בציבור הישראלי שמוביל נתניהו בשנים האחרונות בשילוב רגולטור חלש, אפשר לאסם להפוך תחת ממשלתו למפלצת תאגידית. הניסיון להחרים כיום את אסם שצברה כוח עצום בתקופת נתניהו הוא כבר בגדר מאוחר מידי. הניסיון לעשות את החרם עם מסר שקורא לשמור על כבוד המנהיג שטיפח את אותו תאגיד ולא למען כבוד האזרח שנרמס על ידי התאגיד, הוא כבר בגדר פארסה.   

אם באסם יגלו קור רוח ולא יבהלו מההמתקפות הרעשניות שחוו ועוד צפויים לחוות ברשתות מצד תומכי נתניהו, החרם הזה יהפוך תוך זמן קצר לעוד ניסיון מחאה פאתטי שייכנס לבית הקברות הגדול של חרמות כושלות מההיסטוריה.  

The post חרם נגד אסם? נתניהו הכשיל אותו מראש appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

עתירה: משרד הרווחה לא השתמש ב-21 מיליון ש"ח לשיקום שורדות זנות

בעתירה שמגיש המטה למאבק בזנות לבג"צ טוענים: המשרד לא השקיע את התקציב בשורדות זנות, וזאת למרות הצורך הגדל בשטח | על רקע החוק להפללת לקוחות הזנות נרשמה עלייה של 210% בפנייה למוקדי הסיוע

נייר עמדה: תקציב המדינה צריך לכלול 'מנועי שוויון' ולא רק 'מנועי צמיחה'

לפי הניתוח של ד"ר שלמה סבירסקי ממרכז אדווה, במקום להתמקד בצמיחה כלכלית כיעד מרכזי, על תקציב המדינה להציב יעדים מדידים לקידום השוויון בין האזרחים, ולכלול צעדי מדיניות שיקדמו אותם | בין היעדים המוצעים: הרחבת מעמד הביניים מ-53.8% ל-70%, והורדת תחולת העוני

התקשורת מסווה את כישלונות ביבי ומציגה אותם כהצלחות

קומץ קטן של אנשים עשירים, ששולטים באמצעי התקשורת, בנו ניפחו ותחזקו את התדמית של ביבי כ"מדינאי" מוצלח כי הם התעשרו משלטונו. אם הוא היה מדינאי מוצלח שהיה מטיל עליהם מיסים לא היינו שומעים על כך מאת: ק. טוכולסקי מיומו הראשון בתפקיד, ועד היום, ביבי היה ונותר כישלון לאומי למעלה מעשור עומד בראשות ממשלת-ישראל ביבי וככה […]

הפגנה מול מגרש הרוסים: "די לענישה הקולקטיבית בעיסאוויה"

כ-300 מפגינים מחו בערב (שבת) מול תחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים נגד אלימות המשטרה והמבצע המתמשך שלה בשכונת עיסאוויה שבמזרח העיר. "עיסאוויה מבקשת, רק תתנו לגדול בשקט" ו"בן חמש בחקירה, אין בושה למשטרה"', קראו המפגינים, ישראלים ופלסטינים תושבי עיסאוויה.

"בן חמש בחקירה, אין בושה למשטרה", קראו המפגינים נגד אלימות המשטרה בעיסאוויה. ההפגנה הערב מול מגרש הרוסים בירושלים (צילום: אורן זיו)

"מפקד משטרה החליט שהוא רוצה לכבוש את עיסאוויה מחדש", אמר במהלך ההפגנה ח״כ אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת. "דרך עיסאוויה, רוצים להכניע את כל השכונות בירושלים המזרחית. באנו, ערבים ויהודים, להגיד לדורון ידיד, מפקד מחוז ירושלים: מספיק עם הענישה הקולקטיבית, ההתעמרות וההתעללות בשכונה".

ההפגנה היתה גדולה ביחס למחאות שמאל בשנים האחרונות במרכז ירושלים, ובמהלכה צעדו המפגינים מסביב למגרש הרוסים וברחוב יפו, על מסילת הרכבת הקלה. מול הכניסה האחורית לתחנת המשטרה, שם מכניסים את העצורים, עצרו המפגינים וקראו במשך דקות ארוכות "די לכיבוש" בערבית ובערבית. השוטרים, שיצאו מהתחנה, הביטו מהצד לא ניסו לפזר את ההפגנה.

"באתי עכשיו מעיסאוויה, המשטרה בתוך הכפר, הם באים רק בשביל להפחיד, עוצרים ומשחררים אחרי יום-יומיים בערבות", אמר מוחמד אבו חומוס, ממובילי המאבק בעיסאוויה. "אני רוצה להגיד לראש העיר שהוא משקר לעם שלו כשהוא אומר שיש אלימות בעיסאוויה. שיילך לבתי הסוהר ויראה כמה נשפטו בעיסאוויה? פחות מעשרה כתבי אישום מאז החל המבצע, אבל עצרו מאות. הם באים לשכונה כדי ללמד את השוטרים והחיילים לעצור, איך לפרוץ דלתות".

הפגנה נגד אלימות משטרתית בעיסאוויה מחוץ למגרש הרוסים בירושלים (צילום אורן זיו)

"השוטרים מגיעים לעיסאוויה כדי להתאמן איך לפרוץ דלת", סיפר פעיל מעיסאוויה. ההפגנה מחוץ למגרש הרוסים בירושלים (צילום אורן זיו)

ח״כ יוסף ג׳בארין מהרשימה המשותפת, שהשתתף אף הוא בהפגנה, אמר כי "השוטרים נכנסים כל יום לעיסאוויה כדי להכניע את התושבים, שרוצים לחיות בכבוד ובעצמאות". חבר הכנסת לשעבר מוסי רז הוסיף: "כמו שהסדרה מחוז ירושלים הסתיימה, כך גם המבצע בעיסאוויה יסתיים".

בשלושת השבועות האחרונים, הפגינו פעילי שמאל מקבוצת ״פרי ג׳רוזלם״ ופלסטינים במוצאי שבת מול ביתו של ראש עיריית ירושלים משה ליאון בדרישה שיתערב ויעצור את הפעילות המשטרתית בשכונה, הנמשכת ברצף כבר יותר מחצי שנה. בשבוע שעבר, עצרה המשטרה חמש מפגינות ושחררה אותן בתנאים לפיהם יתרחקו מבתים של אישי ציבור. עו״ד גבי לסקי עירערה בשם שתי מפגינות על ההגבלות, ובית המשפט השלום בירושלים ביטל אותן ביום שלישי.

בשבוע שעבר, פרסם ראש העיר ליאון הודעה חריגה, ובה האשים את סיעת "התעוררות" במועצת העיר כאילו היא זו שעומדת מאחורי ההפגנות. ליאון טען שהאלימות בעיסאוויה מצדיקה את התנהלות המשטרה ושהעירייה משקיעה בשכונה יותר משכונות אחרות בעיר. בעיתון "הארץ" בדקו את הטענות האלה ומצאו שאין להן בסיס.

המבצע המשטרתי בעיסאוויה החל בחודש מאי. בחודשים לפני כן לא פרסמה המשטרה הודעות על פעילות אלימה בשכונה או באזורים הגובלים בה – קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים מצד אחד או כביש 1 מהצד השני.

הפגנה נגד אלימות משטרתית בעיסאוויה מחוץ למגרש הרוסים בירושלים (צילום אורן זיו)

פעילים ירושלמים מקיימים משמרות בעיסאוויה כדי לדווח על אלימות המשטרה. ההפגנה מחוץ למגרש הרוסים בירושלים (צילום אורן זיו)

מאז החל המבצע, מדי יום ומדי לילה פושטים שוטרים על עיסאוויה, מבצעים חיפושים, מעצרים, מקימים מחסומים ומחלקים דוחות. שבועות ספורים לאחר תחילת המבצע, בתחילת יולי, שוטר ירה למוות בצעיר מוחמד עוביד. בחודש אוגוסט חשף ניר חסון מ"הארץ" ששוטרים שתלו נשק בביתו של תושב השכונה במהלך הסדרה "מחוז ירושלים". במהלך חצי השנה האחרונה נעצרו מאות תושבים, אך רק נגד בודדים הוגשו כתבי אישום. למרות ניסיונות התושבים להגיע להסכם עם המשטרה, כולל הסכמה ששוטרים לא יפעלו בסמוך לבתי הספר בזמן הלימודים, עד עתה כל הניסיונות נכשלו, והמשטרה הפרה סיכום שהושג עם ועד ההורים.

מדי ערב, מקיימים פעילים ירושלמים משמרות נוכחות בשכונה כדי להביע סולידריות עם התושבים ולתעד את התנהלות המשטרה מתוך תקווה שנוכחות של ישראלים, גם אם קטנה, תצמצם במעט את האלימות שמפעילים השוטרים. הפעילים הישראלים מצטרפים לפעילים מקומים שמסיירים ברחובות.

הפוסט הפגנה מול מגרש הרוסים: "די לענישה הקולקטיבית בעיסאוויה" הופיע ראשון בשיחה מקומית

הטלביזיה החברתית – על המדינה לסייע במיצוי זכויות לאזרחיה

המדינה דואגת לדרוש מאזרחיה חובות. אך מה עם הזכויות? אזרחים רבים אינם מממשים זכויותיהם לקצבאות. שתיים מהעמותות שפעלו בתחום נסגרו. נותרה רק עמותה אחת "רבנים לזכויות אדם" שפועלת למען מיצוי זכויות. מן הראוי שהמדינה תיקח על עצמה את האחריות למיצוי זכויות אזרחיה בין שליש למחצית מהאנשים שזכאים לקבל הבטחת הכנסה, לא מממשים את הזכויות שלהם […]

פעם זה הצליח: סיפורה של שותפות יהודית-ערבית באוני' העברית

הכרתי את נעם קמינר ז״ל על המדשאות של קמפוס גבעת רם, כשהיה מגיע לחלק כרוזים של ״שס״י״. לעומת התלישות שלי, הוא נראה בעיניי סמל לשורשיות: יליד הארץ, שירת בצבא, בן למשפחה קומוניסטית שבה ינק פוליטיקה עם חלב אמו. אני הייתי עולה חדש – גם בארץ, אבל גם בשמאל  –טרם שירתי בצבא.

הגיע לקמפו"ס ירושלים עם עבר של פעילות פוליטית שמאלית והפך לאחד ממנהיגיה. נעם קמינר (צילום: באדיבות המשפחה)

נעם חזר ללמוד בגבעת רם אחרי הצבא ואחרי מסע התנתקות של שנתיים וחצי בארצות הברית. הוא הגיע ישירות לשנים המפוארות של תנועת הסטודנטים ״קמפו״ס״ – 1977 עד 1982 – תקופה שהייתה בעיני תור הזהב של השותפות היהודית־ערבית, ושם התגלתה מנהיגותו. אני הייתי פעיל בעיקר בשנות ההקמה של התנועה, שלוש שנים קודם לכן. קמפו״ס התחילה דווקא מאנשים ״לא־שורשיים״ כמוני, עולים חדשים, בעיקר מדרום אמריקה וגם ממדינות אחרות; כאלה שלא השלימו עם הא־פוליטיות של הסטודנטים הישראלים וביקשו להביא לרדיקליזציה, לאו דווקא לשותפות יהודית־ ערבית. אלה תעתועי ההיסטוריה: הדברים מתפתחים לא בדיוק כפי שאנחנו מתכננים. להלן אנסה לעמוד על תעתועים אלה ועל מה שאפשר ללמוד מהסיפור של קמפו״ס.

סוציולוגים חלוקים סביב הסברים אפשריים שונים להתפתחויות של תנועות חברתיות: המידה שבה הן מושפעות מנתונים אובייקטיביים חיצוניים (המכונים ״מבניים״), המידה שבה הפעולה המכוונת של בני האדם מצליחה להשפיע על המציאות (פעולה המכונה ״סוכנות״,(agency,  והאם מניעים את התנועות האלה רגשות של סולידריות ואחווה או שיקולים רציונליים. הסיפור על הולדת קמפו״ס, על התרחבותה ועל שקיעתה מצביע על העוצמה הכבירה שיש לסוכנות של בני אדם – וגם על האופן שבו ההתפתחויות החיצוניות והמבנה השפיעו על פעולתם בלא שהכריעו את הרצון האנושי לפעול.

עולים חדשים שלא עברו אינדוקטרינציה ציונית

קמפו״ס הוקמה על ידי ״עולים חדשים״ אחרי מלחמת יום כיפור – שבה לא השתתפו – וגייסה בעקבותיהם ישראלים יהודים רבים שזעמו על הכישלון של ממשלת העבודה. מאוחר יותר חיברה קמפו״ס בין הפעילים היהודים לבין פעילים ערבים שנתקלו בתגובות גזעניות בראשית השתלבותם באוניברסיטאות, תגובות שהלכו והתחזקו עקב הכיבוש ב־1967 ופעולות אש״ף נגדו. נראה לי שאי־אפשר להסביר את התפתחויות המחאה בשנות השמונים – נגד מלחמת לבנון ונגד דיכוי האינתיפאדה – בלי להכיר את פעילותה של קמפו״ס בין 1974 ל־1982.

על תפקיד ה״סוכן״, ללא תלות במבנה, אפשר ללמוד מפעילות העולים בתחילת שנות השבעים. הקבוצות הבולטות שפעלו נגד הכיבוש מאז 1967 היו שי״ח ו״מצפן״. לטינו־אמריקאים רבים היו לדלק של תנועות רדיקליות בארץ מראשית שנות השבעים, על רקע הרדיקליזציה והעימות עם משטרי דיכוי ריאקציוניים בארצות מוצאם. תחילת ההשפעה הדרום אמריקאית ניכרת כבר ב־1971, עם המעורבות של עולים אלה בפעילות הפנתרים השחורים, עם אנשי מצפן, ובתנועות הסטודנטים. בשנים 1971 ו־1972 זכתה תנועת ״יש״ בבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, תנועה יהודית־ערבית שעולים מדרום אמריקה היו חלק משמעותי בה, לצד קיבוצניקים ילידי הארץ וסטודנטים ערבים. הצלחת "יש" בחיפה, שנבלמה מהר מאוד על ידי מפלגות הממסד, השפיעה בעקיפין גם על הקמת קמפו״ס בירושלים. נראה שהתרומה של העלייה הדרום אמריקאית לרדיקליזציה של שנות השבעים טרם נחקרה. לתחושתי, הסיבות לרדיקליות שלנו היו שלא עברנו את האינדוקטרינציה הציונית ולא את חוויית השירות הצבאי. זו, לדעתי, הסיבה להיעדרה של תחושת עליונות אירופוצנטרית כלפי ערבים ומזרחים, תחושה שאפיינה את מה שקרוי ״השמאל הציוני״. אמנם היינו שמאל, אבל הרוב המכריע מאתנו עלה לישראל מתוך ציונות.

הגעתי לאוניברסיטה העברית בקיץ 1972, וכבר בשנה א' החלה לפעול בה קבוצה של דרום אמריקאים (בעיקר מצ'ילה, מארגנטינה ומאורוגוואי) שיצאו נגד העל־מפלגתיות המדומה של הסתדרות הסטודנטים, שבחרה בבחירות אישיות נציגי מפלגות בלי לדעת מראש מהי זהותם הפוליטית. לארגון של הדרום אמריקאים קראו ״חיזקי אתון״. אני הקמתי תא של חיזקי במחלקה לסוציולוגיה; הרוב המכריע של הפעילים בתא היו עולים חדשים – דרום וצפון אמריקאים, טורקים, איטלקים, וצרפתיים. לא זכור לי שהיה בין חברי התא ולו צבר אחד

האכזבה שאחרי מלחמת יום כיפור

עם מלחמת יום כיפור נמוגו כל הניסיונות לרדיקליזציה מנותקת ממלחמות ומכיבוש. התא שלנו, עם פעילים נוספים מקבוצות שמאל רדיקלי, הצטרפו להפגנות של תנועות המחאה נגד ממשלת גולדה מאיר בתביעה לאחריות מיניסטריאלית. זו הייתה ראשית המעורבות הפוליטית של סטודנטים צברים, שהחלו להתארגן בתאים סטודנטיאליים. הקבוצה העיקרית שביקשה להביא את מחאת החיילים לאוניברסיטה הייתה של פעילים במפלגה חדשה בשם ״מוקד״. המפלגה קמה לקראת הבחירות לכנסת ב־1973 וחיברה בין אנשי מק״י, פעילי שי״ח ציונים וקבוצת מרצים מהאוניברסיטאות. אליהם הצטרפו אנשי שי״ח, מאוכזבי המערך (כמו ״מטאטא״ המפ״מניקית, בראשות אבי ובני טמקין) וקבוצות נוספות, רובן של ילידי הארץ, ויחד הוקמה קמפו״ס. צביקה דויטש ז״ל, שהיה פעיל בפלג של שי״ח בראשות רן כהן (שהקים את מוקד), היה דמות בולטת: הוא יצר קשרים וחיבורים בין קבוצות פוליטיות ובין ילידי הארץ לעולים. בישיבתו הקבועה בקפטריה של הספרייה הלאומית, צביקה לימד רבים מאתנו על ההיסטוריה הפוליטית של השמאל.

קמפו"ס קמה בעקבות המחאה אחרי מלחמת יום כיפורים. גולדה מאיר מעבירה את ראשות הממשלה ליצחק רבין לאחר התפטרותה בעקבות ועדת אגרנט (צילום: יעקב סער / לע"מ)

ב־1974 החלה ההתארגנות לקראת הבחירות לאגודת הסטודנטים. ברקע הייתה אי־נחת ממפלגת השלטון, המערך, ששלטה גם בהסתדרות הסטודנטים. ערב הבחירות הצטרפו למאבק גם סטודנטים ערבים בזכות קשר שנוצר ב״יש" חיפה בין רוני סטריאר ועאדל מנאע: שניהם עברו ללמוד בירושלים. עאדל היה חבר ״ועד הסטודנטים הערבים״ שהיה אז בשליטת רק״ח, וערב הבחירות העלה הצעה לתמוך בהתארגנות שלנו. הוועד קיבל את הצעתו ופרסם כבר באותו לילה כרוז שקרא לסטודנטים הערבים לתמוך במועמדי קמפו״ס. ברשימת קמפו״ס ב־1974 היו מעט מאוד מועמדים ערבים, ואלה הגיעו בעיקר דרך קשרים אישיים. בבחירות אלה נהפכה קמפו״ס למפלגת השמאל הגדולה בהסתדרות הסטודנטים; המערך זכה במספר זעום של נציגים. כך, כבר ב־1974 מחקה קמפו״ס את המערך וכפתה מאז בחירות פוליטיות גלויות. למרות זאת, בבחירות זכתה נציגת הליכוד לראשות ההסתדרות הסטודנטים, אריאלה רבדל.

משכונות מצוקה למאבק יהודי-ערבי

השם קמפו״ס כולל חלק מההשקפה ומהפעילות הדרום אמריקאית. הכוונה לאות ו': "קבוצות למעורבות פוליטית וחברתית סטודנטיאלית". הו' נועדה לציין את הפעילות החברתית (גילוי נאות: זכויות היוצרים שלי). בראשית שנות השבעים היו קבוצות של עולים חדשים, חברי קמפו״ס, שהתגוררו בשכונות מצוקה, בעיקר בקטמון ט', והיו מעורבים בעבודה קהילתית. הסטודנטים האלה ייצגו תפיסה של מעורבות סטודנטיאלית לרדיקליזציה מחוץ לכותלי האוניברסיטה. בעקבות מעורבות זו של פעילי קמפו״ס הוקם פרויקט פר״ח הראשון באוניברסיטה העברית. הפעולות של קמפו״ס כללו גם הדרכת נוער ותיאטרון קהילתי, ופעולות אלה הובילו מאוחר יותר להקמה של ״תנועת האוהלים״. זו נוסדה לאחר הקמת ה״אוהל״ הראשון בקטמון ט', שנקרא ״אוהל יוסף״ בעקבות ההצגה ״יוסף יורד קטמונה״ שחיברו החבר'ה הצעירים, ובה כיכבו שלמה וזאנה ומשה סלאח.

חלק מהפעילים התחילו מפעילות בשכונות מצוקה בירושלים. הפגנת הפנתרים השחורים בתל-אביב (לע"מ)

למרות כוונותינו (״הסוכנים״) לרדיקליזציה בשכונות המצוקה, מהר מאוד נהפכה קמפו״ס לתנועה המתמקדת בפעילות סטודנטיאלית ובמאבק משותף, יהודי־ערבי, נגד הניסיונות של הנהגת הסתדרות הסטודנטים הימנית החדשה לסלק את הסטודנטים הערבים מהאוניברסיטה. בתחילה, שיתוף הפעולה של קמפו״ס עם הסטודנטים הערבים לא היה שותפות יהודית־ערבית של ממש, כפי שהיה מאוחר יותר, אלא התבסס על תיאום פעולות בין הפורום של קמפו״ס לבין ועד הסטודנטים הערבים. נציג הוועד, איש רק״ח, היה מגיע לישיבות כשהיה צורך בתיאום פעולות. הנציג הראשון היה סוהיל דיאב, שנהפך לימים לאיש מרכזי בעיריית נצרת.

הפורום, שנהג להיפגש בימי ראשון, היה מורכב ברובו מסטודנטים אשכנזים, עולים או ילידי הארץ. ערבים מעטים מאוד היו מגיעים עצמאית לפגישות, והבולטים בהם היו המשורר סלמן מסאלחה ואיש העסקים סוהיל כראמה. המאבק המרכזי הראשון שדרש תיאום עם ועד הסטודנטים הערבים נגע לדרישה של הסתדרות הסטודנטים לכפות על הסטודנטים הערבים להתגייס לשמירה באוניברסיטה במסגרת המשמר האזרחי, שהוקם כתגובה לפעולות האלימות של אש״ף בתוך הקו הירוק. הכוונה הסמויה מאחורי דרישה זו הייתה למעשה שאיפה לגירוש הסטודנטים הערבים מהאוניברסיטה בטענה שהם לא ממלאים את חובת השמירה. סביב סוגיה זו ערכנו אספות והפגנות. כפי שאתאר בהמשך, חלקן היו סוערות.

הצלחה מפתיעה בבחירות לאגודת הסטודנטים

ככל שהתנועה נהפכה לרלוונטית יותר במאבקים המשותפים היא משכה לפורום שלה יותר ויותר אשכנזים ילידי הארץ (אז עדיין נהגו לקרוא להם ״צברים״) –, בהם ינון כהן, יוסי זעירא, יעל דיין, עמוס נוי, ליאורה לוריא, סמדר נהב, איתמר פיטובסקי ז״ל, ורד סלונים ויאני נבו – וגם פעילים מזרחים חלוצים, כמו דולי בן־חביב (שהייתה פעילה מ־1974 וממייסדי קמפו״ס), דודי מחלב ז״ל והנרייט דהאן־כלב. שלושתם נהפכו מאוחר יותר למנהיגי ״הקשת הדמוקרטית המזרחית״, במובנים רבים עקב פעילותם בקמפו״ס, כפי שאסביר בהמשך. נדמה לי שהמשקל של הנשים בדיוני קמפו״ס היה רב בהשוואה למשקלן בכל קבוצה פוליטית אחרת שהכרתי. עם הצטרפות ״הצברים״, הלכה והצטמצמה יחסית קבוצת העולים, אם כי המשיכה להיות מורגשת. בשנת 1975 כבר הורכבה רשימת קמפו״ס להסתדרות הסטודנטים בעיקר מ״צברים״, והמועמדים הערבים ברשימה גויסו על ידי הוועד.

בבחירות אלה ההישג היה גדול בהרבה וכמעט הצלחנו להקים קואליציה לבחירת יו״ר מטעם קמפו״ס. באותן שנים גוש אמונים עדיין לא השתלט על המפד״ל, וצעיריו שהתארגנו באוניברסיטה במסגרת תא ״יבנה״, היו מתונים בנוסח מפלגתם שלפני 1967. אחד מהם, אבי רביצקי, היה גם מועמד של קמפו״ס. בבחירות אלה הפכה "יבנה" ללשון המאזניים בין קמפו״ס לליכוד, שקלה ברצינות הקמת קואליציה אתנו, ובד בבד ניהלה משא־ומתן עם נציגי הליכוד. בסוף, כצפוי, חברה "יבנה" לליכוד.

ציונים ולא ציונים פועלים יחד

בשנים 1975 עד 1977 הצטרפו לקמפו״ס סטודנטים רבים שהצביעו בבחירות הארציות למערך, אבל הואיל והקבוצה הפוליטית הבולטת באוניברסיטה הייתה קמפו״ס, הם מצאו בה מסגרת מתאימה לפעילותם. הכעס כלפי המערך היה רב, במיוחד מצד אנשי מפ״ם שמפלגתם הייתה אז חלק ממנו. קמפו״ס נהפכה למסגרת הפוליטית היחידה, למיטב ידיעתי, שבה שיתפו פעולה ללא כל בעיה יהודים ציונים ופלסטינים אנטי־ציונים בלי שהדבר יעורר בעיה או ויכוחים אידאולוגים. להערכתי, המכוּוָנוּת הפוליטית – להבדיל מזו האידיאולוגית – הייתה סימן היכר של התנועה מראשיתה, והיא הייתה גורם מרכזי לבניית הסולידריות ותחושת השותפות בין יהודים לערבים שהצליחו להתקיים עד מלחמת לבנון.

עליית הימין ב-1977 יצרה מצב חדש בשמאל. מנחם בגין בנאום באריאל (צילום: יעקב סער / לע"מ)

לדעתי, המכוונות הפוליטית והפחות אידיאולוגית נוצרה בהשפעה מכריעה של הפעילים הדרום אמריקאים. התפיסה הפוליטית שהביאו מארצותיהם כיוונה לחבר בין אנשים וקבוצות כדי ליצור כוח גדול ולחתור לניצחון במאבק מול הימין הדכאני. זאת, להבדיל מתחושת המיעוט, הצודק אך שולי, של פעילי השמאל הרדיקלי כמו שי״ח ומצפן, שכלל לא חשבו שאפשר לנצח בבחירות באגודת הסטודנטים. הם אמנם הרימו את נס המרד נגד הכיבוש מאז 1967, אבל התארגנות מתוך אמונה שאפשר לנצח במאבק על אגודת הסטודנטים הייתה זרה להם. בזה בדיוק מדובר ב״סוכנות״: אמונה של בני אדם שאפשר לנצח.

בזכות אותה אמונה בניצחון, הקשרים, הסולידריות ושיתוף הפעולה שנוצרו באוניברסיטאות (בעקבות ירושלים הוקמו קבוצות קמפו״ס גם בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע) נמשכה הפעילות גם אחרי שפרצה מלחמת לבנון. יהודים ציונים ואנטי־ציונים המשיכו לשתף פעולה במסגרת ״הוועד נגד המלחמה בלבנון״ על בסיס אותו עיקרון: יעדים פוליטיים מוסכמים, לא יעדים אידיאולוגיים. גם ״יש גבול״, אף על פי שהייתה תנועה של יהודים בלבד, התמקדה במטרה פוליטית והביאה לפעולה משותפת של ציונים ואנטי־ציונים. במילים אחרות, קמפו״ס הייתה בית הספר הפוליטי הראשון של מאות פעילים – ערבים, אשכנזים, מזרחים ועולים חדשים. בשלב מסוים היינו מודעים כבר לתפקיד הסוציאליזציה הפוליטית שאנחנו ממלאים, וארגנו הרצאות, דיונים פומביים וקורסים, ולא רק דיונים של הפורום בנוגע לפעילות התנועה. היה לנו ברור שבני אדם יכולים לשנות את המציאות – ולכן עלינו להפיץ את התפיסה שהתגבשה בתנועה.

לא רק שותפות פוליטית. גם מסיבות וקשרים אישיים

עם זאת, לדעתי, תור הזהב של השותפות היהודית־ערבית תחום היסטורית בין שני אירועים חיצוניים, כלומר מבניים: עליית הליכוד לשלטון ב־1977 ומלחמת לבנון ב־1982. אנסה לתאר כאן כיצד התפתחה השותפות, ואציע הסבר מדוע, לדעתי, אלה שני המועדים הפוליטיים הרלוונטיים שאפשרו את ״תור הזהב״ של קמפו״ס.

במאי 1977 היו שלושה אירועים שהשפיעו בצורה עמוקה על תנועת הסטודנטים המשותפת. הראשון, החשוב והבולט, היה כמובן ניצחון הליכוד בבחירות; נוסף עליו התקיימו שתי מערכות בחירות פנים־סטודנטיאלית בקמפוס הירושלמי שהביאו לקיטוב. בבחירות לאגודת הסטודנטים נבחרה טרויקה אלימה במיוחד בהנהגת צחי הנגבי, ישראל כ״ץ ומי שנראה אז כבריון נושא הכלים שלהם – אביגדור ליברמן. רלוונטי לא פחות היה ניצחון ״בני הכפר״ על ״חד״ש״ בבחירות לוועד הסטודנטים הערבים. הסטודנטים הערבים חברי חד״ש (שהורכבה מרק״ח, מקבוצות נוספות של ערבים לא־ קומוניסטים ומצירוף הפלג של צ'רלי ביטון מהפנתרים והפלג הלא־ציוני של שי״ח) הרגישו ניכור כלפי הוועד הנבחר שלהם וביקשו לרסן את קיצוניותו. כתוצאה מכך הם החלו להגיע לישיבות הקבועות של פורום קמפו״ס בימי ראשון בבניין מייזר בגבעת רם, והנושא המרכזי על הפרק היה מניעת הסלמה ביחסים בין יהודים לערבים לאור השאיפות של שתי ההנהגות הקיצוניות.

קמפו"ס היתה לא רק שותפות פוליטית. נוצרו גם חברויות של ממש. סטודנטים בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית היום (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מאי 1977 הפך את קמפו״ס לתנועה יהודית־ערבית של ממש – חברויות, שותפות במגורים, מסיבות, רומנים, וכל מה שקורה כשסטודנטים שותפים פוליטית וחברתית. המנהיגים הבולטים שהגיעו לקמפו״ס באותה שנה היו עזמי בשארה ונעם קמינר, ג'מאל זחאלקה ואודי ארנון, וגם עמירה הס, ג'וואד בולוס, ירון סחיש, איבון דויטש, אנואר דאוד, ענת בן־זקן, עלי באשיר, נועם זיו, רותי ויקטור, ארנן יקותיאלי ז״ל, חיליק נדב, נמרוד אלוני, הגר רונן, טלי בראון, עדנאן מנאע, צביקה צורף ורבים אחרים. היותנו אופוזיציה לממשלה – וגם לאגודות הסטודנטיאליות שלנו – יצרה תחושת שותפות איתנה ואמיצה, מלאת רצון להיאבק ותחושת עוצמה – כלומר ״סוכנות״. בצד הכעס הפוליטי נבנתה שמחת היחד. גם הפגנות אלימות סוערות וגם מסיבות שבהן נחגגה הרב־תרבותיות. לפי עדויות של סטודנטים ערבים רבים הם לא חשו כך באף מסגרת אחרת, לרבות במפלגה הקומוניסטית, וגם לא באף עיר אחרת. חלק מהם עבר לאחר הלימודים לגור בנווה שלום, אולי מתוך תקווה לשמר את התחושה ההיא.

שותפות יהודית-ערבית או אשכנזית-ערבית?

כאמור, בעקבות קמפו״ס ירושלים הוקמו קואליציות דומות גם בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע, אבל ככל הידוע לי עומק השותפות היהודית־ערבית בסניפים הללו לא הגיע לקרבה אישית וחברתית כמו בקמפו״ס ירושלים. קבוצת הסטודנטים המזרחים הלכה וגדלה אף היא, כשאותה שותפות לכאורה יצרה להם מקום נוח לזהותם. לכאורה. כי היא גם החריפה את תחושת הייחוד והשוני, מול האשכנזים וגם מול הערבים. כפי שלמדתי מחברי דודי מחלב ז״ל, בקמפו״ס הלך והתברר לו כי השותפות היהודית־ערבית היא למעשה שותפות אשכנזית־ערבית, ואילו המזרחים מרגישים לא פה ולא שם. תרבותית הם הרגישו קרובים יותר לערבים, ופוליטית – לאשכנזים, בראש וראשונה בהיותם ציונים ומשרתים בצבא. מכל מקום, החוויה יצרה את תחושת הסוכנות שהובילה את דודי להצטרף לשלמה אלבז בהקמת ״המזרח אל לשלום״ ומאוחר יותר הפכה אותו, את דולי בן־חביב ואת הנרייט דאהן־כלב לדמויות מרכזיות בקשת הדמוקרטית המזרחית.

במסגרת החוויות החברתיות זכורות לי במיוחד המסיבות והבילויים בבית האמנים, בית הקפה בבניין בצלאל הישן, שנוהל בראשית שנות השמונים על ידי ראיף אליאס, סעדיה מרציאנו וימין סוויסה. אנשי קמפו״ס הפכו את המקום למקומם הקבוע, מקום עם אווירה של רדיקליות פוליטית ורב־תרבותיות. זה היה סוג של פנטזיה, שלצערנו שרד רק שנים מעטות. זכורות לי במיוחד מסיבת פורים שחגגנו בבית האמנים וחגיגת האחד במאי במועדון צוותא. מסיבת פורים עם מאות רוקדים מחופשים, יהודים וערבים, מזכירה את הסיפורים על פלסטינה בתקופה העות'מאנית, כשערבים באו לצפות בעדלאידע של היהודים, כשלעתים גם הילדים הערבים ביקשו להתחפש. את האחד במאי 1980 חגגנו במסיבה רב־תרבותית, שבה כל עדה הכינה ממטעמיה לכולם. היו שם ערבים ואיטלקים, ברזילאים וארגנטינאים, צרפתים וטורקים, כל אחד ומטעמיו. בלטו שם במיוחד העולים החדשים; מכל מקום לא זכורים לי במסיבה ההיא גפילטע פיש או קוסקוס.

הימין עובר לשרשראות של אופניים

מובן שהיו אירועים פוליטיים בולטים, בעיקר סביב עימותים אלימים. לקראת אחת ההפגנות שארגן ועד הסטודנטים הערבים החדש, ידענו כי צחי הנגבי וחבריו יבואו להתעמת איתם ולכן החלטנו לא להצטרף להפגנת הוועד אלא לעמוד כחומת הפרדה בין הצדדים. הפגנה זו הידרדרה לזריקת אבנים משני הצדדים; אנשי קמפו״ס שחצצו בין הצדדים חטפו אבנים משני הכיוונים וכמה מהם נפצעו.

האירוע האלים המפורסם ביותר היה פרשת השרשראות. בעקבות הפגנת האבנים החלטנו שלא כדאי להפגין בצורה סטטית כי הדבר יוביל לעימות פיזי, ומאז נערכו ההפגנות של קמפו״ס בתנועה – תהלוכות מהכניסה לאוניברסיטה ועד לרחבת הספרייה הלאומית. הייתה באוויר תחושה חריפה של אלימות נגד ערבים, בעיקר במעונות הסטודנטים שבהם אנשי ימין זעמו במיוחד על ההתרועעות בין סטודנטים ערבים לסטודנטיות יהודיות.

בעקבות הפגנה נגד הפגיעה בראשי ערים בגדה היה איום של השעיה מהלימודים כלפי עזמי בשארה, וקמפו״ס נערכה להפגין נגד ההשעיה. שעות ספורות לפני ההפגנה הודיעה האוניברסיטה על ביטול ההשעיה, אבל חלק מחברי קמפו״ס לא היו מודעים לכך והגיעו להפגנה. דווקא לקראת אותה הפגנה החליטו הנגבי־כ״ץ־ליברמן כי הם יפעלו לדיכוי אלים, ויהי מה. הם הזמינו חבורה של פעילי ליכוד מהשכונות לבוא מצוידים ״להרביץ לערבים״. הם החלו לרדוף אחרי קומץ קטן של מפגינים, ליוו אותם בקללות במה שהפך ללא כוונה למעין תהלוכה, וזו המשיכה עד לרחבת הספרייה הלאומית – שם שלפו אנשי הנגבי שרשראות אופניים והחלו להרביץ. אירוע זה קיבל כותרות וסקירה נרחבת גם בתקשורת הארצית. בעקבות תלונה של אנשי קמפו״ס למשטרה הועמדו לדין הנגבי וכ״ץ בגין קיום הפגנה בלתי־חוקית – וכמותם גם מפגיני קמפו״ס.

הקשר עם הפנתרים השחורים

איך נודע לנו מי היו הבריונים שתקפו אותנו עם שרשראות? לא הכרנו את התוקפים. ראשי הפנתרים השחורים היו בקשרים אישיים אתנו, בעיקר מבית האמנים ומהמסיבות, והציעו לערוך עבור קמפו״ס חקירה פרטית משלהם. הם הצליחו לאתר את אלה שתקפו אותנו, נפגשו איתם ושמעו מהם איך גייסו אותם ומסרו לנו התנצלות. החלטנו שלא להגיש תלונה נגדם, כי האחריות העיקרית הייתה של הנגבי וחבריו.

הקשר ההדוק בין פעילי שכונות, הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים לבין פעילי קמפו״ס, והתפיסה של מעורבות חברתית שהביאו עמם הדרום־ אמריקאים, באו לידי ביטוי בולט בהפגנות נגד הגזרות הכלכליות של יגאל הורביץ באוקטובר 1979. ביום שבו הוכרז על המדיניות החדשה של שר האוצר קיימה קמפו״ס – לגמרי במקרה, ללא ידיעה מוקדמת – פעולה נגד ההתנחלויות ונגד הפגיעה בראשי הערים הפלסטינים שעמדו בראש ועדת ההכוונה הלאומית. כמאתיים פעילים השתלטו על אולם קנדה. הכרזנו על הקמת התנחלות באולם, בדרישה להפסיק את ההתנחלויות ולהעביר כסף לשכונות ולא להתנחלויות.

קמפו"ס סלל את הדרך להפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה. הפגנה מול בית ראש הממשלה בירושלים נגד מלחמת לבנון (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

בעודנו יושבים באולם שמענו על מסיבת העיתונאים של שר האוצר. הבנו שכל אמצעי התקשורת ממוקדים שם ושהאירוע שלנו לא יסוקר. מיד החלטנו לצעוד לעבר בניין האוצר. הספקנו להקיף את מכונית השר ולמנוע ממנו את הנסיעה למשך כמה דקות, לעיני כל אמצעי התקשורת, לפני שהמשטרה הגיעה. בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים נשמעה לראשונה באותו הערב קריאתנו ״כסף לשכונות ולא להתנחלויות״. המשטרה עצרה כחמישים מפגינים, רובם המכריע ילידים צברים. העולים החדשים והילידים הערבים ידעו איך להימנע ממעצר; מניסיונם האישי סברו שלא כדאי להתעסק עם המשטרה. למחרת הפגינו אלפים מתושבי השכונות בירושלים תחת הסיסמה ״כסף לשכונות לא להתנחלויות״. את ההפגנה הנהיגו תנועות האוהלים והפנתרים, תוך חסימה של 11 צמתים ברחבי העיר. התיאום בין התנועות נעשה בפגישות חשאיות במוסררה.

הבסיס למאבקים נגד מלחמת לבנון הראשונה

אחת הפעולות המרכזיות של פעילי קמפו״ס הייתה השתתפות ביוזמות לשיתוף פעולה יהודי־ערבי, ישראלי־פלסטיני, ובין ארגונים ציונים ואנטי־ציונים. דוגמה בולטת היא הקמת ״הוועד לסולידריות עם ביר־זית״: ברבות הימים נהפך הוועד לבסיס הארגוני של הוועד נגד המלחמה בלבנון, שהוביל את ההפגנות הראשונות נגד המלחמה. הוועד לסולידריות התאפשר דווקא בזכות השותפות המיוחדת של פעילים ערבים שהיו קשורים עם ועד הסטודנטים בביר־זית (זכור לי במיוחד תפקידו של ג'מאל זחאלקה), סטודנטיות (בלטו איבון דויטש ואירית בר־ניר) ואקדמאים שהיו קשורים למרצים בביר־זית (הבולט שבהם היה פרופ' דני עמית ז״ל), וגם השותפות של אנשי חד״ש, מוקד ושס״י (במיוחד ראובן קמינר). להפגנות שארגנו ברמאללה ובביר־זית הצטרפו מרצים וסטודנטים המקורבים לקמפו״ס מכל הארץ.

כאשר פרצה מלחמת לבנון ארגנה קמפו״ס ירושלים את ההפגנה הראשונה נגד המלחמה, ביום שני, ה-7  ביוני 1982, מול משרד ראש הממשלה. אם אינני טועה התפרסמה אז תמונה של נעם נואם עם מגפון. ייתכן שאני טועה, כי נעם בלט בכל ההפגנות, ולא רק עם מגפון אלא גם במשא ומתן עם המשטרה ובניסיונות להרגיע ולמנוע עימותים. אותה הפגנה הוכרזה בלתי חוקית והמפגינים פוזרו באלימות. להערכתי היו שם כמאה סטודנטים חברי קמפו״ס, יהודים וערבים. כעבור שבוע ארגן הוועד נגד המלחמה בלבנון הפגנה נוספת מול משרד ראש הממשלה, וזו כבר מנתה כ־500 איש מכל הארץ, לא רק סטודנטים, ובצירוף ארגונים פוליטיים נוספים.

רוב הסטודנטים היהודים הלכו להילחם בלבנון

איך קרה שלמרות המרכזיות של שיתוף הפעולה היהודי־ערבי ותפקידה של קמפו״ס בהקמת הוועד לסולידריות והוועד נגד המלחמה בלבנון – דווקא השותפות בתוך קמפו״ס הלכה ונחלשה? ההסבר שאני מציע כאן קשור לגורמים המבניים. המלחמה כפתה על כולנו שיוך לאומי: זו של הערבים גרמה באופן טבעי להזדהות עם בני עמם המופגזים בלבנון, ואילו הסטודנטים היהודים התגייסו למלחמה. למעט סטודנטים מעטים שהצליחו לחמוק מצו הגיוס, רוב הסטודנטים היהודים חברי קמפו״ס שקיבלו צו גיוס התייצבו והלכו למלחמה הישירה הראשונה בין ישראלים לפלסטינים מאז 1948.

רוב הסטודנטים היהודים בקמפו"ס הלכו לשרת בלבנון, נעם קמינר סירב. נעם עם בנו מתן בכלא שש (צילום: באדיבות המשפחה)

מאותו רגע נאלצו פעילי קמפו״ס היהודים להתמודד עם המיקום המבני שלהם במדינת ישראל כחיילים. המקום העיקרי לפעולה פוליטית כבר לא היה האוניברסיטה אלא הצבא. בהקמת "יש גבול" בלטו סטודנטים פעילי קמפו״ס היהודים. כך היה גם נעם, שהתגייס בקריאה הראשונה אך לאחר מכן נהפך לאחד מראשי הסניף הירושלמי של "יש גבול" וישב בכלא בעקבות סירובו לקריאה השנייה.

סמל השותפות היהודית-ערבית עובר לגלות בלוס אנג'לס

המלחמה עוררה ייאוש גדול בקרב יהודים וערבים, אבל גם הזדמנויות חדשות לפעולה בזירה הציבורית מחוץ לאוניברסיטה. הביטוי הבולט ביותר של הייאוש עקב אבדן השותפות היהודית־ערבית התגלם בעיני באיש אחד – ראיף אליאס ז״ל. ראיף היה מהדמויות הבולטות של השותפות היהודית־ערבית בירושלים מאז סוף שנות השישים, בוהמיין המקורב לחוגי השמאל האנטי־ציוני. בבית הקפה שלו הוא עודד מפגשים של אנשי קמפו״ס, והוא היה בשיא אושרו. לאחר המלחמה סגר ראיף את בית האמנים וירד מהארץ ללוס אנג'לס, שם מת בגלות.

קמפו״ס המשיכה להתקיים עוד כמה שנים אבל שימשה בעיקר מסגרת לאנשי חד״ש אנטי־ציונים, יהודים וערבים. הצטרפו אליה גם פעילים מזרחים, שדווקא המסגרת היהודית־ערבית הייתה המסלול לפוליטיזציה שלהם. נדמה לי שכבר לא היו פעילים אשכנזים ציונים וגם לא מסיבות נוסח שנות השבעים. מסגרות חדשות קמו בעקבות הפעילות של אנשי קמפו״ס, כמו הוועד נגד המלחמה בלבנון, "יש גבול" ו״די לכיבוש״, אבל החוויה המיוחדת של קמפו״ס לא חזרה.

חשוב לי להדגיש שתחושת הסוכנות שנוצרה בקמפו״ס לא נעלמה אלא התאימה את עצמה לנסיבות הפוליטית והמבניות החדשות. האמונה ביכולת ההשפעה הפוליטית על ידי פעולה קולקטיבית לא רק שלא נעלמה אלא התעצמה. מדובר בזיהוי של הזדמנויות הנפתחות על ידי סדקים במבנה השליטה הנכפה עלינו. המלחמה הובילה את פעילי קמפו״ס לפעולה בזירה הלאומית, אם כסרבנים ואם כמארגני הפגנות נגד המלחמה ב״וועד נגד המלחמה בלבנון״. מאוחר יותר, עם פרוץ האינתיפאדה, היו פעילים בארגונים רבים שקמו בעקבות קמפו״ס. תנועת ההתנגדות האזרחית לכיבוש בשנות השמונים הושפעה רבות מהחוויה הסטודנטיאלית של רבים בין 1974 ל־1982.

מאמרו של לב גרינברג על קמפו״ס ירושלים מופיע במסגרת "השמאל העצמאי בישראל 1993-1967: אסופה לזכרו של נעם קמינר". הספר יושק ביום שלישי הקרוב בתיאטרון יפו.

הפוסט פעם זה הצליח: סיפורה של שותפות יהודית-ערבית באוני' העברית הופיע ראשון בשיחה מקומית

אהוד ברק לביבי: לך הביתה

אהוד ברק פונה ליועץ המשפטי לממשלה, לנשיא המדינה, לראשי האוניברסיטאות, מדענים, לראשי רשויות, לרבנים ולרבים אחרים בבקשה להפסיק לשתוק. הבית בוער, הדמוקרטיה מתפוררת, המדינה מתרסקת ולומר לביבי שילך הביתה תפסיקו לבלבל ת'מוח. לא מדובר על בעיות אגו. מדובר על נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים שממשיך להחזיק מדינה שלמה כבת ערובה באמצעות פרשנות שקרית לחוק ראש […]

קנדה: פסל ייבנה בדמותה של מנון רויהום שפרצה את הדרך לנשים בהוקי קרח

רויהום עשתה היסטוריה פעם אחר פעם כשהתקבלה כאשה ראשונה בין גברים בליגות ההוקי קרח השונות ואף שיחקה ב-NHL, ליגת ההוקי הבכירה בעולם | וכיום? רויהום מאמנת קבוצת ילדות שהייתה הראשונה להתקבל לטורניר רק של בנים

אינטרנט מהיר נגיש לכל? ברני סנדרס מבטיח להשקיע 150 מיליארד $

המועמד הדמוקרטי מצטרף לפוליטיקאים אחרים בשמאל העולמי הרואים באינטרנט משאב שצריך להיות נגיש לכל ומציע תוכנית איך יש לעשות זאת בארה"ב כחלק מהניו-דיל הירוק | "רשתות פס-רחב קואופרטיביות, נגישות והתנהלות דמוקרטית"

אס"א תל אביב ניצחה את קרית גת ותפסה את המקום הראשון בפסגה

סיכום המחזור השלישי: צמד שערים של שקירה דונקן הג'מייקנית הספיקו לאלופה כדי לעקוף את קרית גת בטבלה | רמת השרון שמטה נקודות ראשונות עם תיקו 1:1 בחולון | עמק חפר ממשיכות לטרוף את הדשא עם 1:6 על נתניה

טעימה מהספר "כל המשפחות המאושרות" מאת אן פאצ׳ט

אירוע חריג מפיר את שלוותן של שתי משפחות ומניע דברים שאיש לא צפה: זוג מתאהב, שישה ילדים מוצאים את עצמם יחד ללא השגחה, כיתת אמנות עולה באש, רומן חושפני נכתב בלי רשות, וגלולה מצילת חיים מגיעה לידיים הלא נכונות

מיליוני צרפתים שבתו והפגינו, הממשלה לא נסוגה מקיצוץ הפנסיה

העובדים מוחים על כוונתו של נשיא המדינה, עמנואל מקרון, לערוך רפורמה בפנסיה שתחייב אותם לעבוד עד גיל מאוחר יותר או לוותר על חלק מן הפנסיה | "כבר הרבה זמן שלא יצאתי למחות, אבל הפעם זה כאב ראש גדול. לא נותר לנו מה להפסיד"

כובש בגאווה: ראיון עם הכדורגלן רוי אוחנה שהקים את קבוצת "טרנסבול"

שחקן הכדורגל שבעקבות תהליך ההתאמה המגדרית שבחר לעבור, נמנע ממנו להמשיך לשחק, הקים בשיתוף 'נייקי' קבוצת כדורגל לחברי הקהילה הטרנסג'נדרית | "הרבה חברים מהקהילה מוותרים על העיסוק הזה כי הם חושבים שהם לא יכולים"

שני גרפים מדוח PISA חושפים את הכישלון החינוכי האמיתי של ישראל - ואת הדרך לפתרון

במקום לעסוק בירידה בכמה שברירי נקודות בציון הכללי, כדאי לשים לב שמתוך 42 מדינות, ישראל היא המדינה המקוטבת ביותר בהישגים בין בתי ספר שונים | בנוסף, הדו"ח מצא מתאם מובהק בין הישגים חינוכיים להשקעה בתלמיד - ולישראל ייקח עשור להשלים את הפער מהמדינות המפותחות

"ישראל השנייה זה מקום מאוד מכובד להיות בו, כשיש גם ישראל שלישית ורביעית"

התפאורה היתה מושלמת, הקהל היה חם, כל השחקנים ידעו בעל פה את תפקידיהם. צריך היה רק מישהו שיתן את האות כדי להתחיל במחזה. יכול להיות שנתן אותו אבישי בן חיים, פרשן חדשות 13, שטען כי כתבי החדשות בדיווחיהם מפלילים ומגחיכים בכוונה את תומכי נתניהו שהגיעו להפגנה ברחבת מוזיאון ת"א, ואולי היתה זו פובליציסטית הארץ נרי ליבנה, שהצליחה בציוץ אחד לסכם 70 שנות התנשאות אשכנזית ואז השוותה והעלתה: "אני משערת, בהיותי פריבילגית, של-95 אחוזים ממשתפי ההפגנה המאורגנת על ידי הנאשם נתניהו זה יהיה היום ביקור ראשון במוזיאון תל אביב". לא משנה מי יקח את הקרדיט, תוך שניה חזרה למרכז הבמה "ישראל השנייה", כאילו מעולם לא הלכה משם.

"רגע, עכשיו עוד פעם תכתבו ש'מתפרץ השד העדתי'?", שואל בייאוש הסוציולוג ד"ר אורי כהן, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. "מתי תבינו שזה לא איזה שד קטן – זה פיל שעומד באמצע החדר? זה אולי משתנה, יש כאלה שמדברים על ואדי סאליב, אחרים על הפנתרים, אני מדבר כל הזמן על משהו יותר פשוט ויותר כואב, על הקטע שלא נסגר: ילדי תימן".

מה?

ד"ר אורי כהן | צילום: ויקיפדיה

"כן, זו הסוגיה שעומדת בתוך החברה הישראלית כל הזמן, נוכחת, אנשים חיים אותה. פצע שכל הזמן מדמם. חיים אותה אגב גם האשכנזים וגם המזרחים, זה עניין ישראלי. זה העניין שלך כמו שזה העניין של המזרחי, כי אם ביצירה של המרק הישראלי יגאל אלון מביא ילדה תימניה לאנשים חשוכי מרפא בגינוסר, וזה קרה, אז מה נגיד? אנחנו הורים לילדים, אנחנו לא יכולים לדעת שיש חשד שילדים נעדרו ולהגיד 'אוקיי עברו הרבה שנים ואין לנו חשק להתעסק עם זה'. להבנתי, או שאתה עושה השלמה, סוגר את העניין הזה, או שאתה ממשיך עם הפצע הפתוח". 

זה עניין מחריד, אני מסכימה, אבל אתה באמת קושר את פרשת ילדי תימן להצבעה לנתניהו? 

"ולא רק במובן המטאפורי, גם במציאות: ביבי ב-2015 התחיל להתעסק בזה, הוא הקים את הוועדה לבדיקת עניין ילדי תימן, פתח את התיקים וחשף את המסמכים, שם את צחי הנגבי אחראי. בהתחלה הייתי צוחק על זה, ואז הבנתי – הוא קולט רחשי לב של אנשים סביבו, בצורה מודעת או תת מודעת אין לי מושג, אני לא מכיר אותו ברמה אישית ולא מבאי ביתו, אבל ידעתי שאחרי שהוא יתחיל לדבר על זה, הוא ילך לבחירות. זה נושא של "מי לאדוני אלי?", קריאה תת מודעת לאנשים לבוא ולעמוד מאחוריו. הוא קרא, והם באו". 

התנשאות וייאוש

"אני ער לקסם האפל הגדול שיש בחלוקת אנשים לפי צבע", אומר הח"כ לשעבר, דב חנין. "זה נורא נורא נוח, אבל כל ניסיון לעשות קריקטורה של המורכבות החברתית ולחלק לשחורים ולבנים, חוטאת למורכבות".

אתה אומר שהשאלה העדתית היא כבר לא הסיפור?

"חלילה, השאלה העדתית עדיין מאד משמעותית ומאד משפיעה בחברה הישראלית. היא לא הכי משפיעה, אבל מאוד. ההחלטה איזו חשיבות ניתנת לאיזו שאלה, לאיזה נושא – היא פוליטית, היא לא מגיעה מהמציאות. הפוליטיקה משפיעה על המציאות, ויש שותפות היום בשני המחנות להפוך את שאלת הזהות העדתית לשאלה הקובעת. זו דינמיקה פוליטית שבה כל צד במערכה צריך לייצר מערכת שותפויות שתסייע לו להגיע לניצחון. 

"שלטון נתניהו נשען על קואליציה חברתית של כוחות שיש ביניהם לא מעט מתחים וניגודים – הציבור החרדי, הציבור הכי חילוני בארץ, יוצאי בריה"מ לשעבר, המתנחלים, תושבי הפריפריה שמשלמים את המחיר הכי גבוה על העדפת ההתנחלויות – אבל הימין ונתניהו בראשו מצליחים להשאיר את הקואליציה הזו ביחד, בין היתר בזכות הרבה הרבה עזרה שהוא מקבל מהצד השני. צד אחד הוא אפקטיבי ומייצר שותפויות, והשני מפרק את השותפויות של עצמו ומתגבר את השותפויות החברתיות של הצד השני. שניהם עושים זאת בהצלחה רבה.

השאלה העדתית עדיין מאד משמעותית ומאד משפיעה בחברה הישראלית. היא לא הכי משפיעה, אבל מאד. ההחלטה איזו חשיבות ניתנת לאיזו שאלה, לאיזה נושא – היא פוליטית

יש פה פעולה משותפת של הימין ושל מתנגדי הימין, שניהם עובדים קשה לחזק את הקואליציה החברתית-פוליטית שהימין נשען עליה". 

איך עושים זאת מתנגדי הימין?

"פרקטיקות של התנשאות. רשימת הדוגמאות היא אינסופית,  כמו זו שהבאת קודם. אנשים מרגישים שמתייחסים אליהם מלמעלה, וההתנגדות מחזקת את הקואליציה ההיא".

אבל למה, מה האינטרס או החוכמה הגדולה? 

"זו לא שאלה של חוכמה, אלא של מיקום חברתי. התנשאות יכולה לתת תחושה של עליונות".

כלומר זו התנהגות אותנטית לגמרי, פשוט לא יכולים אחרת?

"לגמרי".

דב חנין | צילום: עינת פישביין

מה שחנין מגדיר התנשאות, אולי מולדת ואולי כזו שמזינה את עצמה, נתפס על ידי כהן כביטויים של חולשה וחוסר אונים של "ישראל הראשונה". "ב-2015 נתניהו קיבל החלטה אסטרטגית, וחתך את הברית שלו עם האשכנזיות", הוא טוען, "הוא הלך פעם ראשונה במובהק ובמודע ובהחלטה מושכלת, ובנה את הסביבה הימנית שלו כסביבת התמיכה של הליכוד. הוא משנה את הליכוד שינוי מהותי. לקבוצה החדשה הזו יש שלושה רכיבים: מעמד בינוני מזרחי, החרדים והדתיים הלאומיים. לפני זה עוד היתה אפשרות שיקים מפלגה עם לפיד, אבל מהשלב הזה הוא מפטר אותו ואז פוסל אותו.

"כל העשור האחרון נעשים ניסיונות חוזרים ונשנים, של קבוצות שונות ומשונות, שלי ולפיד, בוז'י וציפי, ברק, כל פעם מישהו אחר, כולם מנסים להפיל את נתניהו, ופשוט לא מצליחים. יש פה הפנמה של הקבוצות האלה, או של המעמד שהן מייצגות, שבצורה הפוליטית זה לא הולך. זה מסביר חלק גדול מפסיכוזת האנטי-ביבי, שהיא בעיני שנאה ברמה שהיא לא תקינה, ומסביר את השינוי החברתי. החברה הישראלית השתנתה, והשינוי העיקרי התרחש דווקא אצל האשכנזים. 

"שלטון נתניהו נשען על קואליציה של כוחות שיש ביניהם לא מעט מתחים וניגודים – אבל הוא מצליח להשאיר את הקואליציה הזו ביחד בזכות הרבה הרבה עזרה שהוא מקבל מהצד השני"

"קבוצות אשכנזיות מוכנות היום לקבל על עצמן דיקטטורה של מפלגה כביטוי לחולשה שלהן, כדי לעלות חזרה, כדי לנסות להחזיר עטרה ליושנה. המושג של מפלגה התרוקן מתוכן, אין בה יותר פעילות פוליטית אידיאולוגית, שותפות לעשייה, ובטח לא דמוקרטיה. פעם היינו צוחקים שש"ס לא דמוקרטית, אבל מה המפלגות של לפיד ושל גנץ? החוקה של 'יש עתיד' זה משהו שצ'אוצ'סקו היה חותם עליו. אלעזר שטרן מודיע קבל עם ועדה שהרשימה של יש עתיד יותר טוב של משל הליכוד ואני אומר – אתה השתגעת? בחר אותך בנאדם אחד שיכול להעיף אותך בכל רגע נתון, אחרי שיאריך את כהונתו בעוד שלוש שנים. אתם צוחקים על הליכודניקים? להם לפחות יש בחירות, הם מחליטים את מי הם מציבים באיזה מקום". 

ממה השינוי הזה נובע? איך הפכה ישראל הראשונה, החזקה והבטוחה בעצמה, לדבר שאתה מתאר? 

"היו שינויים בחלוקה המעמדית בין הקבוצות הגדולות בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, בעיקר בעשור האחרון. היחסים בין האשכנזים למזרחים משתנים, כי הפערים הכלכליים והתעסוקתיים מתחילים להיסגר בצורה כזו או או אחרת. מהפכת המכללות איפשרה למזרחים ללמוד ולהשתלב בשוק העבודה, למשל. החיים הם פירמידה, ועכשיו צריך להיאבק על המשרות הנחשקות יותר. מה שהיה שייך פעם רק לקבוצה אחת, האשכנזית, כבר לא כזה".

אבל השמאל הישראלי מדבר על צמצום פערים.

"מבחינתי דפני ליף וסתיו שפיר מבטאות את קו המחאה של האשכנזיות נגד השינוי החברתי הזה. אחרת, מה המחאה שלהן מבטאת? את מסודרת בחיים, קיבלת חינוך טוב – והתלונה היא על תחושה חזקה שמלווה את המעמד הבינוני האשכנזי שמה שהיה פעם קל, עכשיו יותר קשה. וזה נכון, וזה כי הם במאבק מול מזרחים שמסיימים אוניברסיטאות וקבוצות שמסיימות מכללה, וברגע שיש לך תואר שני ממכללה – יש לך אותה זכות להילחם על אותה משרה.

"פסיכוזת אנטי ביבי מתחילה במקום שקבוצות קטנות לא מצליחות לשנות את מקומן בחברה בצורה הוגנת. תצחקו על מירי רגב כמה שאתם רוצים – היא נבחרה כאדם בצורה דמוקרטית. אלעזר שטרן נבחר כפיון, מה מכבד בזה? עליזה לביא יום אחד באה ללפיד טוב בעיניים, ויום אחד כבר לא.  

"הקבוצות האלה משדרות חוסר אונים כשהן ניצבות מול ביבי שלקח אותן בסיבוב בבחירות. נתניהו בנה קואליציה בלעדיהן ב-2015, אבל הם באמת מאמינים שהם המדינה, הם הקטר של ההייטק והם המשפט והם האליטות והם המוזיאונים והם הנרי ליבנה. יש להם חלק גדול, אני לא אומר שלא, אבל הדמוגרפיה והתבנית של ביבי המנצח עומדות להם מול העיניים, והם לא יודעים מה לעשות עם זה.

"נתניהו בנה קואליציה בלעדי אותן קבוצות ב-2015, אבל הם באמת מאמינים שהם המדינה, הם הקטר של ההייטק והם המשפט והם האליטות והם המוזיאונים והם הנרי ליבנה"

"מאז שנות ה-50 יש פה ויכוח איך לאכול את המזרחים והוא לא נגמר ולא קרוב להיגמר. זה לא שד, זה קיים כל הזמן, בכל שיחה, בכל דיון. אבל כשאתה מעלה את זה על השולחן, הם אומרים לך 'למה הכנסת את השד? זה מגעיל'".

זו תיאוריה מרתקת, אבל בפועל נתניהו לא מצליח מאז הבחירות האחרונות להרכיב ממשלה. אולי הוא איבד את מגע הקסם?

"אני חושב שהליכוד הוא בעל עומק אלקטורלי גדול יותר ממתחריו, ואם ידעו לגייס אותו הם יוכלו לנצח גם הפעם, אבל מה אני מבין, אני לא האוראקאל מדלפי".

ובחירות מספר 3 העונה אם יהיו, זה במלוא הכוח על הנושא העדתי? מה ששמענו במוזיאון זה רק הקדימון?

"שימי לב לאופי השאלות שלך. הנושא העדתי אף פעם לא היה קדימון אלא חלק מהותי מהישראליות. השד היחיד שאני רואה הוא השד האשכנזי שזועק בהתלהמות אין קץ – רק לא ביבי".

יין ויאנג עדתי

"פעם חבר אמר לי שהשמאל והימין דפקו את המזרחים באותה מידה, אבל השמאל גם לגלג עליהם – ואתה מעדיף להצביע למי שדפק אותך, לא למי שצחק עליך", אומרת עו"ד ספיר סלוצקר עמראן, פעילה חברתית שבין היתר מקימה היום ארכיון אזרחי למאבקים חברתיים. "אפשר להתווכח על שלטון מפא"י מול שלטון נתניהו, האנשים היו פה והיו פה, אבל יש את המקום המאד בסיסי של תחושת ההתנשאות והעלבון והאליטה, וזה לא משתנה.

"יש פה משחק הדדי של חיפוש האמירות האלה, שהשמאל האליטיסטי המנותק מוציא מפעם לפעם, והימין מנצל את זה ומפמפם אותן לצרכיו. זה כמו יין ויאנג. הפער העדתי, מכל המחלוקות והשסעים בישראל, הוא אחת הסוגיות המרכזיות, ובלי ספק אחד הדברים הכי לא פתורים, בגלל שלא היו תיקון או הכרה בנושאים המרכזיים. הוא מרכזי לא פחות מהסכסוך ומהכיבוש. במקביל אליו אני רואה עלייה של אי אמון בגורמי החוק, שזה הפער הגדול הבא.

ספיר סלוצקר עמרן | צילום: לואיז גרין

"גם משבר האמון בגורמי החוק, המוצדק בחלקו (סלוצקר היא חלק מהקואליציה למאבק באלימות משטרה; ע"פ), רוכב על אותו שסע. יש פה עשור של קמפיינים ממומנים היטב של ארגוני ימין, שהתחילו בשוליים וצמחו והפכו למרכזיים, סביב עניין המשילות. למה פתאום נהייתה כתיבה נגד אהרן ברק, שהוא כבר שנים פנסיונר וכותב ספרים? הוא הפתח דרכו יכניסו את המהפכה החוקתית, דרך התפיסה של 'תראו בא מישהו שלא בחרנו, והוא שמאל, וקובע לנו'. הוא אמנם לא שמאל מבחינתי, אבל הוא מייצג את האליטה".

האליטה הזאת קיימת בכלל? 

"יש אליטה שמחזיקה כוח, גם מאז שאיבדה את השלטון, למשל באקדמיה ובעולם המשפט, ויש מי שפתח דלתות כדי ליצור מעמד ביניים מזרחי, בתוך הקפיטליזם, למשל על ידי פתיחת המכללות כעוד דרך להשכלה גבוהה. האפשרויות התרבו, זה כן, אבל התבנית לא השתנתה מהותית. הפער קיים, לא נדרש שום מאמץ כדי לעורר אותו. קל להלהיט את השיח הציבורי עם אמירה או ציוץ של חמישה לייקים, זה מחבר אנשים, זה מבוסס על היסטוריה ותחושה, גם של מי שהיום חי במעמד ביניים ולא בעוני, של מידור ואפליה וגזענות ונחיתות. תמיד עומדים מולו אותם טיפוסים מהצד השני, בורגנים תל אביבים אשכנזים, והם הסמל לניתוק הזה. נתניהו עושה מהלך חכם של להגיד 'אני חלק מכם'. זה הכל".

חלק מהדיון התעורר עכשיו בגלל טענה על סיקור הפגנת התמיכה בנתניהו במוזיאון, ששם אנשים היו אלימים כלפי צוותי הטלוויזיה. 

"אני לא ראיתי אף ראיון תקשורתי שסיקר את התמיכה בנתניהו, לא מאז הגשת כתבי האישום ולא לפני, שהיה אינטליגנטי. אינטליגנטי, כלומר לשבת עם אנשים, לא הצל או שפי פז, שיכולים להסביר למה הם תומכים בו. ולא בעימות שכולם צועקים. במקום זה כל אחד כותב איזו דעה אנתרופולוגית חיצונית על למה תומכי נתניהו תומכים בו. תמיד יש את הבחירה הזאת, ללכת דווקא לדמויות הסטריאוטיפיות, כי הן מספקות דברים ג'וסיים ויראליים, והם מגחיכים. זה הכי קל".

"קל להלהיט את השיח הציבורי עם אמירה או ציוץ של חמישה לייקים, זה מחבר אנשים, זה מבוסס על היסטוריה ותחושה, גם של מי שהיום חי במעמד ביניים ולא בעוני, של מידור ואפליה וגזענות ונחיתות"

יש לזה מטרה פוליטית? 

"אני לא יודעת אם התקשורת יושבת ועושה מזימה, מי יסקרו ומה. זו מדינה מאד גזענית ואנשים פה, יותר קל להם ללכת למקום הסטריאוטיפי".

עו״ד ברק כהן

"זו מדינה מאד גזענית", מסכים איתה עו"ד ברק כהן, פעיל חברתי (וכותב טור במקום), "אבל בדעה שלי – ישראל השנייה זה מקום מאוד מאוד מכובד להיות בו, כשיש גם ישראל שלישית, רביעית, עשירית ו-11. מבין כמות כזו של ישראל, מקום שני זה אחלה מקום להיות בו. ישראל היום זה אתיופים, חרדים, פלסטינים, אתיופים, נכים, נשים, לא חסרות דרגות של דיכוי מצד המשטר, השנייה נחשב דווקא בפרונט".

ועדיין זה השסע הבסיסי, ואולי הגדול מכולם.

"בדעה העקבית שלי כשמדברים על ישראל השנייה במובן של מזרחים, אני חושב שחלק גדול מהמציאות הבעייתית היא על ראשם מבחינת האחריות. היום המזרחים הם מרכיב מלא בקבלת ההחלטות בשלטון, ולכן לא רק שלא מדובר במדוכאים אלא בהרכב ששותף מלא לדיכוי – במגזר השלטוני, בפקידות, במערכת קבלת ההחלטות, בפוליטיקה, בתקשורת, כולם גדושים במזרחים שאליהם מתכוונים בישראל השנייה, ומי ששותף בקבלת החלטות – שותף גם באחריות".

"תמיד יש את הבחירה הזאת, ללכת דווקא לדמויות הסטריאוטיפיות, כי הן מספקות דברים ג'וסיים ויראליים, והם מגחיכים. זה הכי קל"

האליטה היא עדיין לבנה – באקדמיה, במשפט וגם בפוליטיקה. אולי לא שמת לב, נתניהו אינו באמת מזרחי.

"נכון, בשפיץ יושב האדם הלבן, אבל מסביבו, בטבעות ההיקפיות,  יש ערימות של מזרחים, מסביב לנתניהו, בערכאות הנמוכות יותר של בתי המשפט. השפיץ נשאר לבן בין היתר כי ישראל השנייה מלקקת לישראל הראשונה. במקום להוביל את ישראל השלישית, הרביעית והחמישית למהפכה מול הראשונה, ישראל השנייה היא משענת לישראל הראשונה. לא זנב לאריות, אולי זנב לראש הנחש".

מבחינתך נגמר הסיפור הזה? 

"אם הכחול לבן, כל הגנץ והלפיד הזה זה ישראל הראשונה, הקלאסית, הציונית, אז לצורך העניין האנשים שהגיעו לאותה הפגנה במוזיאון ואני נסכים שהחבורה הזו היא אחד הגורמים הפוגעניים ביותר כלפי ישראל השנייה. אבל במובן התוכן – ישראל הראשונה כבר השמידה את השנייה מבחינת תוכן, תרבות ומוסיקה והכל. ואז מה נותר, המוצא? המוצא זה מה שהופך אותי ואת ציון קינן ואת אלון חמדני ואת מירי רגב למשהו שיש לו אלמנטים משותפים? אני לא רואה את הקשר".

"מי קבע שהם הנציגים האותנטיים של ישראל השנייה?"

הדברים שכתב אבישי בן חיים וצייץ לאורך כמה ימים, והתפתחו לתיאוריה שלמה המסבירה כיצד נעשה "שימוש במערכת המשפט לבלימת זכותה של ישראל השנייה להשתתף בחיים הדמוקרטיים", הביאו גם כמה תגובות זועמות. נסים קלדרון, פרופסור לספרות ואיש שמאל מוכר, כתב: "אבישי בן חיים (ואלף כמוהו) אומר לנו שלמפגינים למען ביבי יש סוציולוגיה, ושהסוציולוגיה שמאחורי גבם חשובה יותר מן השנאה שלהם לדמוקרטיה. ולפלנגות הספרדיות, או הלבנוניות, לא היתה סוציולוגיה? ולעורפי הראשים של דעאש אין סיבות לכעוס על המערב?"

הפוסט של נסים קלדרון

יגאל מוסקו, כתב אולפן שישי של חדשות 12, הגיב באלגנטיות שנונה: "אין לו עניין עם עובדות: שרי ש"ס לא נשלחו לכלא בגלל שחיתות אלא בגלל "האינסטינקט של ההגמוניה" נגד ישראל השניה. בגלל אותו אינסטינקט הכתבים השחירו את ההפגנה בשבוע שעבר. בעיני הוא יורק על קולגות מתוך אינסטינקט לעוף על התיזה".

מוסקו, נפגעת? 

"לא הייתי בהפגנה המדוברת, אבל לפני כשנה עשיתי כתבה בכנס תמיכה בביבי בגני התערוכה בת"א שאירגן דוד ביטן, והיתה עלי אז ביקורת בסגנון הזה שהטיחו עכשיו אבישי בן חיים ואחרים ביוסי מזרחי ובקרקובסקי בשאר הכתבים שהיו בשטח. היה שם מפגן של סגידה לביבי מצד אחד ושנאה לתקשורת מצד שני, ואני הבאתי את התמונה הזאת, ואז גם אותי תקפו – למה אתה מראה את הכי הזויים ואלימים וגם מזרחיים? כאילו הלכתי וחיפשתי במיוחד מזרחים, והיו בכתבה כמובן גם לא מזרחים. 

"עינב שיף, כתב הטלויזיה של ידיעות, האשים אותי באוריינטליזם, שלי יחימוביץ במיזוגניות, האני זוביידה ועוד מזרחים מקצועיים גם בגזענות. התקשרתי אליו, באמת לא הבנתי מאיפה זה בא, ושאלתי על סמך מה הוא מאשים אותי בגזענות, והוא אמר לי "עשית פריימינג". אז הבנתי מי הגזען האמיתי: זה שאמר לי באותה שיחה שלא הייתי מגיע לאן שהגעתי אם לא הייתי אשכנזי. כאילו לא משנה הכישרון, החריצות, עבודת שטח במשך שנים. אין לי כלום – רק האשכנזיות. זה חלק מהכעס שגרם לי להגיב על תיאוריות ישראל השניה של אבישי בן חיים".

ואין דבר כזה?

"ישראל השנייה זה דבר שנמצא בראש של מזרחים מקצועיים ומקופחים מקצועיים. יש כמה בעיות עם התיאוריה, אחת היא בטענה שבכל פעם ש'ישראל השנייה' ניסתה להרים את הראש עשו לה  קרימיזניצליה, והשניה היא בשאלה למה אנחנו בתקשורת מראים את האלימים והגזענים. אז לגבי החלק הראשון – אולמרט והירשזון נשלחו לכלא והם לא מקופחים מזרחים מירוחם, ואני עוד לא מבין ממתי נתניהו הוא נציג המזרחים המקופחים, וגם אם כן – עשר שנים הוא בשלטון רצוף, אז איפה הטענה שלא נותנים לו להרים את הראש?

"ישראל השנייה זה דבר שנמצא בראש של מזרחים מקצועיים ומקופחים מקצועיים"

"ולגבי המקום של התקשורת – אני, כמו יוסי מזרחי ואורן אהרוני וקרקובסקי בהפגנה אחרונה, שלא הייתי בה, לא מחפשים אף אחד. האנשים האלה באים ותוקפים כשאת מרימה מצלמה גדולה ומיקרופון באירוע כזה, השנאה זורמת אליך. מי שיוצא דופן, זה אלה שלא נוטפים שנאה ולא מוסתים. מה הטענה? שאנחנו נציגי ההגמוניה? אני? בנו של בעל מכולת רומני מבאר שבע? שיוסי מזרחי הלך לחפש פרצופים מזרחיים בשביל להשחיר אותם? ואם הייתי בנו של עו"ד על תל אביבי, אני לא יכול לעשות כתבות שמראות שנאה ואלימות?"

השאלה היא למה לא לחפש את הפחות קיצוניים בסיטואציה.

"בכתבה ההיא שלי יש מרואיינת שאומרת 'אם נתניהו אכן קיבל שוחד ואכן פשע, בית המשפט יקבע, והוא ישלם'. היא אמרה את זה למצלמה ואז תקפו אותה אחרים, מה פתאום ואיך את מדברת. זו סיטואציה מול המצלמה – אני אמור לא להראות את זה? ומי בכלל קבע שזו ישראל השנייה? אבישי בן חיים? 

"אני לא כופר בכך שהפריפריה מקופחת בתקציבים או בכך שדפקו מרוקאים כששלחו אותם לעיירות פיתוח לפני 60 שנה, להיפך, אני מספר גם את הסיפור הזה. אבל מי קבע שמי שמגיע לכנס התמיכה הם הנציגים האותנטיים של ישראל השנייה? האנשים שמגיעים הם אנשים שהולכים שבי אחרי נתניהו ומופעלים יפה על ידי ההסתה שלו. צאצאי המעברות של אז יכולים להיות שם, והם יכולים גם להיות כתבים בטלוויזיה".

דפוסי ההצבעה מראים תמיכה גדולה בליכוד ובנתניהו במקומות שהזכרת.

"זה ברור, ואין לי שום בעיה עם מצביעי נתניהו. אני לא חושב שמי שמצביע נתניהו הוא לא רציונלי, כי יש סיבות רציונליות להצביע לו, כמו מצב בטחוני טוב יחסית, שגשוג כלכלי שנמשך כמה שנים טובות, וקו רכבת שנפתח בנתיבות או בשדרות. מי שמגיע לכנסים האלה הם לא כל מצביעי הליכוד. אבל אם מגיעים לשם אנשים מוסתים, אלימים ושטופי שנאה, וזה אירוע ראוי לסיקור – נסקר מה שקורה שם".

The post "ישראל השנייה זה מקום מאוד מכובד להיות בו, כשיש גם ישראל שלישית ורביעית" appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

דיני חוזים? מאחורי הלכת אפרופים מסתתר מאבק לאומי עיקש

בשנים 2009-2010 נרשמתי לתואר שני במרכז הבינתחומי. בין המרצים שהציעה התכנית נמצא אחד – פרופ' אהרן ברק. מיד נרשמתי לשמוע דברים מפיו, ולאו דווקא כמי שהחזיק איזו חיבה כלפיו. ההיפך הוא הנכון. הגעתי לשיעור הראשון על חוקה, עם עמדה פנימית יריבותית. אין כפרופ' א. ברק האליטיסט ואדמו"ר ההשכלה החילונית, כדי לעורר רגשות שליליים בקרב מודרי המשטר. עם תחושה זאת הגעתי גם אני לשיעורו.

מהר מאוד הבנתי שהרגשות השליליים והדחייה המוקדמת נוכח הדימוי המתנשא של א. ברק – בשגגה יסודם. והתמכרתי. התמכרתי לחשיבה המשפטית המדויקת. כל כך מדויקת והרמונית, שכאילו יוצאת ממכונה. הכישרון הנדיר לנסח מודלים ולפתח מבחנים בעולם הספוג בערכים מופשטים ובעקרונות – הרשים אותי עמוקות.

השבוע התגלגל שוב הפרופ' א. ברק בפיה של איילת שקד. "הלכת אפרופים מתה" – צייצה כמי שקראה לעומק את פסק הדין בעניין "ביבי כבישים" (פסק דין שניתן השבוע בקשר לסכסוך חוזי כלשהו), וגיבשה מתוכו מסקנות שהתיימרו לחשיבות משפטית גבוהה. מלבד שקד קפצו כל מני בעלי דעה, אך נטולי כל ידיעה משפטית והדהדו דיווחים אודות מהפכה בדיני החוזים. "לא עוד שופט שבודה מליבו תנאים שלא הוסכמו בחוזה", "השופט שטיין מציל את הכלכלה מידיו ההרסניות של הרודן אהרן ברק". הדברים הגיעו עד כדי דעה נחרצת בסוגייה מצד מגיש הליכוד טיוי לשעבר, אלירז שדה.

אהרון ברק בטקס ההלוויה של מאיר שמגר | צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אך מתי בדיוק החלה איילת שקד להתעניין בפרשנות משפטית לחוזים? ואלירז שדה? הרי בכל מה שנוגע למערכת המשפט, שקד חותרת למערכת משפטית הנמנעת מהפעלת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת. אך מה בין זאת לבין פרשנות חוזים?

כדי להבין מה באמת מעניין את שקד, צריך לחזור לתורת הפרשנות התכליתית שהניח פרופ' אהרן ברק. בבקשה המשיכו בקריאה, ולו על מנת להבין שחבורת שקד מנותקת לחלוטין מדיון משפטי ענייני.

התכלית של הטקסט המשפטי

וכך מלמד א. ברק: בנוסף לתפקידו כמגן זכויות אדם והחוקה פועל השופט כמגשר בין המשפט למציאות החיים. השופט יושב בכס ונדרש להכריע בסכסוך בין צדדים, אשר כל אחד מהם נשען על נורמה כלשהי – חוקה, חוק, חוזה או צוואה.

התפישה של ברק מבוססת על המאמץ לאתר את תכליתו של הטקסט המשפטי. הטקסט המשפטי נושא מילים ומושגים, אשר אינם דווקא בעלי אותו המובן שמופיע במילון. מה הכוונה? המילה סוס מוגדרת במילון כבעל חיים. לעומת זאת, צדדים לחוזה יכולים להגדיר ביניהם את המילה "סוס" כבעלת משמעות אחרת – נניח מכונה תעשייתית כלשהי. 

לכל אחד מן הטקסטים המשפטיים תכלית מרכזית שונה – ולכן הפרשנות הראויה היא זאת שמגשימה את תכליתו הייחודית של כל אחד מן הטקסטים. צוואה שונה מחוקה. תכליתה העיקרית של הצוואה בהגשמת רצון המצווה. תכליתה העיקרית של החוקה, לעומת זאת להגשים את הערכים והעקרונות של החברה. 

לכל טקסט משפטי שני יסודות – סובייקטיבי ואובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי משקף את כוונתו של מחבר הטקסט. האובייקטיבי, את הערכים והעקרונות הכלליים.

לכל טקסט משפטי שני יסודות – סובייקטיבי ואובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי משקף את כוונתו של מחבר הטקסט. האובייקטיבי, את הערכים והעקרונות הכלליים

על מנת להגשים את תכלית הצוואה נדגיש באופן מכריע את היסוד הסובייקטיבי, כלומר את כוונת מחבר הצוואה. מה שהוא התכוון בראשו ובליבו זה מה שצריך לחתור אליו במלאכת הפרשנות. 

בקצה השני, ועל מנת להגשים את תכלית החוקה נדגיש באופן מכריע את היסוד האובייקטיבי, כלומר את הערכים והעקרונות הכלליים בחברה. היסוד הסובייקטיבי, כלומר כוונת מנסח החוקה ומה שהתחולל בראשו בזמן העברת הנורמה החוקתית – יזכה למשקל נמוך ביותר. אם נקבעה החירות כנורמה חוקתית, ערך החירות הוא זה שעל הפרשן לחתור אליו – והרבה פחות מכך נדרש לאתר מה חשב מחוקק (או מכונן) החוקה אודות החירות.

ניקח כדוגמה את חוקת ארה״ב, אשר נכתבה בתקופה בה היו עבדים או שנשים לא יכלו להצביע. האם בפרשנות החוקה כיום אמור לעניין אותנו מה עבר בראשו של ג'יימס מדיסון בנוגע לזכות לפרטיות בטלפונים חכמים? 

אם כך מה הקשר לחוזים?

לגבי חוזים מלמד אותנו הפרופ' ברק כי תכלית החוזה באיתור הרצון המשותף של הצדדים. כלומר, יש לחתור לאיתור כוונת הצדדים כפי שהיא נלמדת מלשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו. אכן, הפרופ' אהרן ברק קובע, כי על הפרשן המשפטי לחתור להגשמת  כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה. יש לאתר את מה שהצדדים שניסחו את החוזה ביקשו להגשים. והרי זה בדיוק מה שחבורת שקד טוענת. 

אלא מאי, פרופ' ברק מוסיף כי ישנם מקרים בהם כוונתו של צד אחד בחוזה, שונה מכוונתו של צד אחר לאותו החוזה. במקרה כזה אין כוונה משותפת של הצדדים ביחס לפרשנות של מונח מסוים בחוזה. מה תגיד שקד לגבי מקרה כזה? הרי כוונת הצדדים לא מועילה, שכן ישנן שתי כוונות סותרות – של צד זה ושל צד אחר בחוזה. 

ועדת חוק ומשפט 2017 | צילום: יונתן זינדל
איילת שקד בוועדת חוק ומשפט 2017 | צילום: יונתן זינדל

במקרה זה באופן פשטני שקד וכל מתנגדי ברק אומרים – תיצמדו ללשון החוזה. ואולם זו תשובה המובילה למעגל שוטה – הרי הצדדים הגיעו לבית המשפט כי יש להם סכסוך ביחס לחוזה ביניהם. השופט מנסה לאתר את כוונתם בחוזה. הוא לא מצליח, אז שולחים אותו חזרה ללשון החוזה שלא מאפשר את איתור כוונתם? כאשר שקד קפצה השבוע, היא כלל לא עסקה במהלך מחשבתי זה, וספק אם עסקה בו אי פעם. לה אין כל פתרון לסיטואציה הזאת.

שקד וכל מתנגדי ברק אומרים – תיצמדו ללשון החוזה. ואולם זו תשובה המובילה למעגל שוטה – הרי הצדדים הגיעו לבית המשפט כי יש להם סכסוך ביחס לחוזה ביניהם

לעומתה, הסביר פרופ' ברק ב'הלכת אפרופים', כי במקרים כאלה ישנו מוצא פרשני. על השופט לפנות לערכים והעקרונות הכלליים, כגון התכלית העסקית של החוזה, סבירות, עקרון תום הלב, השוויון וכו'. וכך גם במקרים שבהם החוזה 'שותק' לגבי סוגיה מסוימת או כאשר ישנה סתירה בין כוונותיהם של מחברי החוזה – ניתן להכריע בסכסוך בצורה איכותית. 

אז למה קפצה שקד? לא בגלל דיני החוזים, אלא בגלל דיני החוקה. איילת שקד לא מעוניינת לשמוע, לא בדיני חוזים ובוודאי לא בדיני חוקה – על תחולתם של ערכים ועקרונות כלליים. איילת שקד מסרבת לקבל שבפרשנות משפטית ישנם מצבים שבהם כוונת מחבר הטקסט נשחקת והשופט נדרש לערכים ולעקרונות כלליים.

תמונה מהאלף הקודם: אהרון ברק וביבי נתניהו (1998) | צילום: אבי אוחיו לע״מ
תמונה מהאלף הקודם: אהרון ברק וביבי נתניהו (1998) | צילום: אבי אוחיון לע״מ

שקד מסרבת לקבל שכאשר בית המשפט יידרש לפרשנות 'חוק הלאום' לא תינתן משמעות לכוונתם של המחוקקים באשר למושג הלאום. אכן, הלאומיות כפי שתופסת אותה איילת שקד שונה כנראה מהלאומיות כפי שיפרש הפרופ' אהרן ברק. לאומיות מבוססת גזע או מוצא אתני המתנערת מעיקרון של שוויון אזרחי – כפי שחבורת שקד מתכוונת אליה, שונה מלאומיות המונחת על שוויון אזרחי מלא, כפי שפרופ' ברק וחבורתו עלולים לפרש.

בעשור האחרון פתחה חבורת שקד במלחמה על הריבונות. מלחמה בה חבורתה מבקשת לקבוע כי רק המחוקק הוא הריבון, ומערכת המשפט מנועה מהתערבות ברצון המחוקק או בכוונתו – יהא מעוות, בזוי ואנטי דמוקרטי ככל שיהיה.

בשנת 2011 הגעתי למרכז הבינתחומי כדי לפגוש את פרופ' אהרן ברק ולבקש ממנו להצטרף למחאה החברתית שנפתחה באותם ימים. "בוא, תכניס לתוך מושגי המחאה את זכויות היסוד החברתיות", הצעתי וביקשתי. 

בעשור האחרון פתחה חבורת שקד במלחמה על הריבונות. מלחמה בה חבורתה מבקשת לקבוע כי רק המחוקק הוא הריבון

"אתה נוגע בפצע פתוח, יש לי משקולת כבדה מדי על הכתפיים ואין לי יכולת להירתם בעניין זה", השיב לי במידה של צער, אך באצילות, כמי שיודע שהצטרפותו למחאה תצבע אותה בצבעים מסוימים, כמוביל המהפכה החוקתית.

והנה שמונה שנים אחר כך, נראה כי אין לו ברירה. עמידה מול כוחות הנגד תידרש בכל מקרה. היסודות המשפטיים שהניח ברק, מפריעים למי שרוצה לכונן פה משטר אחר כיום. בעוד הם מתפלפלים על הלכת אפרופים, הכוונה האמיתית היא לרמוס את הערכים הבסיסיים של דמוקרטיה. מול זה דרושה מלחמת נגד עיקשת, למען זכויות האדם וריבונות הערכים והעקרונות הראויים לחיינו המשותפים. 

פרשת השבוע: כל הטורים של ברק כהן

מרחב ההכחשה המפורסם של נתניהו יקרוס מול השופטים

הצלחתו של נתניהו נובעת מהיכולת שלו להתכחש ולהתנער מהנסיבות וההקשר של מעשיו. נפגעי גזענות והסתה, עדים מוטרדים או בעלי הון מפרגנים – כל זה לא קשור אליו. אבל בניגוד לציבור התמים – במישור הפלילי יהיה לו קשה מאוד להכחיש את קיומן של נסיבות מפלילות

צילום: Rawpixel

מודרי המשטר התאחדו!

אחרי שבתי המגורים הפכו למוקד להפגנות ערות, הגיע הזמן לשלב הבא: מאבק משותף של אתיופים, פלסטינים וחרדים. כי אין גורם שמנציח את הדיכוי השלטוני יותר מחוסר סולידריות

The post דיני חוזים? מאחורי הלכת אפרופים מסתתר מאבק לאומי עיקש appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

לא אוכלות בריא, לא מצביעות ביבי ומשתדלות להיראות כמו בנות אדם

נדרש הרבה אומץ כדי לעמוד מול ציבור שלם ולספר שאנחנו עניות, כפי שנחשפנו בתוכנית "סליחה על השאלה" בכאן 11 השבוע, לצד משתתפים נוספים. הסכמנו לחשיפה, כי ניסיון השנים האחרונות לימד אותנו שכדי לנפץ סטיגמות וסטריאוטיפים של מהו עוני, נדרשת חשיפה של מציאות במיוחד כזו הכוללת סיפורים אישיים.

למי שלא מכיר, התוכנית בנויה על כך שהמשתתפים נשאלים שאלות שהגיעו מקרב הצופים, שאלות שהן לא "פוליטיקלי קורקט" על מצב מסוים שהמשתתפים מתמודדים איתו. חלק מהשאלות שנשאלו והתשובות שנתנו להן נחתכו משיקולי עריכה מובנים. חשבנו שזו הזדמנות טובה לעלות אותם על הכתב.

מה זה אומר להיות ענייה? את הולכת לישון רעבה?

חלק מהמשתתפים ענו לשאלה זו שיש גם ימים כאלה שצריך לחיות ממנות של בתי תמחוי או שאריות של מזנון דרכים. אך העוני במדינת מערב מפותחת בא לידי ביטוי גם בסל הקניות המצומצם של אוכלוסיות חסרות היכולת. סל מזון הכולל מוצרי בריאות כמו לחם מקמח מלא, פירות, ירקות, שקדים, אגוזים ומאכלי בריאות שונים, הוא  הרבה יותר יקר מתזונה שמבוססת על פחמימות ריקות ללא ערך תזונתי, למי שתהה "איך את שמנה אם את ענייה". פסטות מקמח לבן נמכרות תמיד במבצע של שלוש חבילות בעשרה שקלים, הלחם הלבן ובכלל כל מוצרי הקמח הלבן זולים ונגישים יותר, וגם מהווים פתרונות מהירים למי שעובד סביב השעון ומרוויח מעט.

הלחם הלבן ובכלל כל מוצרי הקמח זולים ונגישים יותר, וגם מהווים פתרונות מהירים למי שעובד סביב השעון ומרוויח מעט

בסופו של דבר לא מדובר ברעב ביולוגי כמו במדינות עולם שלישי, אין אנשים עם בטן נפוחה ברחובות אך יש המוני אנשים וילדים ללא ביטחון תזונתי או עם תזונה ירודה וזולה. מדובר בהרגלי תזונה שמביאים למחלות כמו סוכרת, השמנת יתר או בעיות לב. מחקרים בעולם הראו כי במדינות מתפתחות האוכלוסייה הענייה סובלת יותר ממחלות אלה בעקבות הרגלי תזונה לא בריאים. ישראל היא מדינה מפותחת עם צמיחה כלכלית טובה,  אך עדיין מובילה בעוני מבין מדינות המערב המפותחות בטבלאות הOECD.

מדוע את מביאה ילדים את את לא יכולה להחזיק אותם בכבוד?

זה מאוד קל לחשוב שיש לגיטימציה להיכנס לנו לרחם אם אנחנו חיות בעוני, אבל אין בזה שום דבר לגיטימי. העושר בעולם מתחלק מאז ומתמיד בצורה לא שוויונית, לא בין מדינות ולא בין בני אדם. גם אם כל העניים יפסיקו להתרבות ויעלמו מן העולם, העוני ישאר, יהיו עניים חדשים מפני שהעושר ימשיך להתחלק בצורה בלתי שוויונית.

את הפתרונות לעוני אפשר למצוא בכל מיני דרכים, חוץ מלבקש את הכחדת הגזע שלנו: גזע העני. אפשר למשל להעביר חוק שבו מנהלי חברה לא יוכלו להרוויח פי 400 מעובד זוטר בכל חברה (ולא רק בתחום הפיננסים), או חוק שבו הטייקון לא יקבל הטבות טובות יותר מחברה עצמאית קטנה. אפשר לחזק את מערכת הרווחה, כמו פינלנד שהצליחה להגדיל את ההון האנושי שלה בכך שנתנה שוויון הזדמנות גם לילדים חסרי יכולת כלכלית. היא לא רק מובילה בטבלאות הOECD  בכך שהיא מונה אוכלוסייה רחבה משכילה והפערים מעטים, היא גם מובילה מקום ראשון שנה אחרי שנה במבחני פיזה ומיצב בניגוד לישראל שנמצאת במקום לא מחמיא כפי שהתפרסם השבוע.  

כמו כן, אנחנו אולי מתקשים כלכלית לספק לילדנו לפעמים זכויות בסיסיות כמו טיפול שיניים למשל – אך אלה שלא מתייחסים לילדנו בכבוד הם החברה ומסגרות החינוך. כשילד שהוריו מצויים בקשיים כלכליים – הוא מאוים על ידי בית הספר שלא ייצא לטיול עם שאר הכיתה כי הוריו לא שילמו. כשילד לא מקבל ספרים מפני שאין להוריו איך לשלם עבור השאלת ספרים (ובהמשך נכשל במבחן המיצ"ב), כשאימא מקבלת הודעה מוועד ההורים שהילד שלה לא יקבל מתנת סוף שנה כי היא לא שילמה לוועד – זוהי מדיניות ויחס של חוסר כבוד כלפי ילדינו העניים. אמהות אכלו בוסר ושיני ילדיהן תקהינה.

כשילד שהוריו מצויים בקשיים כלכליים – הוא מאוים על ידי בית הספר שלא ייצא לטיול עם שאר הכיתה כי הוריו לא שילמו

אם בשיניים עסקינן, אז האשליה כי טיפולי שיניים כבר חינמיים עד גיל 18, היא אשליה בלבד. ילד שעבר טיפול שורש יהיה זקוק לכתר כדי לשמור על השן לאחר טיפול, והאוכלוסייה המוחלשת לרוב לא תוכל לממן את מאות השקלים של עלות כתר, יישור שיניים בעלות של אלפי שקלים לעולם לא ברשימת הטיפולים של ילדי העניים. גם כאן יכלו להיות פתרונות של סל בריאות רחב, של הכרת החשיבות להגיע לגיל בוגר עם כל השיניים בפה, דבר לא מובן מאליו בקרבנו, אלה המתמודדים עם קשיים כלכליים, ויכלה להיות ערבות הדדית במקום רצון שכולנו ניעלם.

"אם את ענייה איך את צובעת את השיער? את לא נראית ענייה"

נכון, אנחנו לפעמים מצליחות להשקיע במראה שלנו, כי לא נרצה להגיע לעבודה עם מראה לא מקובל. או שנרצה להגיע לראיון עבודה עם מראה שיעלה את הסיכוי שלנו להתקבל. צבע לשיער יכול לעלות היום גם עשרה שקלים לשפורפרת. יש מי שיש להן משפחות או חברות שעוסקות במקצועות היופי ועוזרות, אבל אנחנו לא צריכות להצטדק על כך שפשוט רצינו להיראות בנות אדם.

איך יש לך סמארטפון אם את ענייה?

לא כולנו קנינו את הסמארטפון שלנו. חלקנו קיבלנו אותו בתרומה, חלקנו קנינו מכשירים לפעמים הכי זולים, וחלקנו שלא יכולים לקנות את המכשיר הכי זול במזומן או בכרטיס אשראי, שבויים לחברות הסלולר שמשעבדים אותנו בתשלומים – אבל הם הם היחידים שנותנים לנו אפשרות, כשאין זכות לכרטיס אשראי, לקנות באינספור תשלומים שאפילו יכפילו לנו את מחיר המכשיר, ונצליח במעט להרגיש כמו כולם.

"אז תפסיקי להצביע לביבי…"

לעתים מבלי לשאול אותנו אודות דעתנו הפוליטית, קובעים אותה במקומנו. אפילו מבקשים מאיתנו להסביר מדוע אלה או אלה הצביעו לימין. הפתעה! לא כולנו מצביעי ימין. גם בקרב העניים יש מגוון דעות פוליטיות. חלקכם יגיבו שהסטטיסטיקה מראה כי האוכלוסייה הפריפריאלית והמדוכאת כלכלית היא זו שמצביעה כך ועוד תגידו שזה מתוך רגש ובורות.

בורות? אם הידע כל כך חשוב לכם, מדוע הוא בחלקו נחלתם של מי שיכולים להגיע לשורות האקדמיה בלבד? מדוע הוא לא מנת חלקם של מי שלא זכו לשבת על ספסל הלימודים בגיל הבוגר? אנחנו קוראות לכל האוניברסיטאות והמכללות להנגיש לנו את הידע האקדמי שהן שומרות הרחק מהאוכלוסיות המוחלשות ולפתוח לנו גישה לכל הספרות האקדמית.

"בחרת להיות ענייה".

היו אנשים שהטיחו בנו את הקביעה הזאת. אנחנו מניחות כאן את העוני שלנו, ושואלות האם יש מישהו בקהל שרוצה אותו במקומנו? האם זה באמת דבר שאפשר לבחור בו?

The post לא אוכלות בריא, לא מצביעות ביבי ומשתדלות להיראות כמו בנות אדם appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בבוקר שאחרי יום הגבר הבינלאומי, נזף בי קשות ידידי א' על כך שהוא ישב כל היום בבית והמתין למשלוח – פרחים, שוקולדים, אולי סט קרמים מללין – אבל כלום, אפילו הודעת ווטסאפ לא קיבל ממני. התיישבתי מול המחשב, פתחתי את פייסבוק כדי לכתוב פוסט התנצלות קורע לב, וגיליתי שאני חסומה לשלושה ימים. העילה: hate speech, דברי שטנה והסתה.

סעיף 13 בכללי הקהילה של פייסבוק מבהיר מהם דברי השטנה האסורים בפרסום: "אנחנו אוסרים על פרסום דברי שטנה בפייסבוק מפני שהדבר יוצר סביבה של הפחדה והרחקה ובמקרים מסוימים הדבר עלול לקדם אלימות ממשית. אנחנו מגדירים דברי שטנה כהתקפה ישירה על אנשים על בסיס מה שאנחנו מכנים מאפיינים מוגנים – גזע, מוצא אתני, מוצא לאומי, שיוך דתי, נטייה מינית, קאסטה, מין, מגדר, זהות מגדרית ומחלות קשות או נכות. אנחנו גם מספקים הגנות מסוימות למעמד הגירה. אנחנו מגדירים תקיפה כדיבור אלים או משפיל, הכרזות של נחיתות או קריאות לאי-הכללה או לבידוד".

החסימה שלי נבעה מכך שמדובר כבר בדיווח השלישי על תגובה נוטפת שנאה מהפרופיל שלי בשנה האחרונה. הדיווח הראשון היה על ביקורת שמתחתי על גזענות כלפי ערבים. היא נוסחה בצורה כה סרקסטית שככל הנראה מישהו לא הבין את הטון הביקורתי בה. אך שני הדיווחים הנוספים נגעו לקבוצה הרבה יותר מוחלשת, שדמה מותר, ושכמעט שאינה זוכה להגנה וסולידריות גם בתוך מסגרת שיח הזהויות על ענפיו – גברים.

זאת אינה החסימה הראשונה על בסיס שנאת גברים בפייסבוק בשנה האחרונה. האמנית והאקטיביסטית אנה קליינמן, לדוגמה, נחסמה על פרסום תמונה שלה ממופע, שבה היא מבצעת את "All Men are Pigs" – שגרסת הקריוקי שלו הגיעה ל-7.6 מיליון צפיות ביוטיוב.

הפעילה הפמיניסטית המזרחית נעמה קטיעי נחסמה על כך שביקשה מגברים לסתום את הפה בימים שבהם נרצחות נשים. מנכ"לית "כולן", ברכה ברד, נחסמה על פוסט שמבקש מגברים לחשוב לפני שהם מגיבים בליווי מם שבו כתוב "רוצחי נשים, רוצחי נשים בכל מקום". ואלינור דוידוב משדולת הנשים נחסמה על שיתוף ביקורתי של צילום מסך מקבוצת גברים, שכלל הצדקה לרצח נשים. התגובה עם ההצדקה, אגב, לא נמחקה.

"מוות לערבים" דווקא עומד בכללים

הגברים, מסתבר, כבר לא רק בוכים בלילה – הם גם מדווחים, על דברי שטנה איומים כמו "גברים זה פח" והערות מסיתות כמו תגובה הומוריסטית של "לא, אי אפשר, אנחנו ממורמרות ושונאות גברים, ובצדק", בתגובה לפוסט שמבקש להודות לגברים לכבוד יום הגבר בקבוצה פמיניסטית.

בעולם החדש גברים, וגברים לבנים בפרט, הם מיעוט נרדף, ודברים קשים כאלה עלולים להוביל, רחמנא ליצלן, להיעלבות. הסופרת מרגרט אטווד הסבירה כבר ב-1982 כי "בעוד גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, נשים מפחדות שגברים יהרגו אותן", הצהרה שאין אלא לפרש כסימטריה ברורה בין החומרה של שני המצבים.

לאור העובדה שזהו הפחד העיקרי של גברים מקבוצות אוכלוסייה אחרות, ניכר כי יש להתייחס לנושא אף בחומרה יתרה מאשר להתבטאויות כלפי אוכלוסיות אחרות, שכן בעוד קבוצות אחרות סובלות מהדרה, אפליה ודיכוי בתחומי חיים רבים, גברים, כקבוצה, סובלים בעיקר מהערות לא נעימות ברשת. על כן לא פלא שכאשר אנשים מקבוצות אחרות מדווחים על תגובות פוגעניות, הם מגלים כי הן דווקא כן עומדות בכללי הקהילה.

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

דואג לשמור על כבוד הגבר. מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

"מוות לערבים" למשל, ככל הנראה נכלל תחת "הומור ופרשנות חברתית" שכללי הקהילה מאפשרים. גם "הקהילה האתיופית אתם חיות אדם" עובר את הסינון. אמנם מדובר באמירות גזעניות מובהקות כלפי קהילות שעוברות דיכוי ממסדי, אבל את זה המדיניות של פייסבוק יכולה להכיל. גם "פמיניזם הוא סרטן ממאיר" לא גורם להרמת גבה.

וגם במישור האישי, פייסבוק דואג לשמור על כבוד הגבר. כך, הצעות כמו "אדחוף לך את הזין לפה שלך כדי שתיחנקי עליו" שקיבלה האקטיביסטית ג'ניפר פוליאקוב, לא הוסרו על ידי פייסבוק, כנראה כדי שחלילה הגבר הדובר לא ייעלב ויחשוב שהזין שלו הוא דבר לא רצוי בעולם בכלל, ובפרט בפיהן של נשים זרות שאינן מעוניינות בשום מגע אתו.

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים וזכותן להגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב ולא לשמוע ביקורת על גברים וגבריות ככוח דכאני בחברה – או חמור מכך להידרש להכרה בפריווילגיות שלהם. זהו מאבק עיקש שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבתוך כל השיח האלים ברשת, בהנהלת פייסבוק השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה. אל תשחקו עם לב של גבר, צוקרברג שומר עליו.

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית

הפוסט הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם הופיע ראשון בשיחה מקומית

התואר הראשון הפך למחסום בלתי עביר דווקא בתחתית הסולם

דמייני לעצמך שאת אישה מוכשרת מאוד, בת 38, בלי תואר או הורים עשירים, אבל עם ניסיון של 15 שנה בתחום שלך. נניח שמקום העבודה שלך נסגר ופוטרת. האם תחליטי לשלם לאקדמיה את כל מה שחסכת עבור תואר ראשון כדי למצוא עבודה ראויה?

ואולי אתה בחור צעיר בן 28, פריק מחשבים שלמד לכתוב קוד תוכנה לבדו. כבר חמש שנים שאתה עובד בתכנות ואפילו קיבלת קידום. אתה תכף בן 30, והיעדר ההשכלה האקדמי מגרד לך (ולאמא שלך) בעורף. האם כדאי לך להוריד אחוזי משרה ולהירשם לתואר ראשון בשלב הזה?

הקשר בין השכלה גבוהה לשוק העבודה עובר טלטלה גדולה בשנים האחרונות. סדרות כמו "וואי וואי וואי" ששודרה ב"כאן" לאחרונה, ביקשו לסדוק את התפישה שלפיה תואר מבטיח מסלול תעסוקתי או אפילו חיוני עבורו. ועדיין, נהוג לייחס להשכלה גבוהה את היכולת הכי משמעותית שלנו לניידות חברתית, כלומר לשפר תוך דור אחד המעמד הכלכלי. "כשאני מדברת עם צעירים היום, אני אומרת להם לעשות לא רק תואר ראשון, אלא גם שני ושלישי", פוסקת ח'אולה ריחאני, יועצת ארגונית ועסקית, מומחית לשוק העבודה.

הנתונים עדיין מאשרים את המגמה הזאת, אבל שוק העבודה מתחיל לשנות את אופיו. בקצה העליון של השכר – במקצועות טכנולוגיים ובמיוחד בסטארט-אפים – מתפשטת והולכת ההכרה בכך שניסיון מקצועי שווה לא פחות, וככל הנראה אף יותר, מתואר ראשון. אבל דווקא במעבר ממשרות בשכר נמוך לתפקיד נחשק יותר מופיע מחסום התואר כחומה בצורה.

סטודנטים באוניברסיטה העברית. החלוקה בין האוניברסיטאות למכללות היא מלאכותית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

התואר עדיין נחשב כמשפר את היכולת לניידות חברתית. סטודנטים באוניברסיטה העברית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

לאחרונה עורר הנושא סערה ברשת, בעקבות פרסום משרת עוזרת למנכ"לית "שדולת הנשים", שבה נכלל בדרישות התפקיד תואר ראשון. ריקי כהן בנלולו, פעילה מוכרת בתנועת ה"לא נחמדות לא נחמדים" וממובילות המאבק לדיור ציבורי, גילתה לתדהמתה שחרף ניסיונה העשיר, היעדרו של התואר הראשון פוסל אותה מהגשת מועמדות.

"זו תקרת בטון", היא מתרעמת. "אני מבוגרת, אין לי בגרות, אבל יש לי תואר במאבקים חברתיים. בשביל לענות לטלפונים, לשמש מזכירה ולכתוב לא צריך תואר ראשון. צריך להיות ורבלי ועם מיומנויות חברתיות. למה זה קשור בלזכור איזה תיאורטיקן אמר מה ולמה? זה מוכיח את כשרונותיי הרבים? למה לא מאפשרים מוביליות לנשים כמוני, שחיות בעוני? כי יותר קל לשלוח אותנו לספרות?"

אם תשלחי בכל זאת קורות חיים – הם לא יבינו את זה?

"עצם זה שאני רואה את התואר הראשון כתנאי סף מבהיר לי שאני בכלל לא עומדת בקריטריונים. אנחנו כבר למודות ניסיון בלפנות למקומות שזורקים אותנו מהמדרגות. אני בכלל לא אנסה. זה מראש מוריד לי את הביטחון".

האקדמיה טובה לנטוורקינג

כשבנימין גלינסקי הגיע להתראיין בחברת ההיי-טק הירושלמית "לייטריקס", הוא לא חש חוסר ביטחון בשל העובדה שאין לו תואר. גם לא מול פייסבוק ו-wework. "אני מתקשה להאמין שיש חברות בשוק הפרטי שיסננו מישהו עם ניסיון משמעותי ובלי תואר ראשון", הוא מעריך.

גלינסקי הוא אוטודידקט שלמד לכתוב קוד בעצמו – והיום מנהל צוות פיתוח תוכנה בלייטריקס. "באתי מהעולם הדתי. כשהאינטרנט התחיל אצלנו לא היה כלום, אז הייתי יושב מול המחשב בשעמום. ככה למדתי לכתוב קוד", הוא מספר. "אחרי הצבא התחלתי ללמוד מדעי המחשב במכללה. תמיד אמרו לי שככל שהציונים שלי גבוהים יותר הסיכוי שלי למצוא עבודה יגדל – אבל לא היתה לי סבלנות להקשיב. נכשלתי בהרבה קורסים".

בשלב הזה האקדמיה דווקא התגלתה כיעילה עבורו – אבל לא בגלל הלמידה, אלא דווקא בגלל הנטוורקינג. "בשיחת מסדרון מרצה אחד, שהיתה לו חברה פרטית, נתן לי ספר ואמר: 'תקרא את זה, יכול להיות שיהיה לי משהו להציע לך'", הוא נזכר. "התאבדתי על הספר הזה. יומיים קראתי רק אותו ושיחקתי עם הטכנולוגיה שהוא מתאר.

"אחרי שבועיים המרצה ביקש ממני לכתוב אפליקציה בעקבות הספר ולסיים עוד באותו היום. עשיתי את זה, והוא גייס אותי לחברה. עבדתי שם חמש שנים".

אתה רוצה לומר לי שהמרצה סלל לך את הדרך החוצה מהאקדמיה?

"הוא ניסה עוד תקופה לדחוף אותי להמשיך בלימודים, בגלל האפשרויות שזה יכול לפתוח בתוך העולם האקדמי. אבל מבחינת הקריירה היה ברור שזה לא מה שיחסום אותי".

הרגשת לפעמים את הפער בינך לבין מי שלמדו מדעי המחשב?

"אני לא חושב שיש כזה. יש מילים בז'רגון המקצועי שלמדתי באופן מצטבר. היום אנחנו יכולים לדבר על הנושאים הטכניים הכי עמוקים שיש ואני שולט בחומר, לפעמים אפילו יותר".

הסיפור של גלינסקי הופך שכיח יותר ויותר. בשנים האחרונות חברות כמו גוגל ואפל הצהירו על כך שהסירו ממודעות דרושים רבות את התואר הראשון כתנאי סף. נכון ל-2017, 15% מהעובדים מ-IBM היו מחוסרי תואר. מעבר לכך, לכמה מהיזמים שחוללו את המהפכות הגדולות ביותר של התקופה האחרונה לא היה תואר: מייסדי וואטסאפ, דרופבוקס, אובר, טוויטר, מנכ"ל אפל סטיב ג'ובס שנשר אחרי סמסטר אחד במדעי הרוח, וכמובן מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, שעזב את החיים החברתיים כסטודנט כדי להרוס את החיים של כולנו.

"זה הרי לא מעניין אם למדת תיאוריה בבית ספר לעיתונות, נכון?" מסביר נמרוד גרובר, "צייד ראשים" בלייטריקס, הכינוי ההיי-טקי לגיוס כוח אדם. "אם חשפת סיפורים שאף אחד לא חשף, לאף אחד לא אכפת מה למדת. אותו הדבר בעולם הפיתוח. נכון, אם מגיע אלי מישהו עם ממוצע 95 מהטכניון, ברור ששווה לדבר אתו, אבל גם מישהו שלא למד בשום מקום ושולח לי קוד שהוא כתב – אזמין אותו לראיון. גם אני עצמי אני עורך דין, אבל זה לא מה שעזר לי להתקבל לתפקיד פה".

"גם מישהו שלא למד בשום מקום ושולח לי קוד שהוא כתב – אזמין אותו לראיון". קוד מחשב (אילוסטרציה: pxfuel)

התואר, בניגוד לניסיון מקצועי, הוא גם פתח לזיופים והונאות. בתחום הטכנולוגי תועדו לא מעט מקרים שבהם מועמדים הצהירו על לימודי מדעי המחשב במוסד יוקרתי, וסחטו ממקום העבודה משכורות גבוהות במשך חצי שנה לפחות (הזמן המינימלי שנהוג לתת לכותבי קוד כדי להוכיח את עצמם).

אבל גם מי שלא הונו את המערכת, לעתים מקבלים עדיפות רק בגלל תעודת הגמר. "לצערי יש תופעה מסוימת, במיוחד אצלנו במגזר הערבי", משתפת היועצת ריחאני, "של בחורות צעירות בנות 20 שמסיימות תואר ויוצאות לעבוד בחינוך, אפילו שאין להן שום מושג מה קורה בשטח. זו כמעט תקלה לתת להן לחנך ילדים עם כל כך מעט ניסיון. ברור שאני מעדיפה את המטפלת שגידלה לי את הילדים ולמדה אולי קורס או שניים".

"הבאזז נגד התואר מקדם בורות"

אז למה בכל זאת לעשות תואר ראשון? פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית, רותח מעצם השאלה. "מי שאומר שלימודים באוניברסיטה מיותרים מזדהה עם האמירה של חרדים שאין צורך בלימודי ליבה. זה מזעזע אותי", הוא מטיח. "אין הבדל בין לוותר על לימודים באוניברסיטה ללוותר על לימודים בתיכון. הבאזז הזה בתקשורת מקדם בורות. שלא לדבר על חינוך אזרחים. אנחנו רוצים שאזרחים יהיו כאלה שעוברים חינוך לסובלנות, היכרות עם אוכלוסיות אחרות, שיידעו ללמוד בקבוצות".

אבל אם מדברים על הקשר לעולם התעסוקה – במקצועות הטכנולוגיים הרווחיים ביותר, תואר ראשון הוא כבר לא תנאי סף.

"זה עדיין בשוליים. לא ברור לי מאיפה בא המיתוס הזה, זו פשוט המצאה מהתחלה ועד הסוף – יש עלייה דרמטית במי שרוצים ללמוד באוניברסיטה. המועמדים ממשיכים לחשוב שטוב להם מאוד פה. יכול להיות שהם טועים, אבל לא סביר שכולם טועים".

מצד המעסיק מה היתרון של מי שסיים תואר ראשון על פני אדם עם ניסיון משמעותי באותו תחום?

"תואר ראשון הוא קריטי. זה לא רק ללמוד ידע, זו סוציאליזציה לאופן שבו אנחנו חושבים, ללמוד איך אנשים הגיעו לרעיונות ולהבין אותם לעומק; מה עמד מאחורי המצאת המחשב, איך מודדים אם תוכנה מסוימת היא יעילה או לא, איך חושבים מחוץ לקופסה".

פרופ' ברק מדינה (צילום: דוברות האוניברסיטה העברית)

אתה לא חושב שמהפכת הידע דורשת מהאקדמיה היערכות שונה? היום אפשר ללמוד הכל באינטרנט.

"ברור שזה לא מחליף את האקדמיה. היום רק 5%-7% מצליחים לסיים קורס באינטרנט – זה לא יותר קל, אלא דווקא יותר קשה, ובאמת לא מספיק טוב".

אז בתכניות הרב-שנתיות של האוניברסיטה אין היערכות לירידה דרמטית במספר הסטודנטים ב-10-20 שנה הבאות?

"ממש לא, זה לא נראה באופק. אנחנו כן כל הזמן צריכים לשאול את עצמנו איך ללמד אחרת, יותר טוב. הדבר הכי קריטי הוא מעבר ללימוד בעבודת צוות: האיסורים על העתקה או על התייעצות פשוט לא רלוונטיים, זו גישה מיושנת. יש לנו הרבה משימות, אבל אנחנו לא במצב משברי. אני לא מבין מי מפמפם את המיתוס הזה".

דווקא גלינסקי מחוסר התואר, מסכים עם חלק מדבריו של פרופ' מדינה. "חשוב לי לומר בתור מי שגם מראיין אנשים, שיכולת הניבוי של תואר לקבלת עובדים היא די טובה", הוא מודה. "אפשר לראות הבדל בין אנשים שעשו תואר או לא לפי הידע שלהם. אדם שאוהב ללמוד – התואר יכול להיות מקפצה מאוד טובה, שפותחת עבורו נושאים שלא בטוח היה מגיע אליהם. אבל מי שרק עושה את התואר בשביל לסמן וי רואים את זה בראיון. הבעיה העיקרית היא שלמקומות עבודה עולה המון כסף לראיין מועמדים. התואר עוזר, כי אם אין לך ניסיון או המלצה זו הדרך היחידה להבין אם שווה להקדיש לך שעתיים".

"צריך הכשרה מקצועית"

בחזרה לסיפורה של כהן בנלולו – קשה לקבל בשלווה את העובדה שעליה להשלים תואר ראשון כדי להתקבל לעבודות נחשקות באמת. "זה לא נכון לומר שהשאיפה שלנו היא שכולם יעשו תואר ראשון", אומרת ד"ר טלי לרום, חוקרת במכון אהרן למדיניות כלכלית של המרכז הבינתחומי בהרצליה. "מקומות שכותבים בדרישות שלהם 'תואר ראשון חובה' וזה לא משנה להם במה – זה בעייתי. ללא ספק יש אנשים שהם יפספסו".

אז מה את ממליצה לאישה מובטלת בת 40, עם ניסיון מקצועי אבל בלי תואר?

"בשנתיים האחרונות, בוועדת התעסוקה 2030, התעסקנו בדיוק בדברים האלה מהצד של המדינה. ההמלצה המרכזית היא שצריכה להיות מערכת הכשרה מקצועית, ולא אקדמית, שמיועדת גם לאנשים צעירים שלא הולכים לאקדמיה וגם למבוגרים שאיבדו את מקום עבודתם".

ובכל זאת, לרום נזהרת מאוד לא לייתר את תרומתה של האקדמיה לשוק העבודה. "אנחנו שומעים אנשים שאומרים שלא צריך בכלל תואר – אני מסתייגת מהאמירה הזאת, כי יש הבדל בין הטווח הקצר לטווח הארוך. אפשר לראות בנתונים שלהשכלה יש השפעה על השכר, על אפשרויות הקידום ועל הגעה לניהול. בנוסף, יש לתואר יתרון בהקניית כישורים כמו ניהול זמן, עבודה בצוות, אחריות וחשיבה יצירתית, שתופסים מקום גדול יותר בשוק העבודה החדש".

 יצירתיות? זו הסיבה שבגללה מעסיקים דורשים תואר ראשון?

"לא בהכרח. הרבה פעמים הם משתמשים במנגנון הזה כסמן: מישהו עשה בשבילי תהליך של מיון, זה חוסך להם את הסינון. זה סמן שהאדם הזה הוא מעל רף מסוים. וכאן יש הבדל בין הטכניון למכללה בגליל".

תהליך הסקת המסקנות שלרום מתארת נהוג בעיקר בחברות גדולות, שמחפשות כל קיצור-דרך אפשרי בסינון מועמדים. "נכון, המגזר העסקי סוגר את הדלת מול נשים כמוני, אבל איך יכול להיות שזה קורה במגזר השלישי?", שואלת כהן בנלולו בכעס, ביחס למודעת הדרושים של "שדולת הנשים". "מי שמגיע עם אג'נדה פמיניסטית, אני מצפה ממנו לא לשים את המכשול הזה. איזה שינוי חברתי אנחנו עושים פה?"

ריקי כהן בן לולו (צילום: כרמן אלמקייס)

באופן אירוני מעט, כהן בנלולו התחילה לפני חודשיים ללמוד תואר במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה. "אבל זה לגמרי ממקום אידיאולוגי, בגילי אני כבר לא חולמת על המשרה שתביא אותי לעושר", היא אומרת.

"אני עושה את זה נגד ההסללה ונגד כל מה שעברתי בחיים. באתי מנקודת פתיחה מאוד נמוכה. אבל יש לזה עוד סיבה – לאורך שנים אני פעילה במאבקים, חיה בעוני, גרה בדיור ציבורי, וחוויתי אלימות לא רק מהגבר המכה אלא גם מהמדינה. בכל השנים הללו פעלתי לשינוי מדיניות וראיתי סביבי את הבורות בכל מה שקשור למציאות בשטח. התחלתי ללמוד עכשיו כדי לשנות גם את זה – אני רוצה לפתוח את האקדמיה בתוך מגדלי השן למה שעוברות נשים כמוני".

נעמי נידם היא עיתונאית ועורכת

הפוסט התואר הראשון הפך למחסום בלתי עביר דווקא בתחתית הסולם הופיע ראשון בשיחה מקומית

תרגיל בהתעוררות: בירושלים מתחרים מי יותר ימני ומפקירים את תושבי עיסאוויה

הקרב המתמשך בין ראש עיריית ירושלים משה ליאון לבין סיעת האופוזיציה "התעוררות", נגרר השבוע למחוזות חדשים: סוגיית הטיפול בשכונת עיסאוויה. מאז יוני, זמן קצר לאחר שדורון ידיד מפקד מחוז ירושלים החדש נכנס לתפקידו, טוענים תושבי ותושבות עיסאוויה להתנכלות משטרתית מתמשכת, שמשבשת את אורח חייהם. 

בתי הספר שובתים לפרקים כי ההורים חוששים שילדיהם יהיו בחוץ בזמן שניידות מג"ב יחלשו על הרחובות, הלילות גדושים במעצרים, וחיפושים משטרתיים ועוצר כללי מוטלים לפרקים על השכונה במזרח ירושלים. בחודשים האחרונים יותר מ-600 תושבים נעצרו במבצעים אלו, רק נגד בודדים הוגש כתב אישום – לרוב על עבירות קלות. 

בשבועות האחרונים מקיימת עמותת Free Jerusalem הפגנות מול ביתו של ראש העירייה, בדרישה כי יתערב במצב ויאפשר לשכונה לחזור לשגרה. ההפגנות, שמתקיימות מדי מוצ"ש, נעשות בשיתוף פעולה עם המנהיגים הקהילתיים בשכונה, בייחוד מוועד ההורים, שמבקשים להשיב את השקט על כנו. בנוסף להפגנות יוצאים חברי וחברות הקבוצה למשמרות בעיסאוויה, כדי לתעד את ההתנכלויות המשטרתיות. 

לאחר המחאה האחרונה, הוציא ליאון הודעה ארוכה לעיתונות שבה טען כי סיעת האופוזיציה התעוררות עומדת מאחורי ההפגנות שמתקיימות מול ביתו. 

בחודשים האחרונים יותר מ-600 תושבים נעצרו במבצעים בעיסאווייה, רק נגד בודדים הוגש כתב אישום

את הסיעה מוביל עופר ברקוביץ', שלאחר הפסד דחוק לליאון בסיבוב השני בבחירות המוניציפליות, הלך לספסלי האופוזיציה במועצת העיר. ברקוביץ' ומפלגתו מנסים לאגף מימין את ראש העירייה, שנתמך על ידי אביגדור ליברמן, הבית היהודי והחרדים, בכל הקשור במדיניות בירושלים המזרחית – על כן להם ולהפגנות של ארגוני השמאל בעניין עיסאוויה אין בדל של קשר. 

אלטרנטיבה אמיתית או לא 

כירושלמי מביך אותי לראות את ראש העירייה משקר ומאשים את התעוררות בארגון ההפגנה נגד ההתעמרות המשטרתית בעיסאוויה ובהתססת תושבי השכונה נגד העירייה, כאשר היא כלל לא לוקחת חלק במאבק או בהפגנה. מטריד גם הניסיון שלו לתרץ את אי יכולתו להרגיע את המצב בשכונה על ידי הפניית אצבע מאשימה לספסלי האופוזיציה במועצת העיר.  

עם זאת, מביך לא פחות שמפלגת התעוררות, שרואה את עצמה כאלטרנטיבה לליאון, לא לוקחת חלק במאבק למען החזרת השפיות לשכונה. אלטרנטיבה אמיתית היתה מארגנת את ההפגנות בעצמה, משמיעה את קול התושבים והתושבות במועצת העיר ותומכת בפעילים שמקדישים לילות כימים במאבק. 

משה ליאון | צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש90
משה ליאון | צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש90

במקום זאת מעדיפים בהתעוררות לתקוף את ליאון, על כך שמצב זה הוא תולדה של "חוסר החלת הריבונות" בירושלים המזרחית. בכך מהדהדת התעוררות את המסר שהשקעות בירושלים המזרחית צריכות להיות מותנות בישראליזציה שלהן, באופן שלא עולה בקנה אחד הן עם המשפט הבינלאומי והן עם רצון התושבים באותן שכונות. 

התעוררות מהדהדת את המסר שהשקעות בירושלים המזרחית צריכות להיות מותנות בישראליזציה שלהן

במאבק התקשורתי בין ליאון להתעוררות שני הצדדים יוצאים מביכים – אבל תושבי עיסאוויה הם אלו שמפסידים. בזמן שראש העיר ויו"ר האופוזיציה מתגוששים ביניהם בקרב "מי יותר ימני", הילדים והילדות בשכונה עדיין מחכים לצאת לשחק ברחובות בלי לפחד ששוטרי מג"ב יעצרו את אחד מהם; ההורים שוב מתלבטים אם שיעורי אנגלית וחשבון בבית הספר שווים את הסיכון שילדיהם יסתובבו ברחובות; והתושבים שעובדים מחוץ לשכונה חוששים שהכרזה על עוצר נוסף תמנע מהם לחזור הביתה בזמן. 

זו לא צריכה להיות המציאות בעיסאוויה או בכל שכונה אחרת בעיר. מה שבטוח הוא שקרב ההאשמות בין ליאון לברקוביץ' לא מקדם אותנו ולו בצעד אחד קדימה.

The post תרגיל בהתעוררות: בירושלים מתחרים מי יותר ימני ומפקירים את תושבי עיסאוויה appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

אישה שורדת אלימות, בפנייה אישית אליך

ن. امرأة ناجية من العنف من زوجها في رسالة خاصة إليكِ.
נ', אישה שורדת אלימות מבן זוגה, בפנייה אישית אליך.​ לצפייה בראיון המלא לחצו כאן

"מקווים שתמה הפרקטיקה החשוכה של כליאת ילדים בידי רשות האוכלוסין"

משרד המשפטים פירסם היום הודעה המחדדת את הנהלים ביחס למעצרם של קטינים וכליאתם, בעקבות מעצרי ילדים ממושכים באחרונה וביקורת נוקבת שנשמעה לכך. בדיון משותף שנערך לפני כשבועיים, הבהירו נציגי משרד המשפטים לנציגי משרד הפנים ורשות ההגירה שכליאה של ילדים ובני נוער "היא האמצעי האחרון שניתן לנקוט בו לצורך הבטחת יציאתם מישראל, ויש להשתמש בו רק כאשר עולה, בסבירות גבוהה, שאמצעים אחרים להבטחת היציאה (כגון שחרור בערבות ו/או בתנאים) לא יהיו אפקטיביים".

המשנים ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר ורועי שיינדורף, דנו בנושא לאחר שבמהלך הקיץ דייני בית הדין הותירו משפחות של עובדים וזרים ואת ילדיהן במתקן המעצר גבעון שבכלא רמלה לתקופות ממושכות. כך למשל, משפחת מיקה ומאורין בנות ה-12 וה-10 והוריהן נכלאו במשך כשבועיים בטרם שוחררו בערבות לביתם עד תום ההליכים נגד המשפחה, ואשירה אפרטי מנפאל ושני ילדיה בני התשע והחמש נמצאו עשרים ושניים ימים מאחורי סורג ובריח.

עו"ד דוד תדמור, המייצג משפחות וילדי עובדים זרים שבסכנת גירוש ופנייתו בנושא הביאה לדיון, אמר כי "יש לדברים חשיבות מהותית, בעיקר לעניין המשמורת והחובה לשקול את טובת הילד תמיד. אני מקווה ומאמין, בהמשך למאמצנו, כי בכך תמה הפרקטיקה החשוכה של כליאת ילדים קטנים בידי רשות האוכלוסין".

חבריו לכיתה של מ', אחד הילדים המועמדים לגירוש, בדיון בעניינו בקיץ האחרון

עם זאת, גורמים ברשות ההגירה אמרו היום למקום כי מבחינתם דבר לא השתנה, וכי תמיד כליאה של קטינים היתה אופציה האחרונה.

עם זאת, מעקב אחר דיונים ומקרי מעצר וגירוש בקיץ האחרון, מעלה תמונה אחרת. "אומנם קיים קושי בעצם החזקת הקטינה במשמורת אך… לא מצאתי במצבן של המוחזקות מצב רפואי או גופני מיוחד המקים טעמים הומניטריים לשחרור ממשמורת…", קבע בסוף אוגוסט הדיין רג'א מרזוק בעניין אזרחית נפאל ובתה הקטנה. "באיזון האינטרסים של הצדדים, אין ליקוי בהחזקת המוחזקת במשמורת", קבע הדיין מרט דורפמן באותה תקופה ביחס לכליאתן של מונוליזה מרכאדו, אזרחית הפיליפינים, וביתה הקטינה שנולדה בישראל.

ביקורת מצד הדיינים

ההבהרה שפורסמה היום, לא צפויה לעצור את גל המעצרים שנמשך בשבועות האחרונים. ובכל זאת, ההבהרה שפירסם היום משרד המשפטים כבר הספיקה לקנות אחיזה, שכן פרקי הזמן שמשפחות מוצאות את עצמן מאחורי סורג ובריח התקצרו באחרונה, וגם הדיינים החלו להעביר ביקורת שיפוטית נוקבת על התנהלות משרד הפנים.

כך למשל, החליט הדיין מרזוק בתחילת השבוע לשחרר לביתם את פייבור בן ה-8 ואימו בלסינג, ילידת ניגריה, לאחר שנעצרו ונכלאו פעם שנייה על ידי רשות ההגירה. בהחלטתו קבע כי "למוחזקת נערך שימוע מגמתי ופסול היות ולא הפרה תנאים…החזרתה למשמורת (כליאה) הנה חסרת תום לב וכליאת ילדים במשמורת צריכה להיות ברירה אחרונה".

בסוף אוקטובר הנחה משרד המשפטים את רשות ההגירה והאוכלוסין להתחיל לערוך שימוע לילדים בני 12 ומעלה ולהביא את טובתם, בהתאם לאמנה לזכויות הילד עליה חתומה ישראל. העובדה שרשות ההגירה והאוכלוסין לא ערכה שימועים כאלה, הביאה את בית הדין לעררים לבטל את צווי הגירוש שעמדו נגד שתי משפחות של מהגרי עבודה מהפיליפינים, ימים ספורים אחרי שיצאה ההנחיה.

היום, מבהירים במשרד המשפטים כי "יש לבחון את טובת הילד ולשקול אותה גם כאשר מדובר בילדים שטרם מלאו להם 12 שנים". ההודעה שפורסמה היום מדגישה כי טובת הילד אינה שיקול בלעדי בהחלטה אם לגרשו. עם זאת, נקבע עוד שאין לבחון "באיזו מדינה יש תנאים טובים יותר עבור הילד" – אלא האם "כרוכה העקירה במקרה פרטני בפגיעה עודפת, שהיא קשה לאותו הילד, ומשום כך מצדיקה את הישארתו בישראל" (ההדגשות במקור).

ההודעה שפורסמה היום מדגישה כי טובת הילד אינה שיקול בלעדי בהחלטה אם לגרשו

מי שליוו משפחות מועמדות לגירוש סיפרו שהשימוע שנערך למשפחות וגם לילדים היה דומה יותר לחקירה משטרתית מאשר לניסיון להבין את מצבה של כל משפחה באופן פרטני ולהתחשב בו. בדיונים בבית הדין וגם במספר דיונים שהגיעו לבית המשפט המחוזי התעקשו נציגי משרד הפנים כי טובת הילדים מצויה במדינות מוצאם של הוריהם, והתעקשו על איחוד משפחות במקרים בהם, לדבריהם, ידועה זהותו של ההורה השני. 

בהודעה שפורסמה היום מטעם משרד המשפטים, קיימת גם הוראה לרשות ההגירה והאוכלוסין לקיים הדרכות לעובדיה לגבי האופן שבו יש לשמע קטינים. לצד הוראה זו,. המשרד הוסיף כי "אין בקיומן הצפוי של ההדרכות כדי למנוע אכיפה כנגד משפחות בתקופת הביניים שעד להשלמת ההדרכות, ובמהלכה של תקופה זו יקיימו הממונים שיחות עם הקטינים וישאלו שאלות עובדתיות במטרה להתרשם באופן סביר ממצבם וכדי להסביר לקטינים את הסיטואציה".

מיקי חיימוביץ' ועופר כסיף עם ילדי העובדים הזרים, היום בכנסת. דיון מיוחד נקבע בנושא הגירוש

בנוסף להנחיות משרד המשפטים שפורסמו היום, הגישו חברי הכנסת עופר כסיף, מיקי חיימוביץ' וניצן הורוביץ הצעה לסדר בנושא עצירת הגירוש של ילדים למהגרות עבודה. הצעתם התקבלה ברוב של 14 קולות מול קול אחד. מדובר אמנם באקט הצהרתי שתכליתו לעורר דיון ושיח בכנסת בשעה שזו אינה פעילה. אולם מארגון UCI, ארגון אמהות עובדות סיעוד לשעבר שנלחמות על הסדרת מעמד ילדיהן בישראל, נמסר: "המסר הוא ברור: יש להקפיא את מעצרם, כליאתם וגירושם של הילדים עד לדיון מעמיק של ממשלה קבועה, כאשר טובת הילדים והסדרת מעמדם במולדת ישראל תעמוד בראש מעייניה".

באותו נושא: גירוש ילדי עובדים זרים

היה נכון: בפעם הראשונה יצאה תנועת הצופים למחות נגד גירוש הילדים הזרים

היה נכון: בפעם הראשונה יצאה תנועת הצופים למחות נגד גירוש הילדים הזרים

כל הנהגת שבטי הצופים של תל אביב התכנסו הערב בהבימה למחות נגד גירוש הילדים ונתנו הצצה לשבט איתן – שיותר מעשור מפעיל פעילויות לילדי מהגרים בשפירא. לעשייה של נוער למען נוער יש משמעות שהיא מעבר לזו של פעילי שמאל. רצינו שילדים ותנועת הצופים יגנו על ילדים ויאמרו 'לא ניתן לכם'"

בוטלו צווי הגירוש של הילדים הפיליפינים: "רשות ההגירה לא הביאה בחשבון את טובת הילד"

בוטלו צווי הגירוש של הילדים הפיליפינים: "רשות ההגירה לא הביאה בחשבון את טובת הילד"

בית הדין הורה לרשות ההגירה לא לנקוט בתהליכי אכיפה נגד המשפחות במהלך 30 ימים מרגע שתתקבל החלטה חדשה בעניינן. בנוסף, נמתחה ביקורת על כך שלא נערך לילדים שימוע, כפי שנדרש לפי הנחיות משרד המשפטים

The post "מקווים שתמה הפרקטיקה החשוכה של כליאת ילדים בידי רשות האוכלוסין" appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

מדברות על אוננות על הבמה בירושלים

יממה לאחר שנתלה שלט פרסומת ורוד בוהק במושבה הגרמנית שבירושלים, המבשר על מופעי במה מטעם תיאטרון "הזירה", הספיק עובר אורח להשחיתו. המילה "כושלירבאק", שמו של אחד המופעים, נחתכה אמש בעדינות של רופא כירורגי, כדי לא להפריע ליתר המופעים ומועדיהם.

"זה הוונדליזם הכי מתוק שראיתי", אומרת בחיוך נורית דרימר, יוצרת המופע. "זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה לא אהבתי את כריסטינה אגילרה, אז בחנויות הייתי לוקחת את הדיסקים שלה ומחביאה אותם מאחורה. אני אומרת יאללה, זה אקט קטן, פיצי, לא בא וחירבן את כל השלט, שם את זה מאחורה בקטנה. אז אני לא כועסת עליו. או עליה".

מימין: אילאיל נתן, דניאל שפירא ונורית דרימר. מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

התגובה של דרימר רומזת על כך שגדלה בירושלים ובילתה בה את מרבית שנותיה כיוצרת, ולכן אינה מופתעת או מזעזעת מהמחיקה. תלישת שלטים היא כבר כמעט קלישאה בעיר – פעולה פוליטית דתית או חרדית שנועדה להסיר טומאה מעיר הקודש, בעיקר את גופן ופניהן של נשים. היא אפילו זכתה להמחזה קומית יפיפייה בסדרה שבאבניקים, כשגדליה ומאיר שורפים שלט חוצות עם דוגמנית שמסיטה את גדליה לשפוך זרע לבטלה. "באמת שאלה יהיו הצרות שלנו, שככה תיראה סתימת הפיות והאלימות בירושלים", מוסיפה דרימר.

השם של המופע הוא לחלוטין לא הדבר הכי פרובוקטיבי בו. סביר להניח שאם התולש או התולשת היו מכירים את תוכנו, הם היו עדינים פחות: "כושלירבאק" מלווה מפגש לילי של שלוש חברות, שמתחיל בשיחה שבה הן משאילות זו לזו פנטזיות כי כבר אין להן על מה לאונן, ממשיך בחשיפת שיער ערווה מצמר שמגיע עד לרצפה – וגזירתו, ומגיע לטקס אלילות בתלבושות עירום עם שדי-ענק, תוך חזרה על המנטרה "אני רטובה, אני פתוחה, אני אבלע אותך".

"אין ספק שזה יוצא דופן שזה מופיע בירושלים", אומרת דרימר. "אם זה היה קצת פחות בשוליים, זה לא היה מוצא חן בעיני אנשים".

ירושלים היא מקום טוב להיות מוזרה

הגרסה הראשונית של המופע עלתה לפני כשנה כעבודת גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, בהשתתפות הפרפורמריות חברותיה אילאיל נתן ודניאל שפירא, שהשתתפו גם ביצירה. הציר המרכזי שלו הוא הקשר בין שלוש החברות, האחווה הנשית והנקודות הקיצוניות והמדומיינות שלה, שכרוכות בעיסוק פתוח מאוד במיניות.

עיסוק פתוח במיניות. מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

באחד המונולוגים יושבת שפירא מקופלת בתור ארגז חלב ירוק ואומרת: "אני צריכה להיות זקופה. הכתפיים שלי סוגרות עלי, סוגרות אותי. כל שריריי מכווצים במטרה לתפוס כמה שפחות מקום. אני גם נושמת קטן-קטן כדי להפריע. כדי לא להפריע לכם. רחב הייתה זונה. אני צר". לאט לאט היא מלמדת את עצמה לגדול, קמה על הרגליים ומתחילה לצעוק על הבמה, "סליחה, אני מפריעה לך?!" חזק יותר ויותר, עד שהיא הופכת להיות מישהי אחרת לגמרי.

"רוב החיים הם מלחמה להיות בחורה חופשיה ופחות מפחדת", כתבה פעם שפירא על המופע. "יכול להיות שזו התקדמות, כשכושלירבאק על הבמה ויש לי רשות. לתפוס מקום. לנשום גדול. להפריע. לא יודעת אם להיות גדולה, אבל לפחות להיות בממדים שלי".

המונולוג העוצמתי הזה שזור בתוך נהר אסוציאטיבי כמעט של הומור פרובוקטיבי. קצת כמו באקט מיני מוצלח, דרימר אוהבת את הקהל שלה זקור ודרוך, רק שלא יישענו לאחור עם היד על הסנטר. "מעניין אותי שזה מעורר חוסר נוחות", היא מודה בחיוך. "השיחה על אוננות למשל היא לא מטיפנית, פמיניסטית במובן הזה, אלא מנסה לייצר מורכבות ומאוד נאמנה למציאות. זו לא הצגה עם מוסר השכל מיני. המקום שלי להביא את האינטימיות לקהל הוא לייצר חוסר נוחות כדי לחשוב על דברים מחדש. זה לא מופע על סקס".

"משחק בין אמת לשקר". מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

הפנטזיה המשמעותית שהובילה את היצירה של דרימר, שעלתה באופן רשמי השנה בתיאטרון "הזירה", היא ונדליסטית הרבה יותר מתלישת השלט. "תמיד רציתי להבעיר מדורה על במה", היא מודה. "אבל התיאטראות ניצחו אותי". המדורה אכן לקחה חלק בגרסה הראשונית בעבודת הגמר, אבל נשארה מחוץ למשחק בבמות של תיאטרון הבית ביפו ומרכז ז'ראר בכר בירושלים. אבל בכל זאת נשאר לה זכר משמעותי למדי: שלוש החברות שנכנסות לבמה סוחבות איתן רפסודות גדולות ומפרקות אותן בבעיטות, ואחר כך מדליקות גחלים וצולות קבבים מול הקהל.

"חלק מאהבה שלי לתיאטרון קשורה למשחק בין אמת לשקר", היא מפרשת. "אנחנו בהצגה באולם, אבל נשתמש בבשר שייחרך ויהיה לו ריח כל המופע".

אז תכלס למדתן איך מפרקים רפסודה.

"לגמרי. זה באמת מאוד ישב על לשבור את הקלישאה. התאמנו על זה – היינו הולכות החוצה, לומדות איך מדליקים מנגל, איך שוברים עצים. הייתי מסתובבת ברחוב עם רפסודה וכמובן שאנשים שאלו מיד אם אני צריכה עזרה".

הצד השני של האמת והשקר הוא התלבושות: דווקא בהקשר הפרובוקטיבי, דרימר בחרה שלא לכלול עירום במופע, אלא לסמל אותו עם תלבושות מוגזמות. "תלבושות עירום יכולות לייצר חוסר נוחות למישהו, אפילו שברור לחלוטין שזה לא הגוף שלנו", היא מסבירה. "מעניין אותי לייצר מבוכה מעירום שהוא לא אמיתי. כשאני חותכת לאילאיל את שערות הערווה זה מפעיל את הקהל – למרות שזה מצמר".

בסוף המופע מתרחש, בלי הכנה, החלק הכי משחרר שלו, האקט הכי עוצמתי שאישה יכולה לעשות מול מאות עיניים צופות: דרימר פוסקת רגלים ומשתינה על המנגל בנונשלנטיות כדי לכבות אותו. "ידעתי מהר מאוד שזה יהיה הסוף, זה לא קרה במקרה", היא אומרת. "פתאום אני חושבת על זה – מעניין שהדברים האמיתיים שקורים על הבמה קשורים לפעולות הגבריות, המדורה, המנגל, השתן, ודווקא הדברים המוגזמים כמו התלבושות מסמלים את הנשיות".

עוד ערבוב שדרימר מחבבת הוא בין הנמוך לגבוה: המופע כולל בידורית קריוקי שמובילה לסדרת שירים גלגל"ציים, שלאחריהם היא פוצחת במיומנות מפתיעה למדי בשיר אופרה קלאסי. "אני אוהבת את חליל הקסם וגם מתה על מלכת השושנים – ואוהבת לערבב בין הדברים", היא מהנהנת. גם הפתיחה של המופע היא יריקה על הפאסון: דרימר נכנסת עם מכנסי אדידס, נעמדת בגבה ומורידה את המכנסיים כדי שייראו לה את החריץ כמו לשיפוצניק, ואז לוקחת את סמל ההיפסטרים – תקליטים – ומנפנפת בעזרתם על המנגל.

מה המשמעות של ליצור באופן הזה בירושלים?

"אני ממש בדיוק שואלת שאלות על זה, אני מחפשת להבין איך אני מצליחה להיות חלק מהעיר הזאת והיא חלק ממני, כי אפשר להיות פה בבועה. יכול להיות שזה מקום טוב להיות מוזרה בו, ואני רוצה להיות כמה שיותר מוזרה. בתל אביב, בחיפה או בבאר שבע זה היה אחרת".

מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

"כושלירבאק" יעלה ב-14 בדצמבר בז'ראר בכר בירושלים, בשעה 21:00, וב-22 בינואר בתיאטרון הבית ביפו, בשעה 21:00. כרטיסים ניתן לרכוש כאן

נעמי נידם היא עיתונאית ועורכת

הפוסט מדברות על אוננות על הבמה בירושלים הופיע ראשון בשיחה מקומית

סיפוח בקעת הירדן: גלולת הרעל שנתניהו רוצה להשאיר ליורשיו

חמישה חודשים. זה מה שמבקש ראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו. להיות ראשון ברוטציה לחמישה חודשים, ואחר כך לפנות את הדרך לבני גנץ. את הזמן הזה, הסבירו דובריו, נתניהו צריך כדי להשלים מהלכים חשובים – ובראשם קידום "סיפוח בקעת הירדן". במלים אחרות, נתניהו מוכן לוותר על ראשות הממשלה ובלבד שיספיק לעשות את מה שלא עשה ב-13 השנים שהוא בשלטון: לספח את בקעת הירדן.

על פניו, זו בקשה תמוהה. הרי בחירות שלישיות, אם אכן ייערכו, יתקיימו לכל המוקדם בסוף פברואר-תחילת מארס, שלושה חודשים מעכשיו. עד אז נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה. גם אם מחנה הימין יובס, ייקח לגנץ חודש לכל הפחות להקים ממשלה חדשה, במקרה הטוב. כלומר ראשות הממשלה מובטחת לנתניהו לארבעה חודשים לפחות. שלא לדבר על האפשרות הסבירה מאוד שלא תהיה הכרעה, מה שישאיר את נתניהו בראשות ממשלה לתקופה שעולה בהרבה על חמישה חודשים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש מועצת גוש עציון שלמה נאמן (משמאל) וראש מועצת עמק הירדן דוד אלחייני (מימין) בביקור באלון שבות בנובמבר 2019 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

אז למה בכלל לבקש בקשה כזאת? נתניהו הרוויח ביושר את חוסר האמון המוחלט הכללי שהוא יעמוד בדברו ואכן יפרוש עוד חמישה חודשים, גם אם ההסכם עם כחול לבן ישוריין בחקיקה כלשהי בכנסת, ואפילו אם נתניהו יחתום עליו בדמו. לא צריך להיות פרנואיד כדי לחשוד בו. מספיק לקרוא עיתונים. וכפי שכתב כאן אלי ביתאן, ובצדק, לנתניהו גם חשוב עצם העיקרון שהוא יכול לעמוד בראש הממשלה, בהסכמת כחול לבן, עם כתב אישום. זה יכול לשמש אותו למקרה שהממשלה תתפרק ונלך לבחירות חדשות.

אבל אפשר לתת לבקשה לתת לו עוד חמישה חודשים כדי שיספיק לספח את בקעת הירדן גם הקשר פוליטי יותר ישיר. נתניהו, מן הסתם, מנוי על "מקור ראשון", וגם הוא קרא את הקול הכמעט אחיד שעלה מגיליון סוף השבוע של העיתון. נתניהו, כתב במפורש העורך הראשי חגי סגל, צריך ללכת. לא בגלל כתב האישום נגדו, לא בגלל מה שנחשף בו, אלא משום שהוא עלול להביא את הימין להפסד בבחירות שלישיות.

סגל, כמו יתר הכותבים במקור ראשון, יודע לקרוא סקרים, ורואה שכרגע אין שום סקר שבו מחנה הימין אפילו מתקרב ל-61 מנדטים. ויותר מכך, רוב מכריע בציבור, לפחות 60%, רוצים שנתניהו יפרוש בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו.

בעיני סגל, גורלו של הימין – ובעיקר גורלן של ההתנחלויות – חשוב יותר מגורלו האישי של נתניהו. נתניהו, כתב סגל, צריך לשכב על הגדר כדי להציל את מפעל ההתנחלויות. האיור שליווה את המאמר לא השאיר מקום לפרשנות. נתניהו נראה בו שוכב על גדר תיל, ועל גבו צועדת דמות נושאת דגל ישראל. נתניהו עשה את שלו למען ההתנחלויות, עכשיו המתנחלים יכולים לדרוך על גווייתו. לעקרבים יש תחושת נאמנות חזקה יותר.

גורל הימין, ובעיקר ההתנחלויות, חשוב מגורלו האישי של נתניהו. חגי סגל (צילום: פלאש90)

הגישה הזאת לא נשארה תחומה לדפי "מקור ראשון". יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון ומי שנחשב לאיש רב כוח בליכוד, כבר הביע את תמיכתו הגלויה בגדעון סער, כלומר בסופו הפוליטי של נתניהו. ההנהגה הפוליטית של הימין הלאומני – נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ' וכולי – וגם בכירי הרבנים כמו דרוקמן וצבי טאו עדיין מתייצבים לצדו של נתניהו, אבל אפשר לחשוד בכנות החיבוק שלהם.

נתניהו עצמו, כך נראה, חושד מאוד. אתמול יצאו שניים מאנשי "המשמר הפרטוריאני" שלו בתקשורת – שמעון ריקלין וינון מגל – במסר זהה. "לא היה ראש ממשלה כמו נתניהו ששמר על יהודה ושומרון כמו נתניהו", צייץ ריקלין, "הפניית העורף של חלק מהמתנחלים לנתניהו בשעתו הקשה היא מעשה שלא ייעשה".

בהקשר הזה, החופש שנתן נתניהו לבנט להכריז על הקמת שכונה יהודית חדשה במרכז חברון מצטייר כתשלום במזומן על המשך התמיכה בו ב"שעתו הקשה". כך גם ההחלטה להעביר 40 מיליון שקל להתנחלויות, שמיד אחריה באה – בדרך מקרה כמובן – הודעת תמיכת של מועצת יש"ע במאבקו הצודק של ראש הממשלה נגד רודפיו בפרקליטות. בהקשר הזה אפשר כמובן גם לקרוא את את ההתחייבות לנצל את חמשת החודשים הקרובים לסיפוח בקעת הירדן.

חושב על המורשת

אבל ייתכן שיש פה משהו שהוא מעבר לתרגיל פוליטי או למאבק של הישרדות אישית. ייתכן שנתניהו מבין שגורלו הפוליטי נחרץ, והוא חושב כבר על המורשת שלו. לא על היורש, חס וחלילה. זה הס מלהזכיר. על המורשת הפוליטית שישאיר אחריו. והמורשת המרכזית שלו, הקו המנחה אותו מרגע שנכנס לפוליטיקה, הוא למנוע הקמת מדינה פלסטינית ולשמור על השלטון הבלעדי היהודי-ישראלי בין הירדן לים. נדמה שהוא רואה בכך את שליחותו ההיסטורית.

את הקדנציה הראשונה שלו, בין 1996 ל-1999, הקדיש נתניהו להקפאת תהליך אוסלו, שהוא האמין שמוביל ישירות להקמת מדינה פלסטינית. נכון, אחרי אירועי מנהרת הכותל הוא נאלץ לחתום על הסכמי ואיי, שכללו העברת שטחים בגדה המערבית לידי הרשות הפלסטינית. אבל הוא הצליח לעקר את תהליך אוסלו מהמהות שלו.

נתניהו שולט ברציפות בעשור האחרון, ארבע שנים מתוכו עם ממשלת ימין צרה, ובשלוש שנים האחרונות עם נשיא אוהד עד מעריץ בוושינגטון, שלפעמים נשמע יותר קרוב לאיחוד הלאומי מאשר לליכוד. ועל פי כן, נתניהו לא ניצל את התקופה הזאת כדי לנסות לספח שטחים בגדה המערבית. יותר מכך. הצעת חוק לסיפוח מעלה אדומים שעלתה על שולחן הכנסת כבר ב-2016 לא זכתה לתמיכתו. מהתוכניות של בנט לסיפוח חלקם הוא פשוט התעלם. אז מה קרה עכשיו?

נתניהו מעולם לא השיב באופן ישיר לשאלה הזאת, אבל אפשר לנחש. כל עוד הוא הרגיש בטוח בשלטונו, הוא האמין שסיפוח רק יסבך את ישראל מבחינה אזורית ובינלאומית. עדיף היה לו להמשיך בתהליך הסיפוח הזוחל, במחיקה ההדרגתית אבל היסודית של הקו הירוק. תהליך כזה, לפי נתניהו, מסכל הקמת מדינה פלסטינית מצד אחד אבל לא מעורר סערה בינלאומית מצד שני. ומשום שהוא מזלזל זלזול עמוק בכל מי שסביבו בפוליטיקה הישראלית, הוא האמין שהוא היחיד שיודע איך לשמור על המינון הזה, שרק הוא מכיר את נוסחת הקסם.

סיפוח הבקעה ינחית מכה קשה על פתרון שתי המדינות. עדר פרות ליד ההתנחלות שדמות מחולה בבקעת הירדן (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

מרגע שהשלטון שלו מתערער, המצב משתנה. מצד אחד, הוא תלוי פוליטית באופן מוחלט בימין הלאומני, גם אם מספר המנדטים שלו נמצא בירידה, ולכן הוא נאלץ לוותר על האסטרטגיה הזהירה שלו ולאמץ את הרטוריקה של סמוטריץ' וחבריו. ומצד שני, ייתכן שהוא רוצה להבטיח שגם אם את מקומו יירש מישהו אחר, בין אם יהיה איש ליכוד כמו סער או איש מרכז כמו גנץ, היורש הזה יהיה כבול לפרויקט מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית. סיפוח בקעת הירדן – או ליתר דיוק צפון ים המלח – הוא בדיוק צעד כזה. זו הגלולה המורעלת שהוא רוצה להשאיר מאחוריו.

גם נתניהו יצליח במשימת הסיפוח של צפון ים המלח, מה שנראה כרגע לא מאוד סביר, זה לא יהיה סוף הדרך פתרון שתי המדינות, כפי שטוענים רבים – אבל זה בוודאי ינחית על הפתרון הזה מכה קשה, יגרום לו להיראות בלתי אפשרי לא רק בעיני הישראלים, אלא גם בעיני הפלסטינים. אין משהו שישמח את נתניהו יותר, גם אם יצפה במהלך הזה מחלון תאו במעשיהו.

הפוסט סיפוח בקעת הירדן: גלולת הרעל שנתניהו רוצה להשאיר ליורשיו הופיע ראשון בשיחה מקומית

בכירים במרצ קוראים לחיבור עם המשותפת לקראת בחירות שלישיות

בכירים במרצ פנו לוועידת המפלגה בקריאה לקדם פנייה רשמית לרשימה המשותפת לקראת מערכת הבחירות השלישית, אם תהיה כזאת. על המכתב, שנשלח השבוע לנשיא ועידת מרצ, רן כהן, חתומים שורה של חברי מרצ שחברים בפורום לקידום שותפות פוליטית יהודית-ערבית במפלגה.

החותמים מבקשים לכנס את הוועידה – הגוף שמקבל החלטות במרצ – ברגע שיתבהר אם אכן יתקיימו בחירות נוספות. לפי הפנייה, "ברצוננו להעלות להצבעה בוועידה הצעת החלטה, שעל פיה מרצ תפנה לרשימה המשותפת בהצעה להקים חזית למאבק דמוקרטי ואלקטורלי משותף". לדברי החותמים, מדובר בצעד נדרש "למען עתידנו המשותף, ואל מול ההסתה הפרועה של הימין נגד האזרחים הפלסטינים ובמיוחד נגד נציגיהם בכנסת".

"החיבור עם המשותפת קריטי מבחינת ההתייחסות של הציבור הכללי לציבור הערבי", אמר ל"שיחה מקומית" אלון ליאל, חבר הנהלת מרצ ולשעבר מנכ"ל משרד החוץ, החתום על הפנייה. "מרצ נחשבת מפלגה יהודית וציונית, תל אביבית ואשכנזית, ולכן היא צריכה לתת לגיטימציה למשותפת. קל להוציא 20% מהחברה. קשה יותר להוציא בלוק ששליש מתוכו יהודים. לכן זה התפקיד ההיסטורי של מרצ".

מוסי רז (מימין), ניצן הורוביץ ואילן גילאון בוועידת מרצ לפני הבחירות בספטמבר (צילום: אורן זיו)

לדברי גליה גולן, חברה בהנהלת מרצ וממקימות המפלגה, שחתומה על הפנייה, "היוזמות התחילו לפני הבחירות באפריל. הרעיון היה להפוך את מרצ למפלגה באמת יהודית-ערבית, משותפת, ובעקבות ההסתה שאנחנו רואים החיבור רק נהיה יותר חשוב". לדבריה, "כל מה שאנחנו מבקשים כעת זה לדון בנושא. לא היה דיון בוועידה לפני החיבור עם אהוד ברק. היו בחירות, לא היה זמן להתארגן. אבל עכשיו אנחנו רוצים שיהיה דיון. יש הרבה צורות לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת".

את המכתב יזם פרופ' דני פילק, חבר ועידת מרצ, וחתמו עליו כ-20 בכירים במפלגה. מאז שהופץ הצטרפו עוד רבים במרצ לקריאה. בין החותמים הראשונים היו ליאל, עו"ד יפעת סולל, חבר מועצת עיריית ירושלים לשעבר פפה אללו, פרופ' עמירם גולדבלום, פרופ' דן יעקובסון ויאיר ינוב.

על פי החותמים, "היום, יותר מתמיד, דרוש שיתוף פעולה יהודי-ערבי כדי להביא לסיום הכיבוש ולשלום צודק, להרחיב את המרחב הדמוקרטי ולבנות חברה צודקת ושוויונית. הקמת חזית אלקטורלית משותפת היא צעד הכרחי לשותפות פוליטית יהודית-ערבית". החותמים מציינים כי גם אם לא יתקיימו לבסוף בחירות נוספות, על על מרצ להציע לרשימה המשותפת להקים ברית פרלמנטרית בכנסת הנוכחית.

ליאל וגולן מודעים לכך שמהלך צפוי לעורר התנגדות מצדם של אגפים מסוימים במפלגה, אך בטוחים שיש לו סיכוי. לדברי ליאל, "זה דבר שבשליטת מרצ, שלא תלוי בשום פרטנר או חיבור עם מפלגה אחרת. זה התפקיד של המפלגה בעת הזאת".

על היוזמה של הפורום לקידום שותפות ערבית יהודית במרצ דווח ב"שיחה מקומית" לראשונה לפני סבב הבחירות הראשון של 2019, לאחר שבכירים במרצ קראו אז להפוך באופן רשמי את המפלגה ליהודית ערבית. לפני הבחירות באפריל, הפורום קרא לאיחוד פרלמנטרי בין מרצ לחד"ש-תע"ל או לחלופין להפיכת מרצ למפלגה יהודית-ערבית באופן מלא על ידי מינוי יו"ר ערבי לצד יו"ר יהודי. לפני סבב הבחירות השני בספטמבר 2019, קידמו ח"כ עיסאווי פריג ומוסי רז ריצה משתופת ליו"ר מרצ. הם פרשו וחברו לזנדברג לפני הבחירות ליו"ר, אך הנושא עלה לראש סדר היום במפלגה.

עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

קידמו ריצה משותפת ליו"ר מרצ. עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

לאחר הבחירות בספטמבר, כששיעור המצביעים הערבים של מרצ ירד מ-9% ל-3% מכלל המצביעים למפלגה, ולאחר שח"כ פריג לא נכנס לכנסת, בכירים במפלגה מתחו ביקורת חריפה על הקמפיין, ועל הרחקת המצביעים הערבים בעקבות החיבור עם ברק. כעת, נראה שהיוזמה החדשה חוזרת לניסיון לקדם שותפות יהודית ערבית רצינית במפלגה.

הפוסט בכירים במרצ קוראים לחיבור עם המשותפת לקראת בחירות שלישיות הופיע ראשון בשיחה מקומית

הטראומה מהבית לא עוזבת: למה איידס עדיין מפחיד אותנו?

1. טראומות קולקטיביות נארזות על ידי נרטיב קולקטיבי. לצורך העניין, ישראל בנויה ומפומפמת על נרטיב ה"לעולם לא עוד". כבר כילדים אנחנו מבינים שאם היינו יהודים שחיים בלי מדינה, היו באים שוב להשמידנו, שבלי הפרויקט הציוני הדין שלנו הוא מיתה. הנרטיב הוא כל מה שיש. מאחוריו מתארגן הרגש ולצד הרגש מתארגנת הפעולה. 

אני גבר גיי שנולד ב-1987. הנרטיב של HIV מוטמע בי, חרוט לי בתת מודע. אבל מי כתב אותו, מה כתוב בו ואיזה כוח יש לי באופן אישי לערוך אותו ולכתוב אותו מחדש עבורי ועבור החברה שאני חי בה?

2. הבדיקה הראשונה שעשיתי היתה בגיל 15. הלכתי לבד מרוב בושה ולא סיפרתי לאף אחד שאני הולך מרוב בושה. ראיתי שוב ושוב את התרחיש שבו אם התשובה חיובית אני מתאבד. בקפיצה. המחשבה שיש גישה קלה ונוחה לבניינים גבוהים ליוותה אותי בחדר ההמתנה ברגע קבלת התשובה. היא הייתה שלילית.

3. הפקרות היא חטא ולא רק אצל גייז. סלאט שיימינג קיים מהרגע שבו הוחלט שתא משפחתי הטרוסקסואלי מונוגמי זה השיט ושככה בני אדם אמורים לחיות את החיים שלהם. כמובן שגם זה חלק מנרטיב שהלך והתגבש, ואין לו שום קשר ל״טבע״ האדם. על חטאים ״משלמים״. 

אני גבר גיי שנולד ב-1987. הנרטיב של HIV מוטמע בי, חרוט לי בתת מודע. אבל מי כתב אותו?

להיות יליד 1987 אומר שההורים שלי והדור שלהם רואים סביבם את המחלה הזאת שהורגת את ההומואים האלה. המיתוג חזק, מהיר ומבעית. על חטא ההפקרות ההומואית יש גזר דין מוות: מספיק מגע בהם בלי כפפות ותמותו גם אתם.

4. בחלק מהמשפחות יש את הדוד ההומו או הדוד ההומו שמת, או זה שמתו לו החברים. עכשיו, מה העניין עם גייז? סטרייטים מביאים אותם לעולם ואחראים על הקידוד שלהם ובניית עולמם הרגשי. דור שלם של הורים ראה את ילדיו יוצאים מהארון ורק רצה שהם לא ימותו. דור שלם של גייז יוצא מהארון ושומע את ה״תשמור על עצמך״ הזה. את הפחד האמיתי. משם מגיע ״אם התשובה חיובית אני מתאבד״. דור שלם של גייז יוצא מהארון ושומע את ה״תשמור על עצמך״ הזה. את הפחד האמיתי. משם מגיע ״אם התשובה חיובית אני מתאבד״

5. הרבה קרה ב-20 השנים שבהן אני מחוץ לארון. נשאות כיום, בטח אצל להט"בים פרוגרסיבים נחשבת כמעט נון אישיו. נשא מטופל אינו יכול להדביק בכלל ומול רשימה איומה של מחלות קשות שאפשר לחלות בהן בחיים האלה, נשאות ב-HIV היא קלה וכמעט חסרת אפקט בריאותי. כמו כל מחלה זה לא אומר שאנשים ששים להידבק בה, אבל היא לחלוטין כבר לא מקושרת למוות. בהתאמה, חיים עם HIV הם הרבה פחות ארוניים וגלותיים.  לפני עשר שנים עוד הייתי מסתכל מסביבי במסיבה ושואל את עצמי איך הסטטיסטיקה מתרגמת למציאות – אמורים להיות פה הרבה גברים נשאים, את חלקם אני בטח מכיר, אבל כולם שומרים את זה בסוד.

6. עוד בדיקה ועוד בדיקה. פעם בשנה. הרבה קרה ב-20 השנים האחרונות, אבל עד ממש ממש לאחרונה הבדיקות האלה עדיין היו מלחיצות באופן משתק. לפני כשנתיים נכנס לישראל דרך הביטוחים המשלימים (ואולי בעתיד גם לסל הבריאות), ה-PrEP, שמהווה את המהפכה הגדולה ביותר בתולדת ה-HIV. מדובר בכדור בנטילה יומיומית שמונע הדבקה. כמובן שלא כולם לוקחים אותו, אבל השיח סביבו נירמל נשאות מטופלת והתחיל לפורר ולפרוץ מחסומים של בושה ואשמה סביב מיניות. עבורי הכדור הזה הוא סוג של תשובה ל״תשמור על עצמך״ המבועת הזה מגיל 13. אני שומר על עצמי. קל, כדור ביום.

דור שלם של הורים ראה את ילדיו יוצאים מהארון ורק רצה שהם לא ימותו

7. ובכל זאת, לנרטיב שמחבר בין הומואיות לאיידס אין תקומה. שום נמשל מחזק לא יוצא מהסיפור הזה, ועדיין מדובר במין כתם. וכטבעם של כתמים הם נוטים להישאר מודחקים ומצחינים. לפני 30 שנה הקהילה שלי עברה השמדה מנגיף מסתורי ואין תשובה מספקת לשאלה למה זה קרה. עכשיו, נכון שגם על סרטן ועל תאונות דרכים אין תשובה לשאלה "למה" – אבל הזהות ההומואית בעולם בנוייה על ניסיון להבין מדוע ולמה ועל התשובות שנאספות לשאלות האלו.  

8. כשהיינו בטיול משפחתי בארה״ב ההורים המאוד ליברלים שלי לקחו אותי למוזיאון האיידס בסן פרנסיסקו. לא בטוח שזה היה מוזיאון, אולי מין אנדרטה? 1997, אני בן עשר וכל הקירות מכוסים בשמיכת טלאים ענקית. כל טלאי נרקם על ידי חולה שמת. אני מאוד מופתע מהכיוון שהטקסט הזה לוקח אותי, כי אני חושב שהנרטיב של הפוסט-שואה בישראל הוא מסוכן. וכמו ששטפו לנו את הראש בילדות, אנחנו צריכים להתנחם בעובדה שהמוות של קורבנות השואה לא היה לשווא. אבל מה עם קורבנות האיידס? מתי יהיה תיקון למוות שלהם? 

תשמור על עצמך? קל. כדור ביום. PrEP

9. אז בשבוע הזה אני רוצה לחזק ולציין את כל הנשאים שאני מכיר ולא מכיר: אלו שהיו צריכים להתמודד עם סטיגמות בשנים שבהן נשאות הייתה פחד מוות; אלו שעדיין צריכים להתמודד עם סטיגמה מול חוגים מסויימים; ואלו שפשוט נושאים את הנשאות שלהם בעולם עם חיוך. אתם גיבורים. 

ואתם ואתן שמסביב, זאת הזדמנות מעולה להזכיר לכם להיות במגע אמיתי ובלב פתוח עם אנשים ששונים מכם, עם זרים. ואולי בשבוע הזה תתנשקו צרפתית ארוכה עם השונה ותדעו שזה לא ידביק אתכם בכלום. כי זה פאקינג לא עובד ככה כל עניין ההדבקה.

The post הטראומה מהבית לא עוזבת: למה איידס עדיין מפחיד אותנו? appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

מערכת חינוך שעוינת את תלמידיה לא יכולה להוביל אותם להצלחה

תוצאות מבחני הפיזה 2018 שהתפרסמו אתמול (שלישי) מעידות שמערכת החינוך בישראל בכלל, וזו הערבית בפרט, נמצאות במשבר עמוק. אך מה שצריך להדאיג אותנו במיוחד היא העובדה שהפערים החברתיים מתעצמים והולכים. נראה שהמדיניות החינוכית שמונהגת בישראל כבר כמה עשורים לא רק שאינה מנסה לסגור את הפערים הללו, אלא שהיא רק מגבירה אותם ומייצרת מציאות שבה החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים עוד יותר.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המדיניות החינוכית "לתת חמש" שהנהיג שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט, שמטרתה לעודד תלמידים ותלמידות לגשת לבגרות חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית. מדיניות זו מחזקת עוד פעם את החזקים, במקום לתת מענה דווקא לקבוצות היותר מתקשות, ובכך לספק להן את מה שהחינוך הציבורי מבטיח: הזדמנות שווה לכולן.

מחזק את החזקים. שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט (צילום: יעקב כהן / פלאש90)

אם ניקח את החינוך הערבי כמקרה בוחן, נראה שתוצאות מבחני הפיזה מלמדות כי לא רק שלא חלק שיפור בהישגיהם של התלמידים הערבים, אלא שיש ירידה רצינית שמחזירה אותנו 15 שנה אחורה. כך למשל הציון הממוצע של התלמידים הערבים במבחן הקריאה היה 362 נקודות ב-2019 – ירידה של 29 נקודות מאז המבחנים ב-2015. במבחן המתמטיקה הממוצע בקרב התלמידים הערבים היה  379, ירידה של 12 נקודות. במדעים הציון הממוצע היה 375, ירידה של 26 נקודות.

נתון מדאיג נוסף הוא ששיעור התלמידים הערבים שהתקשו בכל המבחנים היה גבוה מ-50%. גם אם משווים את הציונים במקצועות השונים עם הממוצע הכלל ארצי, אנו למדים שהתלמידים הערבים נמצאים בפערים רציניים, ושהמערכת אינה מצליחה להדביק את הפערים האלה, למרות ההצהרות הרשמיות על מדיניות חינוכית של צמצום פערים והשקעות תקציביות בחינוך הערבי.

עם פרסום תוצאות מבחני הפיזה, הזדרז משרד החינוך להודיע על הקמת צוות מיוחד שיבדוק את מצבו של החינוך הערבי. מנכ"ל המשרד, שמואל אבואב, הצהיר: "צוות העבודה יהפוך כל אבן, ויבחן את תוכניות הלימודים, את יעילות הקצאת המשאבים ואת האופן שבו נעשה שימוש באלפי שעות הטיפוח שניתנו לבתי הספר בציבור הערבי". בנוסף, פורסם כי הצוות ינסה "לייעל ולמקד את תוכניות העבודה, את שיטת ההוראה ואת תוכניות הלימודים".

הגישה שעולה מדבריו של מנכ"ל משרד החינוך משקפת את ליבת הבעיה: תפישה אינסטרומנטלית של מערכת החינוך הערבית, תוך התעלמות בוטה מהצרכים המהותיים של החברה הערבית.

תפישה אינסטרומנטלית זו מתמקדת בחשיבה במושגים של השקעה ותשומות, רווחים וכלכלת שוק. היא מניחה שאם ההשקעה בחינוך הערבי תגדל, הפערים יצטמצמו. אך היא מתעלמת מהעובדה החשובה והמהותית שחינוך שמנסה להעלים ואף למחוק כל סממן של זהות בקרב התלמידים  הערבים – דינו להיכשל. חינוך שלא מטפח את התרבות הייחודית של תלמידיו ותלמידותיו ושאינו מכבד את זהותם, לא חשוב כמה משאבים יושקע בו, פירותיו יהיו בוסר.

תלמידים חוזרים מבית הספר בנצרת (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

המדיניות החינוכית כלפי החברה הערבית מושתתת על תפישות עוינות שמנסות לשלוט, למשטר ולהכפיף את האוכלוסייה. מערכת החינוך פועלת מתוך הנחת יסוד שהקבוצה הזאת היא "קבוצת אויב" או "גיס חמישי", שיש לחנכה מחדש כדי לייצר את דמותו של הערבי הישראלי – דמות תלושה, שאינה שייכת לשום תרבות, אין לה היסטוריה ואין לה ייחודיות.

כך למשל ספרי ההיסטוריה בשפה הערבית פוסחים על כמעט 100 שנה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועוברים מההיסטוריה של התקופה העותמאנית באזור אל הקמת המדינה ב-1948, תוך העלמת חלקים מההיסטוריה ומהנרטיב של המיעוט הפלסטיני. התלמיד הערבי לומד על מלחמת העולם השנייה ועל השואה של העם היהודי, אך לא זוכה ללמוד על ההיסטוריה שלו עצמו.

מערכת חינוך שאינה מכבדת את זהותם של תלמידיה ותלמידותיה ומנסה לרמוס כל זכר של מי שהם, אינה יכולה להצליח במשימה של שיפור הישגיהם. הסתירה הפנימית זועקת לשמיים: אותה מערכת שמנסה לשפר את ההישגים הלימודיים משדרת בו זמנית לאותם חניכים וחניכות שהם נחותים, שתרבותם אינה נחשבת, שיש להעלים ולמחוק את זהותם ואת מי שהם כדי להתקבל לחיקה של החברה הישראלית.

ילדים וילדות שגדלים בתוך מערכת שמזלזלת ובזה למי שהם אינם יכולים להצליח. לא חשוב כמה משאבים המדינה תשקיע, לא חשוב איזה תוכניות היא תבנה, היא לא תצליח לשפר את הישגי מבחני הפיזה או המיצ"ב מסיבה אחת פשוטה: מערכת שעוינת את אזרחיה אינה יכולה להוביל אותם להצלחה.

דאליה חלבי היא מרצה בתוכנית חותם ובמכללת אורנים

הפוסט מערכת חינוך שעוינת את תלמידיה לא יכולה להוביל אותם להצלחה הופיע ראשון בשיחה מקומית

גם העוצמה הסינית והאלימות הקשה לא עוצרות את המחאה בהונג קונג

לפני כשבוע התקיימו בחירות למועצות המקומיות בהונג קונג, הטריטוריה האוטונומית-למחצה בסין שבה מתקיימת מחאה סוערת מזה כחצי שנה. תוצאות הבחירות האלה, שבדרך כלל לא מעוררות עניין רב, היו כה דרמטיות עד שזיעזעו את הממסד בסין.

המועצות המקומיות נמצאות בתחתית ההיררכיה המורכבת של השלטון בהונג קונג, והתפקידים הקלאסיים של הנציגים בהן נוגעים לנושאים שכונתיים ולא לפוליטיקה גדולה. דווקא בגלל חוסר החשיבות שלהן, המועצות המקומיות הן הגוף היחיד בשלטון בהונג קונג שנבחר כמעט כולו בבחירות דמוקרטיות.

מועמדים פרו-סיניים זוכים למימון ישיר ועקיף מבייג'ינג, ולכן יכולים לארגן פיקניקים ואירועים אחרים שמושכים את תושבי השכונות שבהן הם מתמודדים. משתי הסיבות האלה – האופי הא-פוליטי של המועצות והיתרון העצום במימון – הממשל הסיני היה בטוח שינצח את הבחירות האלה בקלות. כל כך בטוח, למעשה, שדובריו רצו להשתמש בניצחון הזה כדי להראות שהציבור לא באמת תומך בתנועת המחאה, ומיסגרו את הבחירות כמשאל עם על המחאה.

אלא שאז הגיעו התוצאות, שהבהירו שבגלל שיעור הצבעה גבוה בהרבה מהרגיל (71% במקום כ-40% בדרך כלל) והשתתפות מסיבית של צעירים, מועמדים פרו-דמוקרטיים זכו ב-389 מתוך 452 המושבים שעמדו לבחירה. מועמדים פרו-סיניים, לעומת זאת, זכו רק ב-58 מושבים, נפילה דרמטית מכ-300 המושבים שהחזיקו קודם לכן.

מפגין בהונג קונג זורק ביצים על דיוקנו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסינית (צילום: Studio Incendo)

כמה פוליטיקאים פרו-סיניים מרכזיים איבדו את המושב שלהם, והוחלפו על ידי פעילים שרצו על האג'נדה הפרו-דמוקרטית של תנועת המחאה, חלקם השתתפו בעצמם בהפגנות והוכו, נפצעו או נעצרו על ידי המשטרה. רצונם של הסינים התממש, ואכן העולם תפש את הבחירות לגופים חסרי השיניים האלה כמשאל עם על המחאה הפרו-דמוקרטית – שניצחה בהן בגדול.

בתחילה, ההלם של הממסד הסיני הוביל לשתיקה מוחלטת. סוכנות הידיעות הממשלתית הסינית דיווחה בלאקוניות שספירת הקולות הסתיימה, ולא אמרה כלום על התוצאות. לאחר מכן, החלו הניסיונות למזער את חשיבות התוצאות. קארי לאם, מושלת הונג קונג הפרו-סינית, הודתה אמנם שישנם אזרחים שאינם מרוצים מהשלטון, אבל לא התייחסה להפסד של המועמדים הפרו-סיניים כאל עניין בעל משמעות רחבה יותר.

ואז, כצפוי, הגיעה התגובה המוחצת של מכונת התעמולה הסינית להפסד: "זו אשמת ארה"ב! הם מתערבים בענייניה הפנימיים של סין!" מכונת התעמולה מצאה לטענה הזאת חיזוק משמעותי בשני חוקים שעברו בסנאט ונחתמו על ידי הנשיא דונלד טראמפ בשבוע שעבר, בתגובה לדיכוי הקיצוני של המחאה בהונג קונג: החוק הראשון מאפשר הטלת סנקציות על האחראים להפרת זכויות אדם בטריטוריה, והשני אוסר על מכירת ציוד לפיזור הפגנות לשלטונות בהונג קונג.

הנשיא דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'ינפינג בפסגת ה-G20 ביפן ביוני 2019 (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

הרקע לחוקים הוא כמובן לא שהרפובליקנים ששולטים בסנאט גילו פתאום רגישות מיוחדת להפרת זכויות אדם על ידי משטרים רודניים, אלא פרובוקציה במסגרת מלחמת הסחר שמנהל הנשיא טראמפ נגד סין.

המלחמה הזאת פוגעת קשות בכלכלה הסינית, והביאה להאטה היסטורית בקצב הצמיחה, כמו גם להלוואות ענק שלקח הממשל. כל אלה הם מקור לדאגה קיומית בבייג'ינג, מכיוון שהשלטון הרודני של המפלגה הקומוניסטית הסינית תלוי בקיום ההבטחה לעם שבתמורה לוויתור על הזכויות הפוליטיות שלהם, הם יזכו בשיפור משמעותי באיכות חייהם.

מלחמת הסחר בין סין לארה"ב אמנם רחוקה עדיין מסיום, אבל סין צריכה להגיע לפחות להבנות ראשוניות כדי למנוע את כניסתם לתוקף של מכסים נוספים על מוצרים כמו מחשבים ניידים וסמארטפונים סיניים ב-15 בדצמבר. מכיוון שהיא עסוקה במלחמת הסחר, לא סביר שסין תגיב לחקיקה החדשה בנושא הונג קונג – מעבר לרטוריקה הרושפת ולאיום הסמלי באיסור כניסת יוזמי החוק לסין ולהונג קונג.

מאופיום לאי-שוויון

מלחמות הסמים הראשונות התרחשו בתחילת ואמצע המאה ה-19. אלא שאז, סוחרי הסמים לא היו קולומביאנים או מקסיקנים, אלא האימפריה הבריטית – שהרוויחה יפה מסחר באופיום, ולא היתה מרוצה מהניסיונות של השלטונות הסיניים לאסור על הסחר בסם.

כתוצאה מהניצחון של האימפריה הבריטית בשתי מלחמות האופיום, היא השתלטה על אזור האיים שהוא הונג קונג של היום, וביססה בו מושבה ונמל ששימש לסחר כפוי עם סין. הטריטוריה הוחכרה לבריטניה בהסכם שנחתם תחת איום צבאי לתקופה של 99 שנה, שהיה אמור להסתיים ב-1998.

לקראת סיום תקופת החכירה, השלטונות הסיניים – שהספיקו עד אז לעבור את המפכה המאואיסטית ואז לאמץ בהדרגה את הקפיטליזם הרודני שמגדיר את סין כיום – הגיעו להסכמה עם השלטונות הבריטיים, שלפיה הונג קונג תעבור לידי סין, אבל תשאר אוטונומית באופן חלקי לתקופת מעבר של 50 שנה. עם העברת הטריטוריה לשלטון סיני ב-1 ביולי 1997, הונהגה מדיניות ה"מדינה אחת, שתי שיטות", שתחתיה הונג קונג שומרת על מערכת משפט נפרדת, מטבע משלה, ממשל אוטונומי באופן חלקי וגם נהיגה בצד שמאל של הכביש כנהוג בקולוניות הבריטיות לשעבר.

"חוק יסוד הונג קונג", שמשמש כחוקה המקומית של הטריטוריה מאז המעבר לשלטון סיני, הבטיח זכות הצבעה לכל אזרחי הונג קונג, אבל לא ציין מתי תתקיים הצבעה כזאת. בפועל, הממשל בטריטוריה איננו דמוקרטי, ונשלט ברובו על ידי עושי דברה של בייג'ינג. מנהיגת הטריטוריה נבחרת על ידי מועצה של 1,200 נציגים, רובם תומכי-סין בלתי נבחרים, אבל כמאה מהם הם נציגים במועצות האזוריות.

מושלת הונג קונג, קארי לאם (במרכז), במסיבת עיתונאים ביוני 2019 (צילום: VOA)

ב-22 השנים שחלפו מאז המעבר לשליטה סינית, האוטונומיה החלקית של הטריטוריה שירתה את שני הצדדים היטב: ההונג קונגים זכו למעט חופש מהשלטון הרודני של המפלגה הקומוניסטית הסינית, בעוד שעבור סין, הונג קונג שימשה כגשר כלכלי ופוליטי חשוב לעולם הגלובליזציה הניאוליברלית.

אבל הונג קונג גם הפכה לעיר עם יוקר המחיה הגבוה בעולם ואי-שוויון מהגרועים בעולם – לא רק בגלל ההון העצום שזורם דרכה, אלא גם בגלל שבזמן המעבר לסין, קבוצה של שישה טייקונים יצרה מונופול על הנדל"ן בטריטוריה, ופועלת שם למעשה בשם הממשלה הסינית.

אותם הטייקונים משמשים בה זמנית ככרישי נדל"ן וכרשויות התכנון שאמורות לפקח על השוק, ולכן השקיעו כספי ציבור בפרויקטי נדל"ן יוקרתיים במקום בדיור ציבורי. שכר הדירה הממוצע בהונג קונג כיום הוא 70% מהשכר הממוצע, וגם מחירי התחבורה הציבורית בשמיים מסיבות דומות. מצד שני, מכיוון שלא מדובר בדמוקרטיה, תושבי העיר לא יכולים לעשות יותר מדי כדי לשנות את המצב.

ואם זה לא מספיק, אז עם ההתחזקות הכלכלית של סין והיעלמות הבושה סביב הסחר עם המשטר הרודני, החשיבות של האוטונומיה של הונג קונג בעיני הממשל בבייג'ינג נעלמת והולכת, ונעשים צעדים שנועדו להחיל שלטון סיני הדוק יותר על הטריטוריה – הרבה לפני תאריך היעד ב-2047. החשש של ההונג קונגים מהשתלטות כזאת הביא לשורה של מחאות. לפני הנוכחית, זכורה מחאת המטריות ב-2014, שדוכאה באכזריות.

למדו מכישלון מחאת המטריות

לאחר שקארי לאם הכריזה השנה על הכוונה לחוקק חוק חדש שיאפשר הסגרה של עצורים מהונג קונג לסין – דבר שעלול לחשוף הונג קונגים במישרין לשיטת המשפט הסינית – תנועת מחאה פרו-דמוקטית חדשה החלה לתפוס תאוצה. בתוך כמה שבועות התרחשה בטריטוריה שביתה כללית והפגנת ענק של כ-2 מיליון מוחים, יותר מרבע מאוכלוסיית הטריטוריה.

הפגנת הענק בהונג קונג נגד חוק ההסגרה לסין, ב-16 ביוני 2019 (צילום: Studio Incendo)

הדרישה הראשונית של המחאה היתה לא לחוקק את החוק. המושלת לאם התעלמה והמשיכה לקדם אותו, עד שהמפגינים חסמו את הכניסות לבית המחוקקים ביום ההצבעה, והביאו את לאם להכריז שהיא מקפיאה את החקיקה. לאחר מכן היא הודיעה על ביטול הצעת החוק, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

האלימות הקיצונית של המשטרה נגד המפגינים, שפצעה אלפים, עיוורה עשרות (כולל עיתונאים וחובשים), הרגה כמה מפגינים ועצרה עוד אלפים, והתגבשות והתרחבות המחאה, הולידו דרישות חדשות. הדרישה הראשית היתה הדרישה הישנה לזכות הצבעה לכל אזרחי הטריטוריה, אך המוחים דרשו גם את התפטרותה של לאם, חקירה של האלימות המשטרתית, חנינה לעצורי המחאה (שעומדים בפני עונשי מאסר ארוכים), ואפילו דרישה לפירוק כוח המשטרה ההונג קונגי, שנתפש בעיני חלקם כמשרת של השלטון הסיני.

כפי שכתבה רחל בית אריה ב"פוליטיקלי קוראת", תנועת המחאה החדשה למדה מהכישלון של מחאת המטריות. המחאה היא מבוזרת ואין לה מנהיגים רשמיים, בין השאר כדי שתוכל להמשיך לתפקד אם וכאשר דמויות מפתח ייעצרו וייכלאו. המוחות מעדיפות הפגנות בזק והתפזרות מהירה על פני מחנה המחאה הקבוע של 2014. הן נעזרות אחת בשנייה ובקהילה סביבן, כולל במבוגרים ובבעלי עסקים שרוצים לתמוך בדרישה לדמוקרטיה אבל לא יכולים לצאת להפגין בעצמם.

הדיכוי האלים של ההפגנות הוליד הפגנות אלימות יותר ויותר, כשהשיא היה בקרב ממושך בקמפוסים של שתי אוניברסיטאות לפני שבועיים. אך גם האלימות הגוברת הזאת לא הצליחה למנוע את הבעת התמיכה בתנועת המחאה בקלפי, ונכון לעכשיו הניצחון בבחירות הצליח להרגיע את ההסלמה.

שוטרים מול מפגינים בהונג קונג, בספטמבר 2019 (צילום: Studio Incendo)

מרבית הסיכויים הם שגם המחאה הנוכחית נועדה לכישלון. המאבק הירואי וצודק, אבל מול הכוח העצום של סין הוא גם כמעט חסר סיכוי. בכל רגע נתון, סין יכולה לשלוח את הצבא שלה לכבוש את הונג קונג ולהשתלט עליה סופית, ואכן היו כמה רגעים בחודשים האחרונים שנראה שזה מה היא עומדת לעשות. במובן מסוים, דווקא הניצחונות המרשימים של התנועה הפרו-דמוקרטית והחקיקה האמריקאית בנושא מגבירים את החששות של בייג'ינג ואת הרצון שלה לחזק את השליטה בטריטוריה.

העיתונאי וילפרד צ'אן כתב במגזין "Dissent" שהסיסמה המפורסמת של המוחים – "רק אנחנו יכולים להציל את הונג קונג" – היא רב משמעית, כי היא מבטאת גם ייאוש מהקהילה הבינלאומית, שלא תעשה דבר נגד סין. הסיסמה הזאת מדגימה את ההבנה של המוחים שה"גלובליזציה" היא רק גלובליזציה של סחורות והון, לא של סולידריות ואחווה אנושית. ביצירתיות ובאומץ שלה, תנועת המחאה ההונג קונגית מראה שגם בלב המאפליה של העידן שבו קפיטליזם דורסני משלב ידיים עם רודנות לאומנית וניאו-פאשיזם, עדיין אפשר להתנגד.

הפוסט גם העוצמה הסינית והאלימות הקשה לא עוצרות את המחאה בהונג קונג הופיע ראשון בשיחה מקומית

Political Drag

Drag shows are usually seen as light and even clown entertainment shows with a lot of glam. But there are drag artists who use their show to convey political messages on issues such as gender, militarism and taboo. We have met some of these drag artists who use glam to convey a message.

דראג פוליטי

מופעי דראג נתפסים בדרך כלל כמופעי בידור קלילים ואפילו ליצניים עם הרבה גלאם ושואו. אבל יש אמני ואמניות דראג שמשתמשים במופע שלהם להעברת מסרים פוליטיים בנושאים כמו מגדר, מיליטריזם וטאבו. פגשנו דרגיסטים ודרגיסטיות – סטריינג' פרוט׳ – במופע דראג פוליטי, שמשתמשים בגלאם כדי להעביר מסר. צולם בליין הסטריינג׳ פרוט.
כתבה זו היא חלק מתוצרים שהפיקו משתתפי/ות תכנית הכשרה לעיתונאים/ות, בהנחיה וליווי של הטלוויזיה החברתית ומדרשת אדם. להרשמה למחזור הבא של התכנית שיחל ברבעון הראשון של 2020.

סיפורה של שורדת אלימות מבן זוגה

נ', תושבת יישוב ערבי בצפון הארץ, ספגה אלימות פיסית, מינית ונפשית מבן זוגה למעלה מעשור. חודש לאחר שיצאה ממקלט לנשים מוכות בו שהתה שנה עם בנותיה, קיימנו איתה ראיון אישי. למעלה מ-140 נשים נרצחו בחברה הערבית ב-15 השנים האחרונות. משרד הרווחה מפעיל בארץ 14 מקלטים, אך רק שניים מהם מיועדים לנשים ערביות. 250 מיליון ₪ שהובטחו למקלטים התפוגגו לאחר פירוקה של הממשלה. נאילה עואד, מנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות: 89% ממקרי האלימות כלפי נשים ערביות שמגיעים למשטרה, התיקים נסגרים מחוסר עניין ציבור. על איזה ציבור המשטרה מדברת?

איחוד השמאל הציוני יכול להגדיל את האלקטורט

"העבודה- גשר" ו"ישראל הדמוקרטית- מרצ" צריכות לראות איך הן מקימות מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שמאלנית ציונית, שתהיה מסוגלת להציע אלטרנטיבה משמעותית לציבור הרחב. לרסיסים של שמאל אין בשורה להציע מאת: ק. טוכולסקי לאחד את השמאל הציוני אני לא יודע אם כן יהיו בחירות או לא יהיו בחירות. מה שאני כן יודע זה שבין "כחול לבן" ל"רשימה המשותפת" […]

מבחני פיזה – התוצאות העגומות הוכחה לכישלון מדיניות החינוך

תלמידי ישראל לא מבינים את הנקרא, לא מסוגלים לחשיבה ביקורתית, לא מבחינים בין דעה לעובדה. בורות שקשורה ישירות לאינטרס של הפוליטיקאים שפגעו אנושות במעמד המורים והמנהלים וגרמו להרחבה פושעת של הפער בין החזקים למוחלשים מאת: גיל גרטל תוצאות מבחני פיזה: על שרי החינוך בעשור האחרון להיעלם מהחיים הציבוריים התוצאות שהתפרסמו היום משקפות תמונה טראגית של […]

השופט לארגון "עד כאן" שקבל נגד פעילי שמאל: איפה העובדות?

הבוקר (שלישי) התקיים דיון נוסף בקובלנה הפלילית שהגיש ארגון הימין "עד כאן" נגד שלושה ישראלים הפעילים נגד הכיבוש. במהלך הדיון בבית המשפט השלום בירושלים, השופט דב פולוק העיר לעו"ד צור פלק, המייצג את "עד כאן", כי בבקשה של הארגון לא נכתב מה ביצעו הנאשמים מלבד האשמה כללית בתקיפה במהלך השתתפות בהפגנות נגד הכיבוש. "איפה תיאור העובדות? הם סתם אנשים שעמדו בצד?" תהה השופט. "בכתב אישום צריך להיות מפורט מי נפגע ואיך, אצלכם לא רשום שום דבר". השופט פולוק הוסיף "אני רוצה לראות ראיות כדי להוכיח עובדות, אבל איזה עובדות אתם רוצים להוכיח?"

עו"ד גבי לסקי, המייצגת שנים מהפעילים, ביקשה מבית המשפט לבטל את הקובלנה והשופט צפוי לתת החלטה בנושא בחודשים הקרובים. אחד הנתבעים, יונתן פולק, מסרב להגיע לדיונים. היום הוציא השופט צו מעצר נגדו, לאחר שהמשטרה לא הביאה אותו לדיונים האחרונים למרות שנקבע ביולי "צו הבאה" עבורו.

"שימוש לא ראוי בכלי הפלילי". עו״ד גבי לסקי, עו״ד ריאם נאסרה וקובי סניץ׳ (אורן זיו)

"שימוש לא ראוי בכלי הפלילי". עו"ד גבי לסקי, עו"ד ריאם נאסרה וקובי סניץ (אורן זיו)

בדצמבר 2018 פירסמנו לראשונה כי ארגון הימין "עד כאן" הגיש קובלנה פלילית נגד שלושה פעילים ישראלים על חלקם בהפגנות נגד גדר ההפרדה. בקובלנה, הראשונה מסוגה המוגשת נגד פעילים נגד הכיבוש, טוען ארגון הימין כי הנתבעים, יונתן פולק, קובי סניץ ואילן שליף, "תקפו בצוותא יחד עם מתפרעים אחרים שלא כדין חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב". הרשויות השונות לא מצאו לנכון להגיש בעצמן כתב אישום נגד שלושת הפעילים.

בדיון הבוקר השיבו "עד כאן" על הטענות המקדמיות של עו"ד לסקי שביקשה לבטל את הקובלנה בטענה שמדובר בשימוש לרעה בהליך לצרכים פוליטיים, ואותן הציגה בדיון הקודם שהתקיים בספטמבר. מיכאל בן יאיר, שכיהן בעבר כיועץ המשפטי לממשלה, פרסם אף הוא דעה נחרצת נגד השימוש בקובלנות פליליות ככלי לביטוי מחאה. "אנחנו נמצאים במקום הפרקליטות כי הפרקליטות לא עושה את זה", אמר עו"ד צור פלק המייצג את "עד כאן".

"ארגון פוליטי לא אמור להגיש כתבי אישום נגד אזרחים, לא מדובר באיזה סכסוך בין פרטים", אמרה ל"שׁיחה מקומית" עו"ד לסקי לאחר הדיון. "בית המשפט חזר ואמר להם שהם לא מציינים שום אירוע קונקרטי. הם רוצים להשתיק מחאה נגד הכיבוש באמצעות שימוש לרעה של ההליך הפלילי".

עורך הדין של "עד כאן" אמר בדיון שהוא יפרט בשלב ההוכחות את מעשיהם של הנאשמים. "הקובלנה תוכיח שמדובר על עשרות ומאות אירועים, שמוכיחים שיטה סדורה של הנאשמים". בנוסף ל"עד כאן", חתומים על הקובלנה עוד שלושה חיילים משוחררים שבעבר שירתו בשטחים. "חלק מהעדים יעידו עם תאריכים שאצליב שהנאשמים שלהבו את ההמון והיו חלק פעיל מהתקיפה"

במהלך הדיון, בניסיון להוכיח את מספר האירועים הגדול בו הנאשמים היו כביכול מעורבים, ציין עו"ד פלק כי לפני מספר שנים חגגו בבילעין את יום ההולדת השמונים של אילן שליף, פעיל ותיק נגד הכיבוש שמגיע מאז 2004 מידי שבוע לכפר. מפאת גילו, פטר השופט כבר לאחר הדיון הראשון את שליף מלהגיע לדיונים המקדמיים.

בקובלנה לא נטען שפולק, סניץ ושליף תקפו בעצמם חיילים, אלא שהם נכחו ולקחו חלק בהפגנות בהן חיילים נפגעו ואף "שלהבו" את זורקי האבנים הפלסטינים.

"ההליך הזה הוא מאוד חריג במשפט הפלילי. יש חריג אחד שהמדינה מאפשרת לפרט להגיש קובלנה כזאת – כאשר יש שני פרטים שהם חלק מהסכסוך, יש נוזק וניזוק", אומרת לסקי. "זה לא המקרה כאן. הקובלת היא עמותה פוליטית של הימין הקיצוני. היא לא ניזוקה, אין סכסוך אישי".

"אני מסרב לקבל את סמכותם של בתי המשפט הישראלים לעסוק בניהול המשטר הזה או בדיכוי ההתנגדות לו״. יונתן פולק בהפגנה בגדה המערבית (אורן זיו)

"אני מסרב לקבל את סמכותם של בתי המשפט הישראלים לעסוק בניהול המשטר הזה או בדיכוי ההתנגדות לו״. יונתן פולק בהפגנה בגדה המערבית (אורן זיו)

"בית משפט לא לגיטימי"

חלק לא קטן מהדיון היום התמקד ביונתן פולק, אחד משלושת הנתבעים שמסרב באופן עקרוני להגיע למשפט. בדיונים הקודמים ביולי ובספטמבר הוצא נגדו צו הבאה, המאפשר למשטרה לעצור ולהביא אותו לדיון, אך למרות שהמשטרה הגיעה לביתו ולמערכת עיתון "הארץ" שבה הוא עובד, הוא לא נעצר ולא הובא לדיונים עד עתה.

עו"ד פלק הביע את מורת רוחו מכך שהמשטרה לא עצרה עד עתה את פולק. הוא הציג בדיון צילומים בהם מופיע פולק, שלטענתו צולמו בשבועות האחרונים בהפגנות בימי השישי בגדה המערבית. הוא סיפר שהתקשר למשטרה בזמן אמת וביקש שיעצרו את פולק. "אני אומר למשטרה איפה הוא נמצא כל יום שישי, בתשע בבוקר בכפר צוריף, באחת עשרה בקדום, והם לא באים לבצע". בתגובה אמר השופט, "אני לא המשטרה, אני לא אבצע את צו המעצר נגדו". במהלך הקיץ, קראו בארגון "עד כאן" לציבור לעזור בחיפושים אחרי פולק. עו"ד פלק רמז כי במשטרה מסרו לו שעובדים בעיתון "מחפים" על פולק כשהמשטרה מגיעה למקום.

לבקשת "עד כאן" הוצא היום לפולק צו מעצר, המאפשר למשטרה סמכויות נרחבות יותר בהבאתו לדיונים הבאים. לגבי פולק נקבע גם "התליית הליכים", כלומר הקפאת ההליך נגדו, בעוד הדיונים בנוגע לשליף וסניץ ימשכו. לדברי עו"ד פלק, אחרי שפולק ייעצר, הם יבקשו "מעצר עד תום ההליכים או ערבויות גבוהות" כדי לוודא שיגיע גם לדיונים הבאים. למרות זאת, השופט קבע שלאחר שפולק ייעצר הוא יתבקש להפקיד רק 500 שקל ערבות כדי להשתחרר.

"צו מעצר או לא, אני מסרב לקבל את סמכותם של בתי המשפט הישראלים לעסוק בניהול המשטר הזה או בדיכוי ההתנגדות לו", מסר יונתן פולק לאחר הדיון. "בין הים לנהר ישנו משטר אחד – של דמוקרטיה פגומה ומפלה נגד לא יהודים בתוך ישראל, ושל דיקטטורה צבאית בשטחים. בתי המשפט של המשטר הזה, השופטים את אזרחיו במערכת אזרחית לכאורה ונפרדת מזו, הצבאית, המשמשת נגד הנתינים הפלסטינים – דבר שלא היה קיים אפילו בדרום אפריקה של האפרטהייד – הינם אחת הזרועות היעילות של משטר זה, ואינם לגיטימיים".

הפוסט השופט לארגון "עד כאן" שקבל נגד פעילי שמאל: איפה העובדות? הופיע ראשון בשיחה מקומית

תוצאות מבחני פיזה: על שרי החינוך בעשור האחרון להיעלם מהחיים הציבוריים

תוצאות מבחני פיזה שנערכו במרץ 2018 והתפרסמו היום, מהווים הוכחה ניצחת לכישלון המוחלט של מדיניות החינוך בישראל. כל שרי החינוך של מפלגות הימין, ששמו בזה אחר זה את כל עניינם, מירצם ומשאביהם על חשיבות המדידות והמבחנים הבינלאומיים: לימור לבנת, גדעון סער ונפתלי בנט, צריכים לבקש סליחה, לקפל את עצמם, ולפרוש מהחיים הציבוריים.

מה חשבנו? שאם נגביר את לחץ המבחנים על המורות ועל התלמידים, מישהו ילמד מזה משהו והרמה תעלה? באיזה עולם יכול לקרות שמדידה של דבר משפרת את רמתו? ומה עוד חשבנו, שאם נצמצם את תכנית הלימודים רק למה שניתן לכמת ולמדוד, הרמה תעלה? שאם נשלם שכר מעליב למורות ולמורים ולא נספק להם סביבת עבודה הולמת, הרמה תעלה? שאם נמנע ממנהלות ומנהלי בתי הספר קמצוץ של אוטונומיה פדגוגית, הרמה תעלה?

נפתלי בנט מעביר שיעור מתמטיקה בבית ספר חרדי (יעקב כהן / פלאש90)

"דמיינו ילד באופקים, עובד קשה, ומצליח בחמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה. מסלול איכותי בצה"ל, לימודי הנדסה בטכניון. עבודה בהייטק". זה המיתוס: תלמד "קשה" – תצליח! נפתלי בנט מעביר שיעור מתמטיקה בבית ספר חרדי (יעקב כהן / פלאש90)

לא, היא לא. על פי תוצאות המבחנים, מחצית מתלמידי ישראל בגיל 15 (כיתות ט'-י') אינם מבינים את הנקרא, אינם יכולים לבצע חשיבה ביקורתית, אינם מסוגלים לבנות הצהרה מבוססת על עובדות, אינם יודעים לבחור אסטרטגיה לפתרון בעיה, ואינם מצליחים להסביר במילים פשוטות את הדרך שבה הם חושבים. בורים ועמי ארצות.

רק עשרה אחוזים מתלמידי ישראל מסוגלים להבחין את דעה לבין עובדה, ומסוגלים להעריך אם המידע המוצג ניטראלי או מוטה. קשה שלא לקשור את הבורות המתמשכת של תלמידי ישראל לאינטרס של הפוליטיקאים שמנהלים את מערכת החינוך. רק זה חסר להם, שהתלמידים יזהו את מידת האמינות של מה שמלמדים אותם.

ולצד הבורות העמוקה, הפערים האדירים החותרים תחת חוסנה של החברה. "בכל תחומי האוריינות פיזור הציונים בישראל הוא הגדול בעולם." משפט קצר מתוך דוח משרד החינוך על תוצאות המבחנים, מוחבא עמוק בתוך 155 עמודי טקסט וטבלאות – כדי שחס וחלילה אף אחד לא ימצא. נכתוב שוב: פיזור הציונים בישראל, בכל התחומים, הוא הגדול בעולם! לאן ניקח את הבושה.

שליש נכשלים באוריינות שפה

בכל הקשור לשליטה בשפה, שליש (31.1 אחוזים) מילדי ישראל בגיל 15 נכשלו לחלוטין (רמה 1 ומטה מתוך 6 רמות). הם יכולים להבין משמעות מילולית של משפטים, אבל לא להבין יחסים בין חלקי טקסט, לפרש משמעות, להשוות בין טענות או להבין מדע חזותי המצורף לטקסט. 19.4 אחוזים נוספים מהתלמידים (רמה 2), מסוגלים להעריך את המטרה הכוללת של טקסטים באורך בינוני רק אם הם מקבלים רמזים גלויים לפתרון. שתי הרמות גם יחד, חצי מתלמידי ישראל אינם מסוגלים לבטא במילים שלהם את המשמעות המילולית של טקסט, אינם מסוגלים לאתר פרטי מידע בתוך הטקסט, אינם מסוגים לחשוב באופן ביקורתי על הטקסט או על חלק ממנו, ואינם יודעים להציע הסברים לאירועים המופיעים בטקסט.

רק 10.4 אחוז מהתלמידים, שהגיעו לרמת הצטיינות (רמות 6-5) מצליחים להבחין בין תוכן ומטרה, ובין דעה ועובדה בהקשר של אמירות מורכבות או מופשטות. רק המעטים האלה יכולים להעריך אם המידע ניטראלי או מוטה בהתבסס על רמזים גלויים או סמויים, ורק המעטים האלה מסוגלים להסיק מסקנות אודות אמינות הטענות או המסקנות המוצגות בטקסט.

שליש נכשלים באוריינות מדעים

במדעים המצב דומה. שליש מהתלמידים (33.1 אחוז) נכשלו לחלוטין, ועוד 23.1 אחוזים השיגו ציון גבולי (רמה 2 מתוך 6). התלמידים בשתי הרמות – 56 אחוזים מילדי ישראל בגיל 15 – אינם מסוגלים לתאר בבהירות נושאים מדעיים במגוון הקשרים. הם לא יכולים לבחור עובדות וידע כדי להסביר תופעה, ואינם מסוכלים להשתמש במושגים מדעיים מדיסציפלינות שונות, וגם לא לבנות הצהרות קצרות המבוססות על עובדות.

רק 5.8 אחוז מהתלמידים, המצטיינים ברמות 5-6, מפגינים "חשיבה מדעית ושיקול דעת מתקדמים, וכן נכונות להשתמש בהבנה המדעית שלו כדי לתמוך בפתרונות מדעיים וטכנולוגיים של מצבים לא מוכרים". רק המעטים האלה מסוגלים להשתמש בידע מדעי ולפתח טיעונים כדי לתמוך בהחלטות ובהמלצות.

שליש נכשלים באוריינות מתמטיקה

ומה נאמר על מתמטיקה – פסגת המאמצים של משרד החינוך בשש השנים האחרונות? 34.1 אחוזים מהתלמידים נכשלו (רמה 1 ומטה) ועוד 20.7 אחוזים הגיעו לרמה 2, הגבולית. התלמידים ברמות אלה, 55 אחוזים מהתלמידים בני ה-15, אינם מסוגלים להוציא אל הפועל הליכים פשוטים. הם לא יודעים לבחור אסטרטגיה לפתרון בעיות, אינם מסוגלים לפרש ייצוגים מתמטיים, אינם יודעים כיצד להסיק מסקנות ישירות מהמספרים, ואינם יכולים לפתח הסבר קצר לשם דיווח על הפעולה החשבונית שהם ביצעו.

רק 8.8 אחוזים מהתלמידים הגיעו לרמת הצטיינות (5-6). רק המעטים הללו מסוגלים להמשיג ולהכליל מידע, לקשר בין ייצוגים שונים, ליישם את ההבנה שלהם על מנת להתמודד עם מצבים חדשים, ולהסביר בדייקנות את פעולותיהם ומחשבותיהם.

ידוע וברור כיצד ניתן לתקן

אנשי פיזה בעצמם פרסמו את הפתרונות האפשריים, המאפיינים את המדינות שבהן חל במהלך השנים שיפור בציוני התלמידים וצמצום בפערים בין התלמידים. על כך כתבתי בהרחבה ביום שישי האחרון: לעודד הורים לשוחח ולקרוא יחד עם ילדיהם, מגיל לידה ועד בכלל; לשפר את התשתית הפיזית והפדגוגית של החינוך מלידה עד חמש; לאפשר אוטונומיה פדגוגית לבתי הספר – למנהלים ולמורים; ולבטל את ההפרדות הנהוגות בחינוך על רקע דתי, עדתי, מגדרי, מצב כלכלי או רמת הישגים.

* המידע בתרשימים מתוך קבצי האקסל שמצורפים ללוחות בעמודים: 90, 106 ו-114 בדוח פיזה 2018.

הפוסט תוצאות מבחני פיזה: על שרי החינוך בעשור האחרון להיעלם מהחיים הציבוריים הופיע ראשון בשיחה מקומית

כתב אישום מדולל מאוד: שי ניצן ולהב 433 עשו עבודה מביכה בפרשת אפי נוה

אפי נוה הפך לאחד מהסמלים של מי שתוקף בימים אלו את שלטון החוק בישראל. הסרטון שלו מ"עובדה" שבו הוא מאשים את שי ניצן שרדף אותו מוקרן בהפגנות למען נתניהו ומשותף ברשתות החברתיות.

אבל שכשמסתכלים על טיוטת כתב האישום ששלחה הפרקליטות לאפי נוה וסנגורו בעז בן צור לומדים דבר אחד: ניצן לא רק שלא רדף את נוה, אלא שהוא, ולפניו חוקרי להב 433, עשו עבודה מאוד רשלנית בחקירת השחיתות של אפי נוה.

נוה הואשם בקבלת שוחד מהשופטת אתי כרייף שגם היא צפויה לכתב אישום בנושא זה בכפוף לשימוע. על האישומים האלו תוכלו לקרוא בהודעת הפרקליטות או בכלי התקשורת האחרים שיתייחסו להודעת הפרקליטות. אבל מה שלא תמצאו במקומות אחרים וגם לא בטיוטת כתב האישום זה את הדברים שבמשטרת ישראל ובפרקליטות כלל לא טרחו לחקור.

בזימון לשימוע אמנם הקדישו חלק נכבד לעניין פרטיותו של נוה ולאופן שבו הגיעו הטלפונים הניידים שלו דרך עיתונאית גל"צ, הדס שטייף, לפרקליטות המדינה. אלא שהטיעונים האלו שקולים לזריית חול בעיניים. למשטרת ישראל ולפרקליטות היו מספיק חומרים גלויים כדי לפתוח בחקירה נגד נוה גם ללא הטלפונים הניידים שנמסרו להם על ידי שטייף.

מה שלא תמצאו במקומות אחרים וגם לא בטיוטת כתב האישום זה את הדברים שבמשטרת ישראל ובפרקליטות כלל לא טרחו לחקור

חומרים אלו כוללים אינספור כתבות שפירסמנו במקום הכי חם לאורך השנתיים וחצי האחרונות. הם נוגעים לבוררים שמינה נוה תוך אינספור ניגודי עניינים. הם נוגעים להתערבויות פסולות שלו בשל אינטרסים זרים ולא מקצועיים בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. הם קשורים להתקשרויות שהוביל בלשכה ללא מכרז עם חברת הביטוח מנורה אחת הלקוחות הגדולות שלו. 

חומרים אלו קשורים גם ליחסים של נוה עם שופטים. הם קשורים לחברת הוועדה למינוי שופטים, אילנה סקר, שמינתה את אותה אתי כרייף לבקשתו ושנווה העביר לה יותר מ-13 בוררויות, מספר כמעט חסר תקדים של בוררויות לאדם אחד, בהיקף שמסתכם על פי הערכות במיליוני שקלים (סקר ולשכת עורכי הדין מסרבים עד היום לחשוף את הנתונים).

באותו נושא: אפי נוה ולשכת עורכי הדין

נוה נחשד בשני עניינים נוספים: במקרה הראשון הוא מואשם בכך שקיים מערכת יחסים עם עורכת דין קרובה לו בזמן שדן, ביחד עם אותה סקר, אגב בקידום בעלה לש