נתניהו באולפן 12: מתגונן בפרשת הצוללות, מתחמק בשאלת החסינות

בראיון ספונטני אמר נתניהו כי אין קשר בין החברה שבה השקיע לצוללות, וכי הרווח החריג נבע מכך שבן דודו נתן מיליקובסקי "הוא גאון" | על שינוי הגירסה בעניין רכישת המניות כ"אדם פרטי" הסביר, כי כוונתו היתה שלא רכש אותן כחבר ממשלה | על השאלה אם יקדם חסינות לעצמו אם יזכה בבחירות השיב: "לא יודע"

מהי אוננות?

מתוך ספר הדרכה של קופת חולים כללית בהוצאת עם עובד משנת 1953. התגלה בזכות אייל זוסמן.

The post מהי אוננות? appeared first on הכל שקרים.

השבוע הקטלני והנורא במקומות העבודה הוא חלק משגרה של מוות ואדישות

ארבעה גברים צעירים לא שרדו את יום עבודתם, בשבוע שחלף | את החיים הצעירים שנגדעו השבוע לא נוכל להשיב, אולם ביחד נוכל להגביר את בטיחותם של מקומות העבודה לאלה שיצאו לעבודתם מחר | דעה

העיר הערבית החדשה: "המדינה רוצה לבנות גטו חדש בגליל"

בעוד שמאז קום המדינה הוקמו בישראל כ-700 ישובים וערים ליהודים, באותה תקופה לא הוקם אף ישוב ערבי חדש בארץ, למעט הישובים העירוניים שהוקמו בנגב במסגרת ה"ישוב מחדש" של הבדואים בדרום. המצב הזה הוא אחד הגורמים לצפיפות ההולכת וגוברת בישובים הערביים ודוחף יותר ויותר פלסטינים בגליל לעבור לערים הקרובות – נצרת עלית, כרמיאל, עפולה, טבריה ועכו. בשנים האחרונות, הממשלה מודה באופן רשמי במצוקה הזו, ואף מקדמת בניית עיר חדשה, טנטור, בצמוד לישוב ג'דיידה-מכר, ליד עכו.

לכאורה, מדובר בהתקדמות. אולם רק לכאורה. מתכנני ערים, פעילים פוליטיים ותושבים בג'דידה-מכר טוענים שמדובר למעשה ב"גטו עירוני צפוף ועני", שמטרתו היחידה היא למנוע מצעירים פלסטינים לעבור לערים ה"יהודיות" הסמוכות. לפני כחודש השתתפו אלפים במחאה נגד בניית "העיר" החדשה (למעשה לא ברור אם זו תהיה עיר עצמאית או חלק מג'דידה-מכר), המשך לשורה של מחאות נגד בנייתה של טנטור. המאבק נמשך.

המהלך לבנייתה של טנטור החל לפני כעשור. בעקבות החלטת ממשלה, הוטל על המהנדס ערן מבל לתכנן ישוב עירוני על אדמות באזור הכפרים ג'דידה ומכר. הרעיון, כאמור, היה לפתור את מצוקת הדיור בישובים הערבים בגליל המערבי, ההולכת ומחריפה בגלל מחסור באדמות לבנייה, היעדר תוכניות מתאר, והעובדה שבנייה לגובה בכפרים איננה מקובלת. התוכנית שהכין מבל אומצה על ידי אגף הבנייה והתכנון במשרד הפנים, וקודמה על ידי רשות מקרקעי ישראל ומניהל התיכנון. במפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני היו בתחילה מי שבירכו על התוכנית, ואפילו מי שעמד בראש מועצת גד'ידה-מכר פעל לשווק אותה.

העיר החדשה אמורה לקום ארבעה קילומטר מזרחית לעכו, באזור שנקרא "טנטור" (בעברית "תצפית"), שם המבטא את מיקומה של גבעה המשקיפה על עכו ועל נופים של אדמות חקלאיות ושטחים ירוקים. שטח העיר אמור להיות 5,500 דונם. 2,960 מתוכם הופקעו מבעליהם בסוף שנת '75 במסגרת ההפקעות הגדולות שהביאו למחאות "יום האדמה" הראשון. 1,370 דונמים נוספים נמצאים בבעלות פרטית של תושבי ג'דידה-מכר, והם אמורים להילקח מהם במסגרת מה שמכונה "איחוד וחלוקה ללא הסכמה". בתמורה יפוצו בעלי האדמות בסכום כספי או לחילופין יקבלו אדמות במקום אחר. היתר יגיע כנראה מאדמות מדינה.

הצפיפות בעיר החדשה גדולה פי שש מבנצרת עלית. הגפנה נגד התוכנית בג'דידה-מכר (צילום: [19:24, 23/3/2019] סוהא עראף : גמאל שעבאן וסעיד גנאם, חיראק ג'דידה-מכר)

הצפיפות בעיר החדשה גדולה פי שש מבנצרת עלית. הגפנה נגד התוכנית בג'דידה-מכר (צילום: [19:24, 23/3/2019] סוהא עראף : גמאל שעבאן וסעיד גנאם, חיראק ג'דידה-מכר)

70 אלף איש על 5,500 דונם

"על 5,500 הדונם האלה אמורות לקום 15 אלף יחידות דיור ויגורו עליהם 70 אלף נפשות", אומר ערווה סוויטאת, מתכנן ערים ופעיל בוועדה העממית להתנגדות לבניית העיר החדשה. הצפיפות בשטח הבנוי תעמוד על 13 יחידות דיור לדונם. באזורים מסוימים בעיר, מוסיף סוויטאת, הצפיפות תגיע ל-24 יחידות דיור לדונם. לשם השוואה, בנצרת עילית מתגוררים כ-40 אלף איש על שטח של 40 אלף דונמים, ויש בה כ-17 אלף יחידות דיור. בשטח הבנוי, צפיפות הדיור בנצרת עלית עומדת על פחות מ-10 יחידות דיור לדונם. הרבה פחות מאשר בטנטור. אזור התעשייה בנצרת עילית משתרע על עשרת אלפים דונם. אזור התעשייה בטנטור צפוי לעמוד על 700 דונם, קטן פי 14 מהאזור בנצרת עלית.

"במקום שהמדינה תמצא פתרון הולם לבעיית הבנייה בכפרים ותרחיב את שטח הבנייה, היא רוצה לבנות גטו חדש בגליל", אומר פרופ’ יוסף גבארין, מתכנן ערים ומרצה בטכניון שליווה את פרויקט טנטור מהתחלתו. צפיפות האוכלוסייה בטנטור, אומר ג'בארין, תהיה מהגבוהות בעולם. "זו תהיה העיר הכי צפופה במדינה", אומר ג'בארין, הפרויקט הוא מחדל תכנוני ואנושי. הוא אסון לאומי לפלסטינים".

אז למה המדינה נזכרה להקים עיר חדשה לאזרחים הפלסטינים בישראל אחרי 71 שנה? "הסיבה העיקרית היא מניעת הגירתם של הפלסטינים לערים היהודיות בצפון כמו כרמיאל, עכו, נצרת עילית, עפולה וטבריה", טוען ג'בארין. "הם מנסים להנציח את המצב הקיים. הם פותרים את 'האיום הדמוגרפי' (בערים היהודיות – ס.ע.), ירוקנו את העיר העתיקה בעכו מתושביה ויהפכו אותה למרכז תיירותי חדש. טנטור היא לא עיר חדשה, אלא גטו חדש, צפוף ועני".

סוויטאת מספר שבשנת 2016 נעשה כבר ניסיון לבנות שכונה גדולה בג'דידה-מכר על אדמות שהופקעו ב-1975. אבל התוכנית, שזכתה לשם "נדבך עירוני", נכשלה בזכות הפעילות של התושבים המקומיים, שנעזרו בו ובפרופ' ג'בארין. "הצלחנו, אבל המדינה לא ויתרה ובאה עם הצעה יותר גדולה לבניית עיר חדשה", אומר סוויטאת.

בעיני עו"ד אמיל נחאס, משפטן שהתגייס למאבק נגד בניית העיר החדשה, האופן שבו מתכוונת המדינה להשתלט על אדמות פרטיות של תושבי ג'דידה-מכר לצורך הקמת העיר החדשה, הוא המשך של מדיניות הפקעת אדמות הישנה. "מדיניות הפקעת האדמות המשיכה", אומר נחאס, "אבל שינתה צורה. הדרך החדשה להפקיע את מה שנותר מהאדמות הפרטיות של הפלסטינים היא באמצעות 'איחוד וחלוקה מחדש', כמו שקורה עכשיו בטנטור". לדבריו, גם סלילת כבישים חדשים והרחבת מסילות הרכבת היא דרך מתוחכמת להפקיע אדמות, בלי לחזור לשיטות של שנות ה-70.

ג'מאל שעבאן, רכז "אל-חראק" (תנועת מחאה לא-אלימה) בג'דידה-מכר, מספר שהוועדה העממית התחילה לפעול נגד הקמתה של טנטור ב-2013 משום שראש המועצה הקודם לא פעל נגדה וגם המפלגות הערביות היו אדישות. לדבריו, התוכנית הקודמת כשלה לאחר שהתברר שהתכנון היה לקוי והצפיפות גדולה.

בג'דידה-מכר מתגוררים כ-21 אלף איש, והישוב נמצא בתחתית הדירוג מבחינה סוציו-אקונומית (אשכול 2 מתוך 10). רמת העוני והאבטלה גבוהים, והישוב סובל מבעיות של אלימות וסמים. רוב התושבים הם פליטים פנימיים, מה שמכונה "נוכחים נפקדים". הם מצאו מקלט בכפר בשנת 1948, אחרי שגורשו וברחו מ-23 כפרים שונים שנהרסו במהלך הנכבה. בסוף שנות השבעים עודדה המדינה את התושבים של עכו העתיקה לעבור לג'דידה-מכר כחלק מתוכנית לרוקן את עכו מתושביה המקוריים. המהלכים האלה יצרו מרקם אנושי עדין ובעייתי.

"אחת המטרות היא לרוקן את עכו העתיקה מתושביה". רחוב בעכו העתיקה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

"אחת המטרות היא לרוקן את עכו העתיקה מתושביה". רחוב בעכו העתיקה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

בסוף שנות השמונים אוחדו שני הכפרים – ג'דידה ומכר – תחת רשות מוניציפאלית אחת, מה שרק הגדיל את המצוקה והעוני. "יש שכונות בכפר שמפחיד להיכנס אליהם", אומר שעבאן. "סחר בסמים ובנשק באמצע היום, בנייה לא חוקית, עוני, אבטלה, פשע".

אז למה התושבים מתנגדים להקמתה של טנטור? "אנחנו נהיה הניזוקים המרכזיים מהתוכנית הזאת", מסביר שעבאן. "ינשלו אותנו מאדמתנו, ובמקום לפתור את בעיית המגורים, רק יחריפו את המצוקה הקיימת. הם מציעים עיר חדשה צפופה שאין בה מגרשי משחקים, בתי ספר ואזור תעשייה". שעבאן חושש שהכוונה להעניק דירות בעדיפות ראשונה לחיילים משוחררים רק תחריף את הפערים החברתיים הקיימים בכפר. "ממילא המרקם החברתי בכפר עדין", אומר שעבאן. "העיר הזאת תהפוך לגטו חדש, אלים, עני, מובטל, מוכה פשע וסמים. במקום הגטו הלא-הומוגני הזה, הם צריכים לתת מענה לבעיית הבנייה בכפר ולהעניק אישורי בנייה לתושבי הכפר".

"האדמה היא מולדת, לא נוותר עליה"

"הם לא מבינים את הקשר הרגשי שלנו עם האדמה", אומר סעיד שבל בן 71, תושב אלמכר שבבעלותו 27 דונמים. "האדמה עבורי היא וטן, מולדת, היא האוויר שאני נושם. היא לא שטח נדל"ן אלא קשר רגשי חזק. השורשים שלנו עמוק באדמה. הם לא יכולים לעקור אותנו. מגיל 14 אני עובד באדמה. חרשתי ועבדתי אותה על חמורים לפני שהופיע הטרקטור. ירשתי אותה מאבי וסבי, ותמיד התפרנסתי ממנה. ממנה גידלתי שמונה ילדים, ושניים מהם ממשיכים לעבוד איתי באדמות".

שבל מספר שלפי התכנון, 40 אחוז מהאדמות שלו יילכו לכבישים, 20 אחוז לשטחים ירוקים ועל השאר יקימו בנייני מגורים. "אני לא מוכן לשום פשרה, לא מוכן להחליף את האדמה שלי אפילו בארמון זהב", אומר שבל. "אם הם באמת רוצים לעזור לנו, שיגדילו את תכנית המתאר בכפר ואני והילדים שלי נחליט מה לעשות עם האדמה שלנו. המטרה הסמויה שלהם של הקמת העיר היא להפקיע את מה שנשאר מהאדמות שלנו ולנשל אותנו מהמולדת. אם ייקחו את האדמה, מה יישאר לנו?"

לא רק אדמות חקלאיות ייכללו בתוכנית, אלא כל אזור התעשייה הנוכחי של ג'דידיה-מכר. קרוב לחמישים עסקים ייאלצו להתפנות – מוסכים, חנויות ועוד. "עשרים שנה אני ואחי מנהלים את המוסך", אומר מוחמד עאבד בן ה-64, הבעלים של מוסך "האחים פראג". "אנחנו ועוד חמש משפחות אחרות מתפרנסות ממנו. אם התוכנית של טנטור תבוצע, זה יהיה אסון בשבילנו. יקחו ממני 40 אחוז מהאדמה, וב-60 האחוז שיישארו לי לא אוכל להשתמש כמוסך בטענה שזה אזור מגורים. הציעו לנו יחידת דיור במקום האדמה שיקחו, אבל מה אעשה עם יחידת דיור? יש לי דירה. אני צריך להתפרנס. לא הציעו לנו מקום חילופי לבניית מוסך, יש לי ששה ילדים. ממה הילדים שלי יחיו? לא הגון שאני אצא מאדמה שהיא בבעלותי ויביאו מישהו אחר ויגור בה".

שעבאן מרוצה מהצלחת המחאה עד עכשיו. "מאז יום האדמה לא יצאו הערבים בהפגנות ענק לרחובות בשל ענייני אדמות", אומר שעבאן, "אנחנו ב'חראק' העממי הצלחנו להוציא 15 אלף תושבים ערבים לרחובות. בכל שבוע יש לנו פעילות – הפגנה, עצרת או פסטיבל. הצלחנו להאיר את עיניהם של הפוליטיקאים. בהתחלה הם תמכו בתוכנית. היום הם הבינו את המניעים של הממשלה להקים גטו חדש והם התגייסו אתנו".

התוכנית לבניית טנטור אושרה בוותמ"ל (ועדה לתכנון מתחמים מועדפים למגורים, מסלול "עוקף" שהוקם בממשלה הקודמת כדי להאיץ תוכנית בנייה) בכפוף להתנגדויות. מחר אמורים אנשי "חראק", יחד עם פרופ’ גבארין ומשפטנים, להגיש לוותמ"ל התנגדות לתוכנית. במקביל ממשיכים ב"חראק" בגיוס התנגדות עממית לתוכנית, ומחר אמורה לצאת שיירה של כלי רכב ואוטובוסים מהכפר למשרדי הוותמ"ל ותלווה את הגשת ההתנגדות. המאבק, כך נראה, רק מתחיל.

הפוסט העיר הערבית החדשה: "המדינה רוצה לבנות גטו חדש בגליל" הופיע ראשון בשיחה מקומית

אמא'לה, שוטר!

הטיזר של השבוע. העיתון "ישראל היום" אומר בלי משים את מה שכמעט כל אחד מרגיש כשהוא רואה שוטר. התגלה בזכות גבי ויינרוט.

The post אמא'לה, שוטר! appeared first on הכל שקרים.

מניין ההרוגים בעקבות הציקלון 'אידאי' במוזמביק עלה ל-417

על פי ההערכות, צפוי המניין באחד מאסונות הטבע הגדולים בחצי הכדור הדרומי אי פעם, לעלות עד לאלף הרוגים | הסופה השפיעה על 1.5 מיליון בני אדם במוזמביק, ומלאווי וזימבבואה השכנות

הלך לעולמו השר ואיש המוסד לשעבר רפי איתן

איתן הלך לעולמו בגיל 92 בבית החולים איכילוב | הוא נודע, בין היתר, כאחד ממפקדי המבצע ללכידת אדולף אייכמן בארגנטינה | הנשיא ריבלין: "לוחם אמיץ שתרומתו לביטחון מדינת ישראל עוד תילמד דורות רבים"

ליגת העל נשים: תיקו מאופס במשחק העונה | דרמה בפלייאוף התחתון

סיכום המחזור ה-19: מפגש מאכזב בין קרית גת לאסא ת"א | בתחתית הלחוצה - בנות נתניה מתחילה לצבור נקודות עם ניצחון ענק 1:4 על באר שבע, שגורם לאחרונה בטבלה לחלום על הישארות דרמטית בליגה

ההפגנות, המפגשים, המחאות והדיונים החשובים של השבוע

יוצאי בריה"מ ימחו בכיכר רבין נגד השר אריה דרעי | הדיון על סגירת שדה דב מגיע לוועדת הפנים והגנת הסביבה | יום עיון בנושא התעמרות בעבודה | ומצעד האקלים 2019

חמישה פצועים קל מפיצוץ ברכב באילת

הרקע לפיצוץ, שהתרחש בחניון פנינת אילת בעיר, הוא ככל הנראה פלילי | ברכב עצמו לא היו בני אדם | שני נפגעים קל ושלושה נפגעי חרדה פונות לבית החולים יוספטל

סופה של הח'ליפות: המעוז האחרון של דאע"ש בסוריה נכבש

הכוחות הסורים הדמוקרטיים הכריזו כי הביסו את הארגון הרצחני, ארבע שנים אחרי שהטיל את שלטון האימה שלו במדינה ובעיראק | עם זאת, דאע"ש מחזיק עדיין כוחו מפוזרים ותאים רדומים באזור

שרה בממשלת צרפת קראה לחתול שלה "ברקזיט" כי כשפותחים לו דלת הוא לא יוצא

השרה לעניינים אירופיים בממשלת צרפת, נטלי לואזו, החליטה לקרוא לחתול שלה "ברקזיט" מכיוון שבכל פעם שהוא מבקש לצאת מהבית, הוא נעמד על מפתן הדלת ומתלבט במשך זמן רב האם הוא באמת רוצה לצאת החוצה.

"כל בוקר הוא מיילל למוות, עד שהוא מעיר אותי, בגלל שהוא רוצה לצאת החוצה. אבל כשאני פותחת לו את הדלת הוא נשאר במקום, מהסס, ואז נועץ בי מבט נוקב כשאני מנסה להוציא אותו החוצה", כתבה לואזו בחשבונה הפרטי בפייסבוק, לפי דיווח השבועון הצרפתי "לה ז'ורנל דו דימאנש".

לואזו, שבמסגרת תפקידה ליוותה את המשא ומתן בין האיחוד האירופי לבין בריטניה על תנאי יציאתה של האחרונה מהאיחוד, מרבה להתלונן על חוסר ההחלטיות של בריטניה בכל הקשור לאופן יציאתה מהאיחוד – מהלך שזכה לכינוי "ברקזיט".

למרבה האכזבה, הדיווח על החתול "ברקזיט" שזכה לכותרות ברחבי העולם, התברר בסופו של דבר כלא יותר מאשר בדיחה. "בוודאי שזו היתה בדיחה", אמרה לואזו בראיון לתחנת רדיו בצרפת. "אין לי חתול".

נטלי לואזו

ההכחשה לא מנעה מעיתונאי בריטי לשאול אותה מה שלום החתול שלה. "אני חושבת שדרוש סוג של חוש הומור כדי להתמודד עם ברקזיט", השיבה. "לא רק אצלי, אלא גם אצל עמיתי האזרחים".

The post שרה בממשלת צרפת קראה לחתול שלה "ברקזיט" כי כשפותחים לו דלת הוא לא יוצא appeared first on הכל שקרים.

שודד החזיר הכסף אחרי שראה את מצב חשבון הבנק של הנשדדת

שודד בסין החזיר את הכסף שלקח מאישה שאותה שדד לאחר שבדק את מצב חשבון הבנק שלה.

בסרטון של המקרה, שתועד על ידי מצלמות אבטחה ב-16 בפברואר 2019, נראית אישה מושכת מזומנים מכספומט של סניף בנק ICBC בעיר הייואן, כאשר גבר חמוש בסכין מגיח מאחוריה.

האישה המבוהלת ממהרת להגיש לשודד את שטרות הכסף בסך 2,500 יואן (1,350 ₪) שמשכה זה עתה, אולם הוא דורש ממנה להראות לו גם את פתקית אישור המשיכה – והיא מצייתת.

עם זאת, לאחר שגילה כי לא נותרה פרוטה בחשבון הבנק שלה, הוא כנראה נמלך בדעתו. בתיעוד המצולם של האירוע ניתן לראות את השודד מחייך לאישה בעודו מגיש לה חזרה את שטרות הכסף, ואז הולך לדרכו.

למרבה הצער, מעשהו הטוב של השודד לא הציל אותו מידי המשטרה, שעצרה אותו בהמשך.

עם זאת, השודד העלום זכה לאהדה ברשתות החברתיות בסין, והתקרית גם הפכה למקור לבדיחות רבות. "אם הוא יראה את מצב החשבון שלי הוא יפרוץ בבכי וייתן לי את הכסף, הסכין והמעיל שלו…", התלוצץ מגיב אחד. "הוא איש טוב", כתב אחר.

The post שודד החזיר הכסף אחרי שראה את מצב חשבון הבנק של הנשדדת appeared first on הכל שקרים.

עימותים בגבול עזה: 2 פלסטינים נהרגו, כ-30 נפצעו

משרד הבריאות הפלסטיני דיווח על מותם של שני מפגינים בני 18 ו-29 בהפגנות המתקיימות בחמישה מוקדם בגבול הרצועה, בהשתתפות כ-9,500 תושבי עזה

בקשה דחופה לזירוז פרסום ההחלטה בעניין תוספות השכר לשוטרים ולסוהרים

קבלת המקדמות והתוספות מתעכבת בשל אי פרסום ההחלטה והחתמתה באופן מסודר| "מדובר בציבור של עשרות אלפי שוטרים, סוהרים וגימלאים, הממתינים למעלה מעשר שנים לסיום ההליכים"

מאגרי אנרגיה בים סוף: גורם לסכסוך או משאב לשיתוף פעולה אזורי?

מאגרי גז טבעי שהתגלו החודש בים סוף מציתים מחדש מתחים בין מצרים סעודיה וסודאן | שוק האנרגיה באזור הים האדום מושפע גם מהיותה של מצרים גשר לייצור והעברת חשמל בין אירופה לאפריקה, ומגילויי נפט פוטנציאליים

קודם כל סילוק נתניהו, אחר כך סיום הכיבוש

בהרצאתו הפוליטית האחרונה הסביר עמוס עוז כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלבל כל כך, מכיוון שכל צד מנהל שתי מלחמות במקביל: אחת צודקת ואחת מתועבת | הכאוס וההידרדרות המוסרית שירתו את נתניהו היטב, אך גם בלעדיו תישאר בעיית היסוד | כדי לפתור אותה דרושה לנו מנהיגות בנוסח הארי טרומן

מושב אילניה יכריע האם באדמותיו תיבנה תחנת כח מונעת גז

לאחר שישובים אחרים בגליל תחתון דחו הצעות להקים תחנות כח בשטחיהן, השאלה מגיעה אל מושב אילניה | החשש: זיהום אוויר ותחלואה מוגברת | הפיתוי: תשלום שהיקפו מוטל בספק | המחיר: קרע חברתי | הסיבה: החלטה ממשלתית

אלירז שדה מתנצל בפני אברמוביץ' על אמירתו "אתה נראה טיל"

שדה: "אמנון אברמוביץ היה, הינו ותמיד יהיה גיבור ישראל בעיניי ובעיני כל עם ישראל. אבקש סליחה על אי ההבנה והפגיעה" | הפגיעה באברמוביץ', שזכה לצל"ש על מעשה הגבורה שצילק את פניו, הינה האחרונה ברצף שערוריות 'הליכוד TV'

"הכנסת אינה חזות הכל": האזרחים הערבים שקוראים להחרמת הבחירות

בניגוד לבחירות הקודמות, בחירות 2019 לא מצליחות לסחוף את הציבור הפלסטיני. אולי המילה "לסחוף" מעט מוגזמת; בבחירות 2015 חלה עליה של תשעה אחוזים בלבד באחוזי ההצבעה לעומת אלה שקדמו להן (63 אחוז לעומת 54 אחוז בבחירות 2013 ו-2009, מול 72 אחוזים בחברה הכללית), אבל בחברה בה מורגש ייאוש טוטאלי מהממסד השולט, ההרגשה אז בכל זאת היתה אחרת. הייתה הרגשת תקווה.

הקמת "הרשימה המשותפת", גם אם קרתה בפועל בשל אילוצים חיצוניים, הייתה במשך שנים דרישה של חלק גדול מהפלסטינים אזרחי ישראל. בחברה בה רבים אינם מצביעים בבחירות (בין 40 ל-50 אחוז בממוצע), הן בשל אדישות וייאוש והן בשל החרמה עקרונית, איחוד הערבים לכוח אחד שידר משהו חדש שהצליח לשכנע רבים להצטרף לתמיכה בנציגים המתמודדים לכנסת מתוך מקום של כוח ואחדות. גם אם זו עדיין הכנסת הציונית.

"רק מאבק מחוץ לכנסת מסוגל להשפיע על נושאים אזרחיים". הפגנה נגד חוק הלאום, כיכר רבין, 11.8.2018 (צילום: חגי מטר)

האכזבה מהרשימה המשותפת

אלא שהרבה מים זרמו בנהר מאז. "המשותפת" אכזבה רבים והתפרקה בצלילים צורמים, מצבן של שתי הרשימות הערביות המתמודדות כעת לא נראה מזהיר במיוחד, ואת ואקום האדישות מנסה למלא התנועה הקוראת להחרמת הבחירות מטעמים אידיאולוגיים.

משבר הרוטציה והעובדה שהרשימה המשותפת לא באמת הצטיירה כ"משותפת" – כל מפלגה בסיעה פעלה לבד והרשימה לא הצליחה להציג חזון אחיד או תוכנית למאבק בגזענות הממשלה – פגעה רבות באמון הבוחרים בנציגיהם. לתחושת רבים, חוק הלאום שעבר בקיץ האחרון לא לווה בתגובה ראויה של חברי הכנסת הערבים, שפשוט נרדמו בשמירה – לפחות בתקופה שמיד אחרי אישור החוק. יש גם פלסטינים רבים מידי שהשקר של תקשורת המיינסטרים עבד עליהם – כאילו חברי הכנסת של המשותפת דאגו בעיקר לגדה המערבית ועזה, ולכן לא היו פנויים לטפל בבעיות הפנימיות של הבוחרים שלהם.

בתחילת פברואר התקיימו פריימריז במפלגות חד״ש ובל״ד. דיווחנו אז כי בחד"ש מורגשת ירידה במעורבות הצעירים בבחירות המקדימות, ועל הכעס בקרב צעירים מבל"ד לאחר הצגת מועמדי המפלגה לכנסת. האחרונים טענו כי מפלגתם היא "לא מפלגת כנסת", מאחר שבאופן מסורתי המפלגה ראתה בפעילות בכנסת רק עוד כלי למאבק ולא מטרה. דירוג המועמדים בסוף הפריימריז אף הוביל לאיומי נטישה מצד צעירים רבים. אז אם בבל"ד הצעירים כועסים ובחד"ש הצעירים מגלים אדישות מדאיגה מבחינת ראשי המפלגה, ניתן רק לשער מה מרגישים בוחרים פלסטינים אחרים, פחות מעורבים. אולי היעדר העניין בנושא ברשתות החברתיות הוא אינדיקציה טובה לכך.

חברי כנסת מהרשימה המשותפת בביקור בפרלמנט האירופי בבריסל (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

התעוררו באיחור. חברי כנסת מהרשימה המשותפת בביקור בפרלמנט האירופי בבריסל לאחר אישור חוק הלאום (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

בין אדישות לאידיאולוגיה

מול האדישות הזאת פועלת גם התנועה הקוראת לפלסטינים להחרים את הבחירות. שם מבקשים להוביל להחלטה של בוחרים רבים שלא לקחת חלק בבחירות, מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך נמנום. "חשוב לנו להגדיל את המודעות לכך שאסור לנו להיות בכנסת הישראלית, מתוך רצון ליצור אלטרנטיבה לנוכחות שלנו בכנסת", מסביר מוהנד אבו גוש, פעיל פלסטיני מוכר וממובילי התנועה להחרמת הבחירות. "האדישות לא טובה לאף אחד".

הסיבה העיקרית, והמוצדקת לכשעצמה, להחרים את הבחירות בקרב האידיאולוגיים היא מצבם של הפלסטינים בגדה ובעזה. בין הנהר לים מתגוררים כשישה מיליון פלסטינים אך רק 1.8 מהם אזרחים בישראל, מתוכם כמעט מחצית הם בעלי זכות הצבעה (אם כוללים גם פלסטינים דרוזים). תושבי עזה, מזרח ירושלים והגדה הם הרוב הפלסטיני מהנהר לים, אך למרות שישראל שולטת בהם בצורה ישירה הם מנועים מלהיות חלק מאותה "דמוקרטיה" ישראלית. "פיקציית הדמוקרטיה בישראל חסרת כל רציונל", אומר אבו גוש. "היא שולטת בארבעה מיליון איש מבלי שתהיה להם הזכות להצביע ולקבוע את גורלם, שזה ההיפך המוחלט מדמוקרטיה".

המחרימים האידיאולוגיים לא רואים בכנסת את המקום ממנו צריכים הפלסטינים לקבל את זכויותיהם האזרחיות. לתפיסתם, הפלסטינים אמורים לקבל זכויות מתוקף היותם ילידי המקום, והאפליה נגדם לא קשורה למידת הייצוג שלהם בכנסת, אלא נובעת מגזענות הממסד. "הכנסת היא המקור לכל החקיקה הגזענית, הריסות הבתים, הגירוש, הכיבוש, מעשי הטבח, האפליה והשנאה", הם טוענים. המחרימים מאמינים כי עם תנועה עממית סוחפת מחוץ לכנסת, בשותפות עם המפלגות, ניתן יהיה לבנות אלטרנטיבה שתכריח את הממסד להגיב לדרישותיהם.

״עמדתנו חרם! את/ה לא לבד, גם אני מחרים״. פוסטר של תנועת החרם נגד הבחירות בערבית

בפלאייר שמחלקת התנועה להחרמת הבחירות (אין קשר לתנועת החרם על ישראל, ה-BDS) בישובים פלסטיניים, נעשה שימוש בנתון הבא כדי להוכיח את טענותיהם: 50.3 אחוז מהפלסטינים בישראל חיים תחת קו העוני, כאשר רק 13.9 אחוז מהיהודים נמצאים מתחת לקו. הנוכחות הערבית בכנסת כל השנים לא שינתה דבר מבחינה זו. וזה לא בגלל הביצועים של נבחרי הציבור הערבי בכנסת, אלא בגלל שהמדינה בנויה כך שהיא מונעת מהפלסטינים את זכויותיהם. בדרום אפריקה מתנגדי האפרטהייד החרימו את הבחירות, מה שסייע לשלילת הלגיטימציה של ממסד האפרטהייד, שישראל מבחינה זו מאוד דומה לו.

סוגיית החרמת הבחירות תמיד נכחה בשיח הפלסטיני, אולם רק בשנת 1984 יצאה הקריאה הרשמית הראשונה לחרם מאורגן. באותה שנה תנועת "אבנאא אלבלבד" ("בני הכפר", תנועה לאומית פלסטינית חוץ פרלמנטרית) התפצלה לאחר שחלק מהפעילים דחפו לכיוון השתתפות בבחירות. עד אז אבנאא אלבלד התנהלו בדומה לתנועה האיסלאמית הצפונית – לא הייתה בעד השתתפות בבחירות אבל גם לא קוראת להחרים אותן באופן רשמי. לאחר הפיצול, הפלג השני יצא רשמית ופומבית נגד הבחירות.

אך האם התנועה הצליחה לסחוף את ההמונים? לא בטוח. "אנחנו יודעים כמה אנשים לא משתתפים בבחירות, אבל אי אפשר לדעת תמיד מה הסיבות לחוסר ההשתתפות", אומר אבו גוש. "כחמישים אחוז לא משתתפים בבחירות, ואי אפשר לדעת מי מהם מחרימים אידיאולוגיים ומי אדישים. הרי מי שמחרים בגלל שהוא אומר 'חברי הכנסת לא הועילו לי' הוא לא מחרים אידיאולוגי. זהו מסר פוליטי מהממסד הישראלי ולא אידיאולוגיה פוליטית".

"אל תשכח שחלק גדול מהמצביעים הולכים לקלפי כי לקראת סוף יום הבחירות יוצאת קריאה מהמסגדים הקוראת לאנשים להציל את הקול הלאומי שלנו", הוא אומר. "האם אותם אנשים שהיו אדישים עד לקריאה מהמסגד הצביעו בסוף בגלל סיבות אידיאולוגיות? לא בטוח. קשה לדעת מי מצביע בשל סיבות אידיאולוגיות ומי מחרים בגלל סיבות אידיאולוגיות".

תוכנית הפעולה ליום שאחרי

בתנועת החרם מדגישים שהם לא מחרימים את המפלגות הערביות, אלא עובדים לצד המפלגות במרחבים הפוליטיים האחרים כדי לשמור על זכויות העם הפלסטיני. המטרה, מדגיש אבו גוש, היא לא למנוע קולות מהמפלגות אלא לארגן את קולות המחרימים לאמירה פוליטית ולקבוע קווים אדומים. "אנחנו פונים לאלו שלא מצביעים, לא לתומכי המפלגות", הוא מסביר. "אנחנו עובדים על הגברת המודעות הפוליטית אצלם כדי להביא לכך שהם לא יצביעו לא בגלל אדישות אלא כדי שיבינו שהנוכחות בכנסת מסוכנת לנו".

"רק מאבק מחוץ לכנסת מסוגל להשפיע על נושאים אזרחיים", אומר אבו גוש. "לדוגמה אני מביא את המאבק בתוכנית פראוור, אז מנענו תוכנית גירוש גזענית ומסוכנת באמצעות יציאה לרחובות בהמונינו. רק ככה נגן על הזכויות שלנו". בכך הוא נוגע באחת השאלות המרכזיות בדיון בעד או נגד חרם – שאלת האלטרנטיבה להשתתפות במשחק הפרלמנטרי הציוני. מובילי החרם טוענים כי זו צריכה להיות בניית תנועה פוליטית שתפעל מחוץ ל"דמוקרטיה" הישראלית.

"בוא ניקח את בל"ד, למשל", אומר אבו גוש. "מאז הקמתה, בל"ד הפכה מתנועה מפלגתית שהייתה מסוגלת לשנות משהו בתודעה הפוליטית, והם שינו, למפלגה שפעילה בעיקר בפרלמנט. בכל מקום בעולם, נציגי מפלגה בפרלמנט הם סך הכל נציגים בפרלמנט. במצב העניינים הפלסטיני במדינה פה, חברי הכנסת הופכים להיות המנהיגות המפלגתית. מה זה יוצר לך? ניתוק מעבודה בשטח. כלומר, המפלגות שלנו נהיו תלויות בכנסת. מתי יש התעוררות בפעילות הפוליטית של המפלגות? סביב הבחירות".

המחרימים טוענים בעצם כי אי אפשר לפתח שום יוזמה לאומית בשיטת המאבק הזו, מאחר ומה שהפכה ל"מנהיגות הציבור הפלסטיני" עסוקה רק בפעילות שהיא תגובה למהלכים שנכפים על ידי הממסד הישראלי – החל מהבחירות וכלה בצורך לייצר תגובות לכיבוש, להריסות בתים ולהתבטאויות גזעניות בלתי פוסקות.

היסטורית, תנועת החרם לא סחפה. יכול להיות שזה הזמן להכות, אחרי פירוק המשותפת וחוק הלאום? "חוק הלאום הוא עניין פנים ישראלי", אומר אבו גוש. "בטח שהוא משפיע עלי, אבל הוא משפיע בעיקר על התנועה הציונית וספינת הדגל שנקראת ישראל. השאלה היא האם ישראלים רוצים שישראל תיראה כך או כך. מבחינתי, אותה ספינת דגל היא פסולה לגמרי ולא אכפת לי משינויים קוסמטיים קטנים באיך שהיא נראית. אסור לנו לשבת ולחכות עד שיגיע האביר על הסוס הלבן-כחול ויציל את המדינה 'שלנו', כי היא לא שלנו".

בתנועת החרם מתכננים לקיים אחרי הבחירות כנס גדול תחת הכותרת "בניית התנועה הלאומית מחוץ לחומות הכנסת". מבחינתם, יש פה אמירה פוליטית: בין מערכת בחירות לאחרת, הפלסטינים עסוקים בתגובות לאפליית הממסד הציוני. כעת, המחרימים מבקשים להיות יותר פרו-אקטיביים.

הפוסט "הכנסת אינה חזות הכל": האזרחים הערבים שקוראים להחרמת הבחירות הופיע ראשון בשיחה מקומית

סליחה גבירתי, מה זה עניינך? מארבע אמהות ועד הכוכבות האמיצות

רוזה פארקס הצליחה לשנות את יחסי הכוחות בין שחורים ללבנים בארצות הברית כשסירבה לפנות את מקומה באוטובוס; שביתת נשים בליבריה ב-2003 הצליחה להביא לסיום מלחמת האזרחים שנמשכה 14 שנה; אמהות פלאסה דה מאז'ו בארגנטינה היו בין אלו שהביאו לסיומו של משטר החונטה הצבאית במדינה; וב-2016 בפולין הצליחה שביתת נשים לשים קץ לחוק נגד הפלות.

נשים שהצליחו להזיז הרים ולשנות קיימות בכל העולם מאז שחר ההיסטוריה, וגם בישראל. אנחנו לא מדברים רק על התנועה הפמיניסטית ונגזריה, החשובה כשלעצמה, אלא על נשים שקמו ועשו מעשה בעולם ובשיח גברי מאוד, בנושאים שלכאורה לא קשורים אליהם. נשים שאזרו אומץ, הפתיעו ודיברו איפה שהיו אמורות להישאר בשקט. האם זו הסיבה שרותם סלע, גל גדות, יעל אבקסיס והמצטרפת החדשה מירי מסיקה, שמחו בשבועות האחרונים נגד האפליה, הקיצוניות, הגזענות ושלטון נתניהו, הצליחו לעורר תקווה קטנה בקרב רבים במרכז שמאל המגומגם?


אמנם יש פער גדול בין האמירות של סלע וחברותיה לבין ארבע אמהות – כמו סיבת המאבק ודרכי הפעולה (הפגנות ענק ולובי פוליטי – לעומת פוסטים מקריים) – אבל התגובה שהן מעוררות דומה

אם נחזור אל הנשים הישראליות שהחליטו לעשות מעשה ולמחות לא רק על נושאים מגדריים, אלא נגד מה שראו כעוולות חברתיות או פוליטיות, סלע וחברותיה למעמד הסלב הן לא הראשונות. הזכורה מכולן היא ויקי קנפו שצעדה ב-2003 ממצפה רמון לירושלים במטרה לצאת נגד הקיצוץ המתוכנן בקצבאות האימהות החד הוריות. לא פחות משמעותית היא דפני ליף שחוללה את המחאה החברתית בקיץ 2011, או הנשים מאחורי "מחאת העגלות" שהוציאו באותה שנה לרחובות אלפי הורים על רקע הגזרות הכלכליות הכרוכות בגידול ילדים. נשים עומדות גם מאחורי מאבק הדיור הציבורי שגם הוא התחיל בקיץ 2011 ונמשך עד היום. שלוש אימהות מחולון עמדו מאחורי "מחאת הסרדינים" שסחפה את המדינה בקיץ 2014 והצליחה לשנות את מספר התלמידים בכיתה.

ההתייצבות של נשים מפורסמות כמו רותם סלע ועד מירי מסיקה בשבועות האחרונים, להגנת שרידי הדמוקרטיה הישראלית מזכירה במקצת את ההתקוממות של "ארבע אימהות", תנועה שקמה לאחר אסון המסוקים ובתחילת שנות ה-2000 היתה כוח משמעותי בהוצאת צה"ל מדרום לבנון. העשייה שלהן היתה ברורה ואפקטיבית, באופן שנשים עושות שלום וקואליציית נשים בשחור מנסות לשחזר כיום ללא הצלחה. אמנם יש פער גדול בין הציוצים המקריים של סלע וחברותיה לבין התנועה ההיסטורית, כמו סיבת המאבק, דרכי הפעולה (הפגנות ענק ולובי פוליטי – לעומת פוסטים וציוצים) ועוד – אבל התגובה שהן מעוררות דומה. שוב אנחנו נתקלים בנשים אמיצות שמדברות בשיח פוליטי גברי שאינו התחום המובן מאליו עבורן. את התגובה שהן מעוררות אפשר לסכם במשפט: "סליחה, אבל מה זה עניינך?"

"ארבע סמרטוטות"

"מה שרותם סלע עשתה הוא מעשה אמיץ ונועז בצורה חסרת תקדים. האמירה שלה היתה צלולה וקשה אולי דווקא בגלל שהיא לא מסתובבת בתוך הברנז'ה הפוליטית והעיתונאית ולכן היא לא נשחקה כמו כולם", אומרת יו"ר האופוזיציה וחברת הכנסת שלי יחימוביץ'. "צריך לזכור שסלע היא גם מעצמה עסקית ואני לא יכולה להעלות על דעתי מנכ"ל חברה מצליחה או בעל חברה שיעיז לעשות מעשה כה נועז נגד הזרם ולקחת סיכון שהוא גם כלכלי. בגלל שהיא טאלנט אהוב אז כשהיא אומרת דבר כזה זה לא נבלע בבליל של השיח הפוליטי – אלא מהדהד יותר, גם בגלל ההפתעה שבדברים ומי שעומדת מאחוריהם. היא קיבלה גיבוי מגל גדות, שלאורך זמן ובהתמדה מהווה אושייה מוסרית פמיניסטית חזקה ביותר וגם היא לא נותנת לכוכבות שלה למהול ולנחמד אותה ושומרת כל הזמן על קול חזק וצלול".

את רואה קו מקשר בינן לבין תנועות נשים כמו ארבע אמהות?  

"אצלי בתוכנית היה פתחון פה ראשון לארבע אמהות, ואני יכולה להגיד שיש פה עמדת חולשה אבל גם עמדת כוח של נשים שבאות ומשמיעות קול במקום שאף אחד לא חשב שהן יפתחו בכלל את הפה. הנסיונות לגמד את ארבע אמהות בהתחלה היו בראשית הדרך זלזלניים ומינוריים, כי היתה תחושה שיהיה קל להעלים אותן, אבל אחר כך הן הפכו למטרד ואח"כ לאיום ממשי על הקונצנזוס. שמואל זכאי עמד מול החיילים שלו ואמר – 'אל תתחייסו לארבע סמרטוטות  ולשלי סמרטוטוביץ ולכרמלה מנשה שעובדת קשה'. הוא זיהה כאן סוג של כוח שמבחינתו כמפקד באופן אותנטי הפריע לו. אנחנו באמצע המהפכה הפמיניסטית, שלא הושלמה, וקול נשי חזק וברור בתחומים שבד"כ שמור לגברים מעצבן, טורד מנוחה, מפתיע ולכן משפיע".

אורנה שמעוני, פעילה מרכזית בתנועת "ארבע אמהות" חושבת ש"נשים רבות קיבלו מהמחאה שלנו כוח והרבה תנופה. הן למדו מאיתנו את הכלים שהבאנו לראשונה למחאה העממית: את ההבנה שהתקשורת תביא את הקול שלנו, את הגימיקים כמו הצעדה, מסעות אופנים והפורומים הבלתי פורמליים. הכל נעשה אצלנו בפעם הראשונה. גם 'נשים עושות שלום', שרשומות בה  50 אלף נשים ושאני חלק מהן, עושות דברים אטרקטיביים אבל התקשורת לא מסקרת אותן".

שלי יחימוביץ': "האמירה של סלע היתה צלולה וקשה אולי דווקא בגלל שהיא לא מסתובבת בתוך הברנז'ה הפוליטית והעיתונאית ולכן לא נשחקה כמו כולם"

למרות ההתקוממות האחרונה של נשים מפורסמות ומצליחות ברשת, שמעוני חושבת ש"אנחנו לא מספיק מנצלות את הכוח שלנו. לא בחרתי להיות אישה או אם שכולה, אבל בחרתי את עמדותיי ואני ממשיכה להציג אותן בכל דרך".

חיים הר-זהב, עיתונאי, ראיין לאחרונה עבור ספרו על מלחמת לבנון חלק ממובילות תנועת ארבע אימהות. באחת השיחות הוא שאל את ברוריה שרון מקיבוץ אשדות יעקב, למה נדמה שהממסד מנסה להשכיח את התקופה של המלחמה בדרום לבנון, ולמה היא לא חלק מהנרטיב הישראלי. ״למה זה לא בנרטיב?", ענתה לו, "כי היציאה מלבנון הייתה הפעם הראשונה שבה הנקבות באו לזכרים הכי זכרים שיש, לגנרלים, ואמרו לזכרים האלה: ׳אתם עושים שטויות, אתם טועים, ואתם תפסיקו עם זה מיד׳ – והתברר לכולם שהן צדקו לגמרי. הזכרים פשוט לא מסוגלים להכיל את זה״.


"שינוים לא מתחוללים בלי שנשים נשכבות על הגדר"

"למען הדיוק ההיסטורי, ארבע אמהות הגיעו בנקודת זמן היסטורית שבה גם הגנרלים היו בשלים ליציאה מלבנון", אומרת פרופ' הנרייט דהאן כלב, מייסדת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון. " אם לפני כן שכול היה טאבו – ארבע אמהות החליטו להפוך את השכול למכשיר לחץ פוליטי. ארבעה גברים לא היו מצליחים להרים מאבק עם פוטנציאל עצום כמו שלהם. המאבק שלהן הצליח מכיוון שהאג'נדה שלהן הייתה מאוד ממוקדת".

"שינוים לא מתחוללים בלי שנשים נשכבות על הגדר", מוסיפה פרופ' דהאן. "ויקי קנפו נשכבה על הגדר ושילמה מחיר. האם מצבה האישי והכלכלי טוב יותר אחרי שהיא יצאה לדרך? לא, אבל היא רשמה פרק במאבק הנשים. היא הצליחה לעשות שינוי באופן מסוים".

לדבריה, השינוי יבוא מהשטח ולא מארגוני נשים ומתנועות פמיניסטיות: "הן לכל היותר יוכלו לשנות חקיקה. לא למנוע בעיה. למדנו את הלקח שאי אפשר לתלות תקווה לשינוי בארגונים. מה שקורה בפמיניזם כיום הוא די מאכזב. אנחנו לא רואים פה מהפכה, אני לא רואה את המשטר מתמוטט בגלל ש-5,000 נשים יצאו עם #metoo. ועדיין, אי אפשר להגיד ששום דבר לא קרה. העובדה למשל שנשים אומרות גם אני הוטרדתי לא הייתה יכולה לקרות בסוף המאה ה-20. צריך שתהיה הבשלה, ומבחינה זו האווירה הבשילה".

"עצם זה שזה אמיץ – זה פסיכי"

"אבל היום מסתבר, שגם לומר שהערבים הם חלק ממדינת ישראל זה אומץ. יותר מזה. גם לומר שמותר לומר את זה – שזה בערך תוכן הציוצים של שלומית מלכה ומירי מסיקה – נחשב היום לאומץ. אולי גם לומר שמותר לומר שמותר לומר יהפוך להיות מעשה אמיץ בטירוף. זה לא שה"סלביות" לא יצאו גדולות. הן יצאו. וכל הכבוד להן והכל. אבל הרעש מסביב לזה דיכא אותי עד עפר – גם ה"עליהום" וגם ההתפעמות של השמאל. שני הדברים. כי אני לא יכולה להאמין שמשפטים שמבטאים את מה שעד לא מזמן נחשב כמעט לקונצנזוס, יכולים לעורר מהומה כזו. עד כדי כך שראש הממשלה עונה לרותם סלע והבן היקיר לו קורא להחרים את מירי מסיקה.

דניאלה לונדון דקל מעריכה את דברי סלע אבל מצננת את ההתלהבות של יחימוביץ' ואחרות. מבחינתה אין פה מחאה אמיתית אלא עדות עצובה למה שנחשב אמיץ בישראל של היום. "עצם זה שהדברים הכל כך באנליים והגיוניים שהשמיעו הנשים המצוינות הללו  יכולים בכלל להיחשב למאבק חברתי זה פסיכי. כי הסטוריז או הציוצים שלהן, אם אני מתייחסת רק לרמת התוכן, הם מלאי כוונות טובות, אבל בואי. לומר שמדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, שהערבים הם בני אדם ושזה לא יפה לסתום פיות? מה כל כך מפעים ואמיץ פה?

דניאלה לונדון דקל: "אני חושבת שאם הציוצים האלה נחשבים היום לאומץ – והם נחשבים – זה פשוט נורא ואיום"

"עשרות אלפי נשים מהשמאל משמיעות ללא הרף מסר של שוויון בצורה הרבה יותר אמיצה וחד משמעית. ובנוסף הן מפגינות, צועדות בלבן, צועדות בשחור, עומדות בצמתים, נלחמות בערכאות משפטיות, מזיעות, מפסידות ימי עבודה וכסף, על מנת לקדם יוזמות לקירוב לבבות ולמחיקת הקלון הנורא של חוק הלאום. הן פועלות בשטח. לא מעלות סטורי או מצייצות בטוויטר.

"אני חושבת שאם הציוצים האלה נחשבים היום לאומץ – והם נחשבים, כי עובדה שלא הצטרפו מיד אל הנשים הללו כל ה"סלבים" וה"סלביות" שהתברכנו בהם – זה פשוט נורא ואיום. זו תמונה עגומה מאוד על היכולת של אנשים הנמצאים בתודעה הציבורית על תקן בידור, קישוט או אסקפיזם לומר את דעתם. אבל אם זו מחאה חברתית – אוי ואבוי לנו".

The post סליחה גבירתי, מה זה עניינך? מארבע אמהות ועד הכוכבות האמיצות appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

יַלְדוּת - לשים את כל התקוות שלך בסל אחד

מיליקובסקי מי? נתניהו הפסיק לזהות את בני משפחתו

נתניהו: לא ידעתי שבן דודי נתן מיליקובסקי ובעלי חברת הפלדה נתן מיליקובסקי הם אותו אדם.

ראש הממשלה לא ידע, בנוסף, שבן דודו דוד שמרון ועורך דינו דוד שמרון הם לא שני אנשים שונים בעל אותו שם ושחברת טיסנקרופ, שלה סיפקו שירותים וחומרים שני בני דודיו שמרון ומיליקובסקי, היא אותה חברת טיסנקרופ שממנה נקנות הצוללות עבור מדינת ישראל.

מומחים לתפקודי קוגניציה וזיכרון מהליכוד: איפה הדיווחים על מפא"י? איפה הדיווחים על שמעון פרס? על הנכדים של יגאל אלון וטבנקין? על אורד ווינגייט וחיים וייצמן? ומה עם האלטלנה? אתם זוכרים רק מה שנוח לכם

וואלה, לא זוכר

הפריצה לטלפון של גנץ: דיווח מיוחד

לא מצאנו כלום. נמשיך בשידור החי עד שתצא הנשמה.

ראש הממשלה מגיב לדיווח המיוחד: האיראנים כל כך שפלים שהם עשו יד אחת עם אדם כמו גנץ להפיל את שלטון הימין

האייתוללה במסר לגנץ: למה לא מצליח להתחבר לטלגראס?
פרץ תמיכה בבני גנץ: רחובות טהראן מרץ 2019

חדשות התרבות:

המלצת קריאה: דפי הספר עשויים מנייר גלגול

משה פייגלין, מחבר רבי המכר "לפוצץ את המסגדים", "לסקול את הכופרים" ו"גייז עפים מצוקים – המיטב" בספר חדש ומרתק: "שריעה לסטלנים". בספרו האישי והמהורהר ביותר מסביר פייגלין על התהליכים שעבר מאנרכיסט חובב לגבר פסיכופת אשכנזי דתי, על השילוב הקסום בין ליברליות לקטיעת איברים ועל עתיד החברה הישראלית כחברה חופשית מכל דבר הדומה להיגיון. מומלץ!

השראה תרבותית: כלתו של צ׳אקי

יאיר נתניהו, כוכב הרשתות ואינטלקטואל בולט של הימין החדש, מוציא אוסף מציוציו בטוויטר כ"ספר ילדים למבוגרים", כהגדרתו.  בין הציוצים האהובים שייכללו בספר: "רוני מאנה יזבל יבוגד, בחיים לא נעלתי את אימה בחדר", "יש לי תואר ראשון, בניגוד לדוקטור אחמד טיבי", וכמובן הלהיט "אבא שלי שירת, אבא שלי נתן, אבא שלי גיבור, אבא שלי גנן" שזכה להלחנה על ידי הצל ויבוצע לראשונה באירוע ההשקה של הספר.

זעקי ארץ אהובה: רב מכר מאת רשת 13

הבדרן בני ציפר והליצן שמעון ריקלין יצטרפו לתחקירן המוביל שרון גל ולישראלי בעל הנוכחות המינית הברורה, רני רהב, לתוכנית מיוחדת שתוקדש למעלותיה המיוחדות של משפחת נתניהו. הרביעייה הנערצת מבטיחה: "הריר שנזיל כתוצאה מלרלורי החנופה יועבר כתרומה למסכנים באפריקה שאין להם מספיק לחומר סיכה". המדור מתרגש!

מחולל הכותרות נחשף: א.זן הפקות

מחולל הכותרות של ידיעות אחרונות יתארח בראיון מיוחד ובלעדי לעיתון ויספר על השנה הקשה החייו, על הסמים, הבגידות, הטיפול הפסיכולוגי, החברים שעזבו והקשר המיוחד והמפתיע עם דמויות לא צפויות כגון רופא הנבחרת הערבי, המדקר החרדי, בעל הקיוסק הסודני וכולי. מחולל הכותרות ידבר על הכל ויצטלם באופן חושפני ויספר שעכשיו, לקראת התפקיד שישנה את חייו, הוא החליט לדבר על הכל. 

חדשות הכיבוש:

גם השבוע ערבים מתים (מדוכאים, מושפלים, מופלים, מורעבים)  לא מעניינים לנו ת'תחת.

ממפלגת כחול לבן נמסר: נשמור על הסטטוס קוו.

מיוחד:

יובל נוח הררי בטור חוצב להבות על המצב

בעבר קרו דברים רבים. חלקם כבר לא קורים, ואחרים – כפי שבוודאי שמתם לב – ממשיכים לקרות. ההסבר לחלק מהדברים שקרו ולא קורים עוד נמצא בשינויים בדפוסי האכילה והמגורים. פעם אנשים זזו הרבה וגרו בכל מיני מקומות, והיום אנשים זזים מעט וגרים לרוב במקום אחד. אלה תמורות מרחיקות לכת.

בעתיד יהיה המון מחשבים. בני האדם, שאך לפני כמה עשרות אלפי שנים התבוננו בכוכבים בתימהון, ישתלבו במגמה הטכנולוגית שאמנם התגברה מאוד אך התחילה ממש מזמן.

הגורל הצפוי לדמוקרטיות מאוד ברור למי שמשכיל לראות את הקו שמוביל מהפרהיסטוריה לעתיד: אם האנשים ירצו – תהיה דמוקרטיה. ואם הם לא ירצו – לא תהיה דמוקרטיה. כציידים-לקטים לשעבר, הניסיון שלנו מראה שלא תמיד אתה מוצא את מה שאתה מחפש, ובכל זאת לחזור למערה בידיים ריקות לא מתקבל על הדעת. מכאן עולה הצלחת הפופוליסטים של זמננו.

ליצמן:

האדמו"ר מתוכעס לא קיבל יחס מיוחד

שר הבריאות טוען כי בניגוד לפרסומים, לא נסגרה קומה בבית החולים הדסה עבור האדמו"ר מתוכעס ופמלייתו, וכן לא נאסר על מבקרות להתקרב לקומה. עוד נמסר מהשר כי לא ידע שהאדמו"ר מתוכעס חשוד בעבירות מין חמורות, לא קוצרו עבורו תורים ונעקפו נהלים בנתב"ג, לא הוצאו פטורים מיוחדים במשרדי הממשלה, לא נסגרו דילים מלוכלכים לתמיכה תמורת הטבות אסורות ולא הושמעו איומים נגד הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה.

"מי שמדבר נגד האדמו"ר מתוכעס זקוק לטיפול תרופתי", הוסיף ליצמן, "ואני בדיוק מכיר כמה פסיכיאטרים שמנפיקים בדיוק את התרופות שרבנים אומרים להם".

הכי קרוב לאלוהים: כי מגיע לך

תגובה:

שרת התרבות מגיבה לדיווחים על כך שוויתרה על מקומה בליכוד למען אוכלוסייה מודרת – גברים אשכנזים פסיכופתים

בתגובה לדיווחים כי ויתרה על מקומה למען גברים אשכנזים פסיכופתים (תוך שהיא מותירה לשרה גילה גמליאל לאייש לבדה את משבצת "נשים מזרחיות פסיכופטיות"), אמרה השרה רגב כך:

"מי האבא? מי האמא? נכון מאוד. שרה אמנו".

בנקודה זו הוציאה השרה טלית מתיקה והתעטפה בה מול קהל העיתונאים הנדהם.

"מה כתוב בפרשת השבוע? נכון מאוד. על אליצור בן שטח. מה היה איתו? הוא קם ויצא נגד המלך. יצא או לא יצא? אני שואלת אתכם? כן? מה? יצא. עכשיו שהוא יצא מה הקב"ה עשה איתו? נכון מאוד, הפך אותו לקוף. אני מקווה שהלקח ברור לכולכם.

שבת שלום

אמא יש רק אחת: כאן זה אור כשדים?

עיתונות עצמאית היא כזו שאינה נתמכת על ידי בעלי ההון או על ידי שלטון ולכן אינה מחויבת אליהם אלא רק לציבור – זו הסיבה שעיתונות עצמאית חייבת את התמיכה של הציבור כדי להמשיך ולפעול. בזכותך נוכל להמשיך לעשות עיתונות חופשית, עיתונות עצמאית, עיתונות שדבקה בעקרונות האתיקה ושאינה מוותרת לעצמה או לאחרים. השקיעו עכשיו בעיתונות כמו שהיא אמורה להיות:

The post מיליקובסקי מי? נתניהו הפסיק לזהות את בני משפחתו appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

המדינות אולי מפותחות אבל האזרחים חסרי ביטחון חברתי

מחקר חדש שהתפרסם השבוע, תחת הכותרת: Risks that matter – סכנות שיש להן חשיבות – בחן את עמדותיהם של אזרחי 21 מדינות OECD בסוגיות של ביטחון חברתי, ואת מידת האמון שלהם בממשלה (בכל מדינה) שהיא אכן מתייחסת ומטפלת בסוגיות אלה. המדינות החברות ב-OECD הן מדינות מפותחות, דמוקרטיות וליברליות. ככאלה הן בין המדינות העשירות בעולם, ואזרחיהן הם יותר בריאים, שבעים, בטוחים ומשכילים משאר אוכלוסיית העולם, בוודאי בהשוואה לעבר. ואף על פי כן, יותר ממחצית האזרחים חיים בתחושה שהמדינה לא תעניק להם רשת ביטחון חברתי, אם וכאשר יאבדו את מקור פרנסתם, יחלו או כאשר יגיעו לגיל זקנה.

72 אחוזים בישראל מודאגים מכך שלא תהייה להם הכנסה מספיקה לאחר גיל פרישה. הפגנה למען זכויות קשישים (אדם שולדמן / פלאש90)

המחקר מלמד גם על ניכור חברתי. יותר ממחצית האזרחים בכלל המדינות חיים בתחושה שהם מקבלים תמורה נמוכה בשירותים חברתיים בהשוואה לתרומה שהם נותנים לחברה. שני שליש מרגישים שאזרחים אחרים מקבלים יותר מאשר מגיע להם, וקרוב ל-60 אחוזים מרגישים שהממשלה אינה מחשיבה את העמדות והצרכים של אנשים כמותם, בשעה שהיא קובעת מדיניות חברתית. עמדות אלה אינן נשמעות רק מפי מי שבאמת נשארו מאחור. גם צעירים משכילים ובעלי הכנסה גבוהה חיים בתחושה חזקה של חוסר צדק וחוסר הגינות חברתית.

תרשים 1 (לפי נתונים בלוח A2.1.1 בדוח risks that matter)

הסיבה לתחושת האי צדק החברתי אינה רק בחלוקה לא הוגנת של העושר. לזה יש להוסיף את הציפיות של האזרחים. למשל, האי שוויון הכלכלי בארה"ב גבוה יותר מאשר בישראל, ועם זאת תחושת הצדק החברתי שם גבוהה יותר. ועוד דוגמה: בפינלנד ובצי'לה, יותר מבכל שאר המדינות, יש ציפייה שהמדינה תפנה יותר תקציב לחינוך. בפינלנד יש חינוך ציבורי טוב, ולכן אולי האזרחים מכירים בחשיבות השירות ורוצים לשמור עליו, ובצ'ילה יש חינוך ציבורי רע, ולכן אולי האזרחים מייחלים לשינוי.

בישראל אין רשת ביטחון חברתי

ישראל מככבת לרעה ברוב המדדים. הנשאלים התבקשו לסמן שלושה תחומים שבהם הם חסרי ביטחון לגבי עצמם ובני משפחתם, בשנה-שנתיים הקרובות. מחצית מהנשאלים בישראל מודאגים מכך שיחלו או יהיו נכים. 42 אחוזים מודאגים מיכולתם לשמור על מאזן הכנסות והוצאות ("לגמור את החודש"). שליש מהציבור מודאג מיכולתו להבטיח לעצמו דיור נאות, ובהיקף דומה נמדדה הדאגה מאיכות הטיפול הניתן לקשישים. כאשר נשאלו האזרחים לתחומים המדאיגים אותם לעתיד הרחוק, מעבר לעשר שנים, 72 אחוזים בישראל (וכך גם בממוצע המדינות) מודאגים מכך שלא תהיה להם הכנסה מספיקה לאחר גיל הפרישה.

תרשים 2 (לפי נתונים בלוח A2.1.2 בדוח risks that matter)

את הדאגות הקיומיות האלה ניתן למתן באמצעות מה שנהוג לכנות "רשת ביטחון חברתי". כלומר, התחושה של אזרחים שהם יצליחו לקבל בקלות סיוע ציבורי, אם וכאשר יזדקקו לכך. 80 אחוזים מאזרחי ישראל, יותר מאשר בכל מדינה אחרת, אינם מאמינים ברשת הביטחון החברתי שמציעה המדינה (ראו תרשים 1). גם המצב המשתקף מממוצע המדינות אינו מחמיא, שכן יותר ממחצית הנשאלים אינם מאמינים בשירותים החברתיים של מדינותיהם.

בהפרדה בין השירותים החברתיים השונים בישראל, מערכת הסיעוד והרווחה נמצאות במצב החמור ביותר, כשפחות מחמישית הנשאלים העידו על נגישות לקבלת טיפול איכותי לנכים ולקשישים (תרשים 2). כשליש בלבד העידו על נגישות לשירות איכותי בתחום הדיור והתעסוקה, וכמחצית העידו על נגישות לשירות איכותי בתחומי החינוך. גם בשאר המדינות תחושת הנגישות לשירות ציבורי איכותי היא נמוכה.

תרשים 3 (לפי נתונים בלוח A2.1.4 בדוח risks that matter)

ישראל מככבת גם במדד הניכור. 76 אחוזים מהנשאלים העידו כי הם אינם מרגישים שהם מקבלים תמורה הוגנת בשירותים חברתיים ציבוריים, בהשוואה למיסים ולחובות האזרחיות האחרות שהם ממלאים. כפי שניתן לראות בתרשים 3, במדינות סקנדינביה וצפון אמריקה הייאוש הוא קצת יותר נוח. 66 אחוזים בישראל (ואחוז דומה בממוצע המדינות) מרגישים שאזרחים אחרים מקבלים יותר ממה שמגיע להם. ולבסוף – 73 אחוזים מאזרחי ישראל מרגישים שהמדינה לא מתייחסת לאנשים שכמותם, בשעה שהיא מעצבת את המדינות החברתית. גם בעניין זה (ראו תרשים 4), אנחנו בצד השלילי של השוואת המדינות.

תרשים 4 (לפי נתונים בלוח A2.1.6 בדוח risks that matter)

החדשות הטובות – העוני ניתן לתיקון

שני מדדים מספקים קצת נחת. כאשר נשאלו הנסקרים מדוע לדעתם יש אנשים עניים בעולם השיבו הרוב כי הסיבה לכך היא המדיניות האנטי-חברתית שנוקטות המדינות (ראו תרשים 5). אמנם שליש עדיין מאשימים את העניים במצבם, ושליש חושבים שאין אפשרות להימנע מעוני, ועדיין, הרוב מבינים שניתן לתקן את המצב. בהקשר זה, כ-45 אחוזים מהנשאלים בישראל מוכנים לכך שהממשלה תעלה מיסים ותצמצם תקציבים בתחומים אחרים, על מנת לשפר את השירותים החברתיים. במדד זה: ההכרה כי יש להשקיע יותר בתחום החברתי, אנחנו דווקא במקום גבוה מבין כלל המדינות.

תרשים 5 (לפי נתונים בלוח A2.1.7 בדוח risks that matter)

לסיכום, למרות שלמדינות OECD יש את המערכות החברתיות המתקדמות ביותר בעולם, עדיין האזרחים לא מרוצים ומרגישים חסרי ביטחון חברתי. רובם מאמינים שהממשלה לא תספק להם את השירותים החברתיים הנאותים, אם וכאשר יזדקקו לכך, ומרביתם מצפים שהממשלה תעשה יותר למען הביטחון החברתי-כלכלי שלהם. לדעת מחברי הדוח, הממשלות נדרשות להקשיב יותר לצרכים של אזרחיהן. הן "חייבות לקחת על עצמן לשקם את האמון, תחושת הביטחון והיעילות בתחום הביטחון החברתי".

הפוסט המדינות אולי מפותחות אבל האזרחים חסרי ביטחון חברתי הופיע ראשון בשיחה מקומית

סיפור הטרנספר של 130 אלף אזרחי סוריה שהתגוררו בגולן

פורסם במקור בעיתון הארץ ביולי 2010

ריח תאנים בשלות מציף את האף מיד עם הכניסה אל הכפר רמתאנייה. בשיאו של הקיץ הן כבר בשלות מדי וריח התסיסה דחוס ומעיק. באין קוטף, נרקבות התאנים על העצים. באין גוזם, גדלים הענפים פרא, סודקים את קירות הבזלת השחורה של הבתים, פורצים דרך מסגרות החלונות העקורים. שורשיהם הלא-מרוסנים ממוטטים את גדרות האבן שמקיפות את החצרות. כל הרעפים האדומים נעלמו מהגגות. המרצפות נעקרו. על כמה מהחלונות עוד תלויים סורגים, אבל דלתות כבר אין. רק נחשי הקיץ מגיחים מדי פעם מתחת לאבני קיר שקרס, ציפורים מנקרות את התאנים המרקיבות וחזיר בר ענק, מבוהל, שועט על השביל, נעצר לרגע ומפנה ראשו לאחור, כמתלבט אם לתבוע בעלות על הקרקע או לנוס על נפשו. בסוף הוא בורח.

מכל עשרות היישובים והכפרים הסוריים שנותרו נטושים בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, רמתאנייה נחשב לכפר שהשתמר הכי טוב. כנראה יותר בזכות ההתיישבות היהודית הקצרה שהיתה בו בסוף המאה ה-19 ופחות בשל עברו הביזנטי, הוא הוכרז כאתר ארכיאולוגי מיד לאחר המלחמה וניצל משיני הבולדוזרים.

במפקד האוכלוסין הסורי שנערך ברמת הגולן ב-60' נמנו ברמתאנייה 541 תושבים. ערב מלחמת ששת הימים חיו בו כ-700 בני אדם. על פי רוב ההערכות התגוררו בכל שטח הגולן שנכבש על ידי ישראל ב-67' בין 130 אלף ל-145 אלף תושבים. במפקד האוכלוסין הישראלי הראשון, שנערך בדיוק שלושה חודשים לאחר תום הקרבות, נמנו בכל שטחי הגולן 6,011 אזרחים בלבד. אלה התגוררו ברובם בארבעת הכפרים הדרוזיים שנשארו מאוכלסים עד היום ומיעוטם בעיר קונייטרה, שהוחזרה לסוריה לאחר מלחמת יום כיפור.

הולדתו של נראטיב

"העקירה ההמונית של התושבים הסורים התחוללה בעת המלחמה וכחלק ממנה. פה היתה ההתקפה הישראלית חזיתית והסורים, שהתקפלו לאחור צעד אחר צעד, סחפו עמם את האוכלוסייה האזרחית", כך כתב משה דיין, אז שר הביטחון, במאמר "היום השביעי", שהתפרסם במגזין האמריקאי "לייף" חודשיים לאחר המלחמה. המאמר עסק בעתידם של השטחים הכבושים, אך דיין תיאר שם בהרחבה את גרסתו להיעלמותם של תושבי הגולן. "כאשר היה הצבא הסורי מגיע בנסיעתו לשרשרת כפרים, מיהרו יושביהם לפנותם. נטלו את משפחותיהם ובקרם וברחו מזרחה, לבל יימצאו בין הקווים וייפגעו בפגזי התותחים ובפצצות המטוסים. הפריצה הישראלית לסוריה היתה לכל אורך החזית הסורית, מגבול ירדן ועד ללבנון ובעומק כעשרים קילומטרים. ושטח זה, מחוץ לכפרי הדרוזים, ריק עתה מאזרחים".


תושבים עוזבים את הגולן אחרי המלחמה, קונייטרה, יולי 1967. הבתים שהשאירו פוצצו או הוחרבו בבולדוזרים | צילום: מיכה בר-עם, מגנום

גם הפוליטיקאים, אנשי הצבא והדוברים הרשמיים האחרים באותה התקופה, תיארו באופן דומה את מנוסת האוכלוסייה הסורית מן הגולן. גדעון רפאל, נציג ישראל באו"ם למשל, הגיב באיגרת שנשלחה אל מזכ"ל האו"ם על טענות הנציג הסורי כי רבבות אזרחים גורשו מבתיהם בחודשים שלאחר המלחמה וציין כי "מרבית האוכלוסייה של רמת הגולן נמלטה עוד לפני נסיגת הכוחות הסוריים".

עיתוני התקופה נהגו ברוח דומה. "רוב האוכלוסייה הערבית-מוסלמית ברחה עוד לפני כניסת צה"ל", כתב יואל דר בעיתון "דבר", חודש לאחר המלחמה. לדבריו, "בריחה זו לא היתה מקרית, שכן ליישובים אלה היה אופי צבאי למחצה". בכתבתו של יהודה אריאל ב"הארץ", מסוף יוני, נטען כי "הכפרים ברמה ניטשו כולם בלי יוצא מהכלל, כולם פחדו מנקמה".

הפליא לתאר זאת כתב "דבר" חיים איזק, אשר כחודש לאחר המלחמה יצא לסיור עיתונאים בגולן מטעם הצבא ובליווי קצינים. על ביקורם במוצב ובכפר ג'לבינה, שעל פי המפקד הסורי חיו בו ערב המלחמה כ-450 תושבים, הוא כתב: "החיילים נהרגו, או נשבו, או ברחו. ובין הבורחים היתה גם האוכלוסייה הלא-לוחמת כולה. הנשים, הילדים וגם הזקנים שהיו כאן. הנפשות היחידות שנשארו לפליטה במוצב זה הן בהמות בית עזובות, המשוטטות בשבילים ובשדרות צמאות ורעבות. עגל קטן מתקרב אל מכוניתנו. ממול עומדים וצופים בנו שני חמורים צנומים וכשאנו יוצאים מן הכפר בוהה בנו כלב ששכח לנבוח".

בגיליון מיוחד של "דבר השבוע", לציון שנה לכיבוש הגולן, כתבה רות בונדי: "כפרי הערבים לאורך הדרכים נטושים… כולם ברחו עד לאיש האחרון לפני בוא צה"ל למקום, מתוך פחד מפני הכובש האכזרי. ההרגשה למראה הכפרים העזובים נעה בין בוז מול בקתות חמרה עלובות – זה אשר הצליח להעניק המשטר 'המתקדם' לחקלאים שלו – ובין צער למראה הבתים המטופחים באופן יחסי של הכפר הצ'רקסי עין זיוון – טיפשים, למה היו צריכים לברוח; בין תחושת רווחה שהשטחים ריקים מאדם ולכל בעיותינו לא התווספו עוד 70 אלף מוסלמים על הרמה, ובין הרגשת אי-נוחות מול שוקת יבשה ומטע נטוש, מול עץ תאנה גדול ליד בית עם גג אדום, מול כל אותם הסממנים של עבודה ותשומת לב, שנותרו כעדות לאנשים שאהבו את ביתם".

הנראטיב הזה חילחל במשך השנים גם לספרי העיון וההיסטוריה הישראליים. בספר "תולדות הגולן" בחר החוקר נתן שור, שכתב יותר מעשרים ספרים ויותר ממאה מאמרים על תולדות ארץ ישראל, לצטט את האיגרת החמישית ששלחה ישראל למועצת הביטחון של האו"ם בתגובה על טענות הסורים בדבר גירוש אזרחים. הוא כתב: "לפני נסיגתם נתנו שלטונות הצבא הסורי הוראה ליושבי הכפרים בגולן לנטוש את בתיהם ורכושם, ולצאת מיד מכפריהם לגלות בתוך מרחבי סוריה. רק יושבי הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן לא נשמעו להוראה זו. מכל שאר הכפרים נעלמו התושבים כבמחי יד".

במשך השנים צצו מדי פעם גם עדויות אחרות, סיפורים של חיילים ואזרחים שהיו אז בגולן והיו עדים ישירים או לקחו חלק פעיל בגירוש יזום של אזרחים. ובאופן מפתיע, גם במחקרים היסטוריים הנחשבים רציניים, נהגו הכותבים להתעלם מעדויות אלו ולדבוק בנראטיב הבריחה. "שמעתי עדויות שהדברים לא היו כפי שישראל הרשמית סיפרה לנו כל השנים", מספר חוקר מרכזי בתחום, שפירסם לפני שנים אחדות את אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הגולן. "במודע לא עסקתי בזה והחלטתי לדבוק בנראטיב הקיים. חששתי שכל הפוקוס שייווצר סביב הספר, יתמקד בסוגיה הזאת ולא בלבו של המחקר".

היסטוריון אחר הסביר את הליכתו עם הזרם בחוסר רצון להיות מתויג כ"היסטוריון שמאלני". הוא טוען כי "היתה בריחה והיה גירוש. למרות שזה נושא הנחשב שנוי במחלוקת, כל מי שחקר קצת את התקופה יודע בדיוק שהיה משניהם. עדויות על גירוש ומניעת שיבה הגיעו גם אלי מן הסתם, אבל לא היו בידי הכלים לבדוק אותן לעומק, וזה גם לא עמד במרכז המחקר שלי. לכן לא ראיתי שום טעם לחפור בסוגיה וגם לא לכתוב עליה אף פעם, בעיקר כדי לא להיחקק כהיסטוריון שנקט עמדה בסוגיה המורכבת".

בריחה לשדות

כמו בחזיתות המצרית והירדנית, גם בזירה הסורית היה הניצחון הישראלי ב-67' מהיר ומוחץ. בתוך 30 שעות לחימה, מבוקר ה-9 ביוני ועד כניסת הפסקת האש לתוקף, למחרת בשעה 18:00, השתלטו כוחות צה"ל על רצועת אדמה באורך של כ-70 קילומטר ובעומק 20 קילומטר בממוצע. הצבא הסורי, שהיה מחופר ומצויד היטב לכל אורכה ורוחבה של החזית, התפורר ברובו עוד בטרם פגש בכוחות התוקפים, וזאת אף שנהנה מעדיפות טופוגרפית.

למתקפה הקרקעית קדמו שלושה ימים של הפגזות ארטילריות והפצצות מהאוויר. רבים מהמוצבים הסוריים נפגעו בהפצצות, וכך גם מספר לא מבוטל של בתים, רפתות ומתקנים אזרחיים בכפרים הקרובים אליהם. היו כמובן גם פגיעות בנפש. בימים אלה החלה מנוסת אזרחים לכיוון דמשק – כמה רבבות על פי רוב ההערכות.

כעבור שלושה ימים של הפגזות רצופות, מורל הלוחמים הסורים במוצבים היה ירוד. הפקודות ממפקדת הצבא בדמשק היו הססניות ולעתים סותרות. כוחות תגבורת לא נראו באופק. אז החלה גם מנוסת הצבא. על פי עדויות שנגבו בסוריה לאחר המלחמה, בתחילה ברחו חיילי מנהלה מבסיסי העורף. בעקבותיהם נסוגו גם קצינים בכירים ממפקדת האוגדה בקונייטרה, ומפקדיהן של כמה מיחידות החזית. איתם עזבו עוד כמה מאות או אלפי אזרחים, מבני משפחותיהם. עם תחילת המתקפה הקרקעית הישראלית גבר זרם הבורחים.

אין ספק כי אזרחים סורים רבים הצטרפו לכוחות הצבא הנמלטים לפני המתקפה הישראלית ואחריה. רבים, אך לא כולם. על פי אומדן סורי שנעשה כשבוע לאחר המלחמה, רק כ-56 אלף מהאזרחים נטשו בשלב זה את הגולן. כעבור כמה ימים, ב-25 ביוני, טען שר ההסברה הסורי, מוחמד אל-זועבי, במסיבת עיתונאים בדמשק, כי רק 45 אלף אזרחים עזבו את האזור הכבוש. בלהט הקרב לא נערך רישום מסודר של העוזבים וכיום אי אפשר לאמת או לשלול את הנתונים, אך גם מתוך עדויותיהם של חיילים ישראלים מתברר כי מספר לא מבוטל של תושבים סורים נשארו ברחבי הגולן.

"אני זוכר שראינו עשרות ולעתים אפילו מאות מהם בשדות, מחוץ לכפרים", מספר אלישע שלם, מפקד גדוד צנחני המילואים 98. לאחר שהגדוד שלו השתתף בכיבוש צפון השומרון, הונחתו חייליו ממסוקים ביום האחרון למלחמה בדרום הגולן, באזור שבו שוכן כיום קיבוץ מיצר. "המטרה שלנו היתה לחדור כמה שיותר עמוק לתוך הגולן בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקף", הוא אומר. "לא התעסקנו כמעט בכיבוש מוצבים או כפרים. מספר תקריות האש עם הסורים היה נמוך מאוד בגזרה שלנו, הם היו עסוקים בעיקר בנסיגה. במקביל לנחיתה שלנו מהמסוקים עלה גם כוח של טנקים ופלוגת סיור מעמק הירדן ומהרגע שחברנו לכלי הרכב, נענו מזרחה במהירות, בעיקר על הצירים הראשיים. לא התעכבנו בדרך, כך שלא יכולנו לאמוד ממש את היקף התופעה. אבל בכל מהלך התנועה שלנו מזרחה, כל הכפרים הגדולים והקטנים שחלפנו על פניהם נראו נטושים. גם המחנות הצבאיים היו ריקים לגמרי, פרט למספר חיילים בודדים שנכנעו מיד כשראו אותנו. אבל אני זוכר בוודאות שראינו בשדות ומחוץ לכפרים מאות תושבים. הם צפו עלינו מהשטח, ממרחק בטוח, מחכים לראות מה ילד יום. האוכלוסייה האזרחית לא השתתפה במשחק, לא פה ולא בשום מקום אחר ברמת הגולן. למרות שמבחינה פורמלית לחלקה היה נשק, אנחנו לא התעסקנו איתם כלל, לפחות הגדוד שלי, למרות שפעלנו באזור עם ריכוז כפרים גדול יחסית".

שלם מעריך כי התושבים יצאו מהכפרים מיד כשהתחילו ההפגזות, אך לדבריו, הם חיכו כנראה בסביבה כדי לחזור לבתיהם לאחר שייגמרו הקרבות: "זה דפוס התנהגות שהכרנו בכיבושים קודמים במלחמה. בשומרון זה היה דפוס די רווח. אזרחים בורחים מהבתים אבל נשארים לשמור על קשר עין עם היישוב, כדי לראות לאן הדברים מתגלגלים. אלה היו אנשים פשוטים ברובם, בטח לא היו פוליטיקאים גדולים ובאין כל הנהגה הם עשו את הדבר הכי מתבקש כדי לשמור על בתיהם ורכושם".

התיאור של שלם זוכה לתמיכה מרוב עדויות הלוחמים שהתראיינו לכתבה. כמעט כל מי שהוציא את הראש מהנגמ"ש או מהטנק שלו זוכר את מאות האזרחים הסורים שהתקבצו מחוץ ליישובים, ביומיים של הלחימה בגולן. על פי העדויות, רבים מהאזרחים אכן נעו מזרחה בשיירות, לעתים יחד עם הצבא הנסוג, אך רבים נשארו, בתקווה שהחיים האזרחיים ישובו למסלולם גם תחת שלטון הכובש.

נוסטלגיה צ'רקסית

"ביום שבו התחילו הטנקים לכבוש את הגולן, אספנו צרור קטן של חפצים ויצאנו אל השדות", מספר נאדי ט', שנולד וגדל בכפר רמתאנייה. הוא היה בן 13 כשפרצה המלחמה. לדבריו, פרט לכמה זקנים וחולים שנשארו בבתים כך נהגו כל תושבי הכפר באותו היום. "לקחנו מעט דברים, בעיקר קצת אוכל, שמיכות ובגדים, כי הלילות ביוני יכולים להיות קרים בגולן. רציתי לקחת גם את המחברות שלי ושני ספרים שלקחתי בהשאלה מחבר שגר בחושנייה, אבל אבא אמר שאין טעם, כי בקרוב נחזור הביתה וכדאי שאקח רק דברים שאני ממש צריך".

עד היום מצטער נאדי על כך שלא לקח את המחברות. הוא כתב בהן יומן-ילדות שנעלם. איתו נעלמו הספרים, האופניים החדשים שקנה לו דודו בדמשק ומדליית זהב בריצת 100 מטר, שבה זכה נאדי בתחרות מחוזית שנערכה בקונייטרה, כמה חודשים לפני המלחמה. אך הזיכרונות לא נעלמו. "היו לנו חיים טובים ברמתאנייה, חיים פשוטים וצנועים, בלי טלוויזיה וכל המותרות שילדים גדלים איתן כיום. אולי זו נוסטלגיה של בני שישים, אך כל זיכרונותי מרמתאנייה צבועים רק בגוונים יפים. כילד הייתי הולך לרחוץ במעיין שהיה צמוד לכפר. עד היום אני זוכר את טעם המים שלו. בשום מקום בעולם עוד לא נתקלתי במים כל כך טובים. הייתי גם מטייל הרבה בשדות מסביב לכפר וכשהייתי בן עשר בניתי בית מעץ בין הענפים של אחד מעצי התאנה שגדלו בחצר הבית שלנו. היו לי הרבה חברים בכפר ובחושנייה הסמוכה, שם למדתי בבית הספר.

"החקלאות היתה מקור הפרנסה העיקרי של תושבי הכפר", מספר נאדי. "כילדים, מגיל צעיר היינו עובדים בשדות. בשבילנו זה היה בעיקר משחק ונהנינו לעזור להורים בעבודה בחלקות, שהיו קטנות מאוד. לא היו טרקטורים או ציוד מכאני אחר לעבודה החקלאית. למיטב זיכרוני אפילו לא היו משאבות מים. רוב החלקות הושקו בתעלות שיצאו מאחד משני המעיינות שהיו ליד הכפר. חשמל היה בבתים רק בשעות הערב, כשהפעילו גנרטור. לפעמים היינו נוסעים לקונייטרה. שם היה קולנוע גדול והרבה חנויות. לחושנייה היינו הולכים ברגל או על האופניים. לפעמים היינו רוכבים על חמורים או סוסים".

שלושה ימים נשאר נאדי עם כלבו ח'ליל, ארבעת אחיו, שני הוריו וסבתו הזקנה בשדות הקרובים לרמתאנייה, צופים על הבית, מנסים להעריך מה יהיה גורלם. הוא מספר כי בלילות היה אביו חוזר אל הכפר כדי לחלוב את שתי הפרות של המשפחה ולהביא נתחי בשר מיובשים וצנצנת ריבה שאמו נהגה לרקוח מתאנים. אבל הוא לא הורשה להצטרף אל אביו ולא חזר אל ביתו לעולם.

נאדי היה בן לאחת המשפחות הצ'רקסיות הספורות שהתגוררו ברמתאנייה. כל שאר תושבי הכפר היו ממוצא טורקמני. כיום הוא מתגורר בניו ג'רזי, בקהילה הצ'רקסית הקטנה שגלתה לאחר המלחמה לארצות הברית. כמה מבני משפחתו עדיין מתגוררים בסוריה ולכן הוא אינו מוכן לחשוף את שמו המלא או להצטלם לכתבה.

בדומה לרמתאנייה, גם ביישובים אחרים בגולן היתה האוכלוסייה הומוגנית בעיקרה. בחמישה כפרים בצפון, למשל, ממש למרגלות החרמון, התגוררו דרוזים. העלאווים התגוררו בשלושה כפרים ממערב להם, שאחד מהם, רג'ר, שרד עד היום. באזור העיר קונייטרה היו 12 כפרים צ'רקסיים ומדרום להם עוד 14 כפרים טורקמניים. נוצרים חיו בעיקר ביישובים לאורך הכביש שהוביל מדרום הרמה לצומת רפיד. עוד היו ברמת הגולן ארמנים, כורדים, מוגרבים וחוראנים.

כמעט 80 אחוז מהתושבים היו מוסלמים סונים, בעיקר צאצאי שבטים נוודים שבאו לרעות את עדריהם במאה ה-19. רובם ראו כי טוב והקימו יישובי קבע. רק שני אחוזים מתושבי הרמה ב-67' היו נוודים. עוד גרו בגולן יותר מ-7,000 פליטים פלסטינים שכפריהם נהרסו במלחמת העצמאות.

רוב התושבים התגוררו בכפרים חקלאיים קטנים, ובהם כ-200 עד 500 תושבים. גם 20 אלף התושבים בעיר קונייטרה התפרנסו בעיקר מסחר במוצרים חקלאיים או מעיבוד חומרי גלם מקומיים. בניגוד לדעה שרווחה בישראל, אך בהתבסס על רוב המחקרים והעדויות, רק מיעוט קטן מהתושבים הועסק על ידי מערכת הביטחון הסורית.

ערב המלחמה היו בגולן, כפי שהתברר ממסמכי שלוחת משרד הפנים הסורי בקונייטרה, 3,700 פרות, מיליון עד שני מיליון כבשים ועזים (תלוי בעונה) ו-1,300 סוסים. מתוך המסמכים שנפלו שלל אפשר ללמוד כי ב-66' לא נקנה אפילו טרקטור אחד בכל הגולן. רק כלי חקלאי מכאני חדש אחד מופיע ברשימות הסטטיסטיות של אותה השנה, תחת הקטגוריה "מרסס ממונע".

עשרת הימים הראשונים

"כפריים חוזרים למקומותיהם", דיווח ב-16 ביוני זאב שיף, סופרו הצבאי של "הארץ". "אתמול החלו להתיר לכפריים שהסתתרו בסביבה, לשוב לכפריהם. על הדרכים ברמה נראו כפריים הצועדים עם מטלטליהם לעבר הכפרים. כן העמידו לרשות הנשים והילדים משאיות שהסיעון לכפרים".

בסוף השבוע תיארה עדית זרטל ב"דבר השבוע" את מראה עיניה: "מאחת הגבעות היורדות על הכביש, על שביל עפר צר, מופיעה לפתע שיירה משונה, לפחות בעיני מי שלא ראה עדיין דברים כאלה. נשים, ילדים וכמה זקנים צועדים ברגל או רוכבים על חמורים. הם תלו כל פיסת בד לבנה וכל נייר לבן שמצאו בכליהם על מקלות והניפו אותם לאות כניעה. כשעלו על הכביש הגיע למקום אוטובוס של אגד מלא חיילים ישראלים היורדים אל העמק. אנשי השיירה, רועדים מפחד, נדבקו אל דופנות האוטובוס, נלחצו אליהן ושלחו ידיים אל החלונות. הם צעקו: 'דחילקום! דחילקום! אללה יהיה בעזרכם!' החיילים העייפים והמאובקים, שלחמו כאן אתמול והביסו את ההר המסוכן, שלחמו כאן היום נגד החיילים שהסתתרו בבתי הכפריים המבקשים עתה רחמים, מפנים את ראשם. הם אינם יכולים לראות את המראה הנורא של ההשפלה והכניעה. קצין ישראלי אומר לחוזרים לשוב לבתיהם ומבטיח לזקן, הרוכב על חמור בסוף השיירה, כי לא יאונה להם כל רע. רק צבא בעל תחושת כוח עצומה, בעל הרגשת ייעוד, יכול להתייחס כך אל המנוצחים".

אך יחסו של הצבא רב העוצמה והייעוד השתנה עוד בטרם יצאו העיתונים מן הדפוס. למעשה, עוד באותו היום שבו ביקרו הכתבים הצבאיים בגולן ותיארו את שיבת התושבים לכפרים, הוציא אלוף-משנה שמואל אדמון, המפקד הצבאי שמונה על האזור, צו המכריז על כל רמת הגולן שטח סגור. "לא ייכנס אדם לאזור רמת הגולן מאזור הנמצא מחוץ לו, ולא ייצא אדם מאזור רמת הגולן לאזור הנמצא מחוצה לו, אלא בהיתר שניתן על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור", נכתב בצו ועונש מאסר של חמש שנים נקבע למפירים אותו.

תנועת האזרחים הסורים נאסרה. במסמכי הממשל הצבאי מתועד איך מדי יום נעצרו עשרות תושבים שניסו לחזור לבתיהם והובאו לבית המשפט בקונייטרה. שם העידו רובם כי באו רק כדי לאסוף את הרכוש שנותר. אחרים סיפרו כי בכוונתם היה לחזור הביתה. כולם נאסרו וגורשו מאוחר יותר.

אך אלה שהצליחו להסתנן, גילו לעתים כי אין להם לאן. "לא זכור לי בדיוק מתי זה היה, אבל כעבור מספר ימים מסיום הקרבות, אולי אפילו פחות משבוע, קיבלנו פקודה להתחיל להרוס כפרים", מספר אלעד פלד, מפקד אוגדה 36 במלחמה. במשך עשרה ימים מסיום הקרבות היתה אוגדתו אחראית על שטח הגולן הכבוש. פלד לא זוכר מי היו הכוחות שהרסו את הבתים. "זה היה עניין מנהלתי, אני הייתי עסוק בהיבטים המלחמתיים", הוא אומר, אך מעריך שאלה היו הטרקטורים של גדוד ההנדסה שהיה כפוף לאוגדתו. "בחלק מהבתים לא היה צריך טרקטור בכלל. אפשר היה לעשות זאת עם טורייה", הוא מעיר.

לדברי פלד, היתה מדיניות ברורה שהגיעה מהפיקוד, "והיא בטח ירדה מהדרג המדיני", לא לפגוע בכפרי הדרוזים והצ'רקסים בגולן. "מהרבה סיבות היה למדינה אינטרס להשאיר אותם שם", הוא אומר, אך מה היתה המדיניות ביחס לתושבים האחרים הוא אינו זוכר. את זה יודעים לספר המסמכים.

עם סיום המלחמה, חיברו קציני המטה באוגדתו של פלד דו"ח מלחמה שבו מתוארים מהלכי הקרבות. בפרק האחרון, בסעיף הנקרא "השלטת הממשל", מתוארות בין השאר פעולות האוגדה ביחס לאוכלוסייה האזרחית בעשרת הימים שבהם היה הגולן נתון לשליטתה.

"החל מתאריך 11 ביוני החל הממשל לטפל באוכלוסייה שנשארה בתחום הכבוש, תוך שימת דגש במיעוטים הדרוזים והצ'רקסים…", נכתב בדו"ח שסיווגו הביטחוני היה "סודי ביותר" ונמצא כיום בארכיון צה"ל. הגורמים שהתירו אותו לעיון הציבור בטרם חלפו 50 שנה, כפי שנהוג במסמכים רגישים, מחקו את המשכו של המשפט. ההמשך המחוק של המשפט, כפי שאפשר לראות במסמך המקורי, היה "וכן פינוי של אוכלוסייה שנשארה".

פלד לא זוכר את הסעיף בדו"ח וגם לא פקודות שניתנו בעניין. אך להערכתו, כ-20 אלף אזרחים נשארו ברמת הגולן בימים הראשונים לאחר המלחמה. "הם פונו או עזבו כשראו שהכפרים מתחילים להיהרס על ידי בולדוזרים ולא היה להם לאן לחזור". פלד אינו זוכר את שמות הכפרים שנהרסו ובאיזה אזור היו, אך מעדויות שגבו ועדות או"ם שונות מאזרחים סורים בשנים האחרונות, ייתכן שבשלב הראשון לאחר המלחמה נהרסו רק כפרים שהיו קרובים לגבול הישן.

צבי רסקי, שהיה מפקד גוש תל חי בזמן המלחמה ואחד האנשים המקורבים ביותר לאלוף הפיקוד דוד (דדו) אלעזר, שהה בחפ"ק הפיקודי במשך כל ימי הלחימה. לדבריו, "גם פיצוץ בתים נעשה מיד לאחר תום הקרבות, כמעט בכל מקום שיכולנו". יהודה הראל, מהמתיישבים הישראלים הראשונים ברמה, זוכר את הרס הכפר בניאס מיד לאחר המלחמה. אלי הלחמי, שהיה אז האחראי באמ"ן על המודיעין הצבאי בסוריה, לבנון ועיראק, מעריך ש"מדובר היה בעיקר בכפרים שהיה לנו חשבון איתם מתקופת המלחמה על המים, כפרים שמהם המטירו אש על יישובים ישראליים או כאלו שמהם יצאו חוליות לביצוע מיקוש ופיגועים בישראל".

אמנון אסף, בן קיבוץ מעיין ברוך, שהיה ככל הנראה מהאזרחים הישראלים הראשונים שעלו לרמה, שופך קצת אור על סופו של תהליך הריסת הכפרים הקרובים לגבול בדרום הרמה ועל גורל תושביהם. "זה היה ממש בימים הראשונים שלאחר המלחמה. נסעתי עם חבר מהקיבוץ לרמת הגולן. היה לנו חבר משק ששירת בסיירת שריון ומאז שהם עלו לגולן לא שמענו ממנו כלום, חוץ מהעובדה שהוא אולי באזור נטף. היה אסור לאזרחים ישראלים לעלות לרמה באותם הימים אז מרחנו בוץ על הג'יפ שלנו כדי שהחיילים יחשבו שמדובר ברכב צבאי ולא יעצרו אותנו. כשעברנו בכביש עוטף כנרת, למטה, מתחת למצוקי הרמה, באזור כורסי, ראינו התקהלות גדולה של אזרחים סורים. להערכתי היו שם כמה מאות. הם היו מכונסים מול שולחנות שמאחוריהם ישבו חיילים. עצרנו ושאלנו שם את אחד החיילים מה הם עושים. הוא ענה שהם מבצעים רישום לפני גירוש.

"אני לא איש רך לבב, אבל כבר באותו הרגע הרגשתי שקורה כאן משהו שהוא לא בסדר. אני זוכר עד היום שכבר אז, המחזה הזה עשה עלי רושם רע. אבל זה היה דה פקטו כמו שהיה בלוד, רמלה ועוד מקומות במלחמת העצמאות. הייתי בגדוד השלישי של הפלמ"ח באותה המלחמה ולמרות שנפצעתי בקרב לפני כיבוש לוד ורמלה ידעתי שכך עשו חברי. הם היו מספרים לי על הגירוש כשבאו לבקר אותי בבית החולים וכמובן שגם בשנים שלאחר מכן".

גם נאדי ט' ובני משפחתו עזבו באותם הימים את הגולן. "אחרי שנגמרה המלחמה נשארנו עוד שבוע בערך אצל קרובי משפחה שלנו בחושנייה. לרמתאנייה אסרו עלינו להיכנס. בהתחלה אבא עוד היה מתגנב מדי לילה כדי לחלוב את הפרות, אבל באחד הימים הוא חזר נסער וסיפר שחיילים ירו עליו. הוא אמר שבנס ניצל מאש הרובים ושראה כי אחד התושבים שהלכו איתו נפגע ונפל בשדה. למחרת הוא העז להתגנב שוב. הוא שיחרר את הפרות מהרפת, אסף בתוך שמיכה כמה תמונות ישנות, ספרי דת ועוד כמה תכשיטים של אמא שהיו מוחבאים באחד הקירות. אולי ביום למחרת או כעבור יומיים באו חיילים ישראלים וריכזו את כל התושבים שנותרו בחושנייה. אני זוכר שהם דיברו ממושכות עם אבא ועם שאר הגברים. כעבור כמה שעות כבר היינו על משאיות בדרך לקונייטרה".

אחרוני התושבים

בחודשים יולי וספטמבר עוד נראו לפעמים תושבים סורים נעים או מסתתרים ברחבי רמת הגולן, אך הצבא ניסה בכל יכולתו להגביל את תנועתם. ב-4 ביולי הוציא אלוף הפיקוד צו המורה על עוצר-בית אזרחי בכל שטחי הגולן "בין השעות שש בערב וחמש בבוקר ביום שלמחרת". עוד באותו היום הוא הוציא שני צווים נוספים המגבילים את תנועת האזרחים. אחד הגדיר את "אזור המגורים של תושבי העיר קונייטרה" ותחם אותם לשכונה הנוצרית של העיר בלבד. הצו השני הכריז על "אזור הכפרים" כשטח סגור ואסר על כניסה או יציאה של אזרחים משטח גדול במרכז הרמה ובדרומה.

מנחם שני, שהיה מהמתיישבים הראשונים בגרעין הנח"ל בעלייקה, הגיע לאזור בתקופה זו. "המשימה הראשונה שלנו היתה איסוף הבקר הנטוש שהיה בכל מרחבי רמת הגולן. למעשה היו שם בעיקר פרות אבל גם כבשים ועזים. רוב התושבים מהכפרים נמלטו והשאירו את בעלי החיים להסתובב חופשי. כינסנו אותם למכלאה גדולה קרובה למקור המגורים שלנו".

למטרה זו הסתובבו שני וחבריו בעיקר בשטח שמתחיל "מחושנייה בדרום ועד אזור הכפרים הדרוזים בצפון". שני זוכר כי "פעם פגשנו קבוצה של צעירים באזור הכפר עין זיוון, הם היו בדרכם לסוריה עם גמל ועליו ספות, שטיחים וכנראה כל הרכוש שלהם. גם בסינדיאנה עוד ראינו מספר תושבים וכך בעוד מספר כפרים שכבר שכחתי את שמם. לפעמים הגענו לכפרים שהיה נראה כי התושבים עזבו אותם ממש כמה ימים לפני שהגענו. מצאנו בבתים צנצנות עם ריבה וקצת לבנה. בכניסה לכל בית היו מסודרים כדי חרס למי שתייה, חלקם עוד היו מלאים. התושבים שכן נשארו בכפרים היו בודדים מאוד. הם המשיכו לחיות שם ולא כל כך הבינו מה נפל עליהם ומה יהיה גורלם.

"יישבנו חבל ארץ שהיה אז בלב הקונסנזוס. אנשים הסתכלו עלינו בהערצה כעל המתיישבים הראשונים. הרגשנו חלוצים. קיבלנו מדדו את הציוד המכאני ששימש לבניית תוואי ההטיה הסורי. והוא כל הזמן טען שלאחוז בקרקע זה לחרוש. 'התלם הוא זה שקושר את האדם לקרקע', הוא היה אומר.

"אני זוכר שפעם אחת נסעתי על טרקטור אליס גדול עם שרשראות באזור הכפר הצ'רקסי מנצורה ואיחדתי חלקות. האוכלוסייה הסורית היתה מעבדת את האדמה בחלקות קטנות וללא אמצעים מכאניים, ואנחנו פינינו את הגדרות שהיו בין החלקות כדי ליצור שדות גדולים שיתאימו לעבודה עם טרקטורים. במנצורה נשארה אולי אחת המשפחות האחרונות וכשהתקרבתי להרוס את גדרות החלקה שלה יצא לקראתי הכפרי, הוא בא מולי עם ידיים מורמות ונעמד מול המפלצת הזאת. הוא עמד באותו הרגע מול האיש שהרגיש הכי צודק בעולם והוא ראה איך כל חלקת התירס הקטנה שלו נדרסת בשרשראות הטרקטור".

גם אמנון אסף, שיצא מיד לאחר המלחמה לחפש את חברו מסיירת השריון, חזר לגולן זמן קצר אחר כך. הוא עבד באחד משני צוותי הסוקרים של רשות העתיקות שעלו לתור את הארץ הכבושה. "במשך ימים היינו מסתובבים מכפר לכפר ומחפשים אחר שרידים ארכיאולוגיים וסימנים המעידים על יישובים קדומים בבנייה משנית; זאת אומרת אבנים שנלקחו מאתרים ארכיאולוגיים לבניית הבתים הקיימים. לפעמים היינו רואים עקבות בני אדם. לפעמים היינו רואים סימנים של חיים. אני מעריך שרוב האזרחים הסורים בתקופה הזאת שנשארו בגולן היו מתחבאים מפנינו. נסענו על ג'יפ ולא היה להם מושג מי אנחנו וכנראה חששו. בכפר סורימאן, למשל, שהיה כפר צ'רקסי יפה מדרום לקונייטרה, היה מסגד מרשים מאוד. ביקרנו בו מספר פעמים. בהתחלה עוד היו אזרחים, אך כעבור זמן כולם נעלמו. גם ברמתאנייה ראיתי אנשים בודדים חודשיים לאחר המלחמה".

שבועות ספורים לאחר ביקורו הראשון ברמתאנייה חזר אסף אל הכפר וגילה כי הוא כבר נטוש. "הכפר נראה כאילו עזבו אותו לפני כמה שעות. ברוב הבתים עוד היה רכוש, רהיטים, כלי מטבח, מצעים, שטיחים ופריטים אישיים של האנשים שגרו שם. סוסים ופרות הסתובבו רעבים וצמאים מחוץ לכפר. גם הרבה כלבים משוטטים היו שם. זה היה כפר מרשים יחסית, עם בנייה מאוד צפופה ומבני אבן יפים. אני זוכר בעיקר שהגענו לאיזו אורווה גדולה שבקירות שלה היו משובצות אבנים מסותתות ומקושטות שנלקחו כנראה מבית כנסת שנחרב. לקח לי הרבה זמן עד שמצאתי דרך לצלם אותן בחושך. אבנים דומות שימשו משקופים לבתים".

קיימות עדויות נוספות של ישראלים שנכחו בגולן בחודשים הראשונים לאחר המלחמה, ולפיהן תושבים נראו גם בכפרים ג'לבינה, חושנייה, פיק, דבח, אל על, וסט, מנצורה, קלע וזעורה. "חודשיים לאחר המלחמה עוד היו איכרים שנשארו לעבוד בחלקות האדמה שלהם", מספר גם עמנואל (מנו) שקד, שהתמנה כחודש וחצי לאחר תום הקרבות לתפקיד מפקד הרמה. במשך המלחמה גם הוא ראה את הכפריים שנסו אל השדות, ועכשיו תפקידו היה לפנות אותם.

"כשהחיילים שלנו דוברי הערבית נשלחו לדבר איתם ולהסביר להם שהם נדרשים לפנות את הכפרים, לא נראה שהם כועסים או עוינים אותנו בצורה מיוחדת", הוא אומר. "לאחר שהדברים הובהרו אספנו אותם בקבוצה. נתנו להם לקחת מעט רכוש בתרמילים, ולפעמים עזרנו להם אפילו במשאיות. רובם הלכו ברגל וחלק בעגלות עם סוסים. בקונייטרה העברנו אותם לידי הצלב האדום והאו"ם, הם דאגו להעביר אותם את הגבול אל הצד הסורי.

"היו מקרים שחלקם הביעו מחאה וצעקו, אבל אף אחד לא העז להתנגד ולהילחם בנו", מספר שקד. הוא זוכר מקרה שאירע באחד הכפרים ובו "כמה מהזקנים אמרו כי שם הם נולדו ושם הם רוצים למות. מישהו מהם אמר שהוא מתכוון להישאר גם אם זה יעלה בחייו. אז החיילים דוברי הערבית דיברו איתם ושכנענו אותם. אני לא התערבתי בזה. היום אולי זה לא כל כך נעים לשמוע את כל זה, אבל זה מה שאני זוכר".

שקד מתעקש כי הוא והכוחות שפעלו תחתיו לא גירשו אף לא אזרח סורי אחד, אך מאשר כי על פי הנחיה שקיבל מהפיקוד, כל כפרי שנמצא בשטח שהיה תחת שליטתו פונה לקונייטרה ומשם, בתיאום עם הצלב האדום או האו"ם, הועבר לשטח סוריה. לדבריו היו עשרות מקרים כאלה בלבד. דוברי הצלב האדום טוענים כי כל אזרח שהועבר בתיווכם לשטח סוריה לאחר המלחמה נדרש לחתום על מסמך שמעיד כי הוא עושה זאת מרצון. את המסמכים החתומים, או את הנתונים שיעידו על מספר העוברים לסוריה בנסיבות אלו, הם אינם מוכנים לספק עד שיעברו 50 שנה.

מניעת שיבה

פטמה קטיה היתה ככל הנראה האזרחית האחרונה שהועברה מרמת הגולן לשטח סוריה. היא היתה כפרייה עיוורת בשנות השלושים לחייה, שבזמן המלחמה ברחה אל השדות ואיבדה את דרכה. במשך שלושה חודשים היא ניזונה מעשבים ומפרי עץ תאנה, שתחתיו מצאה צל, עד שנמצאה על ידי סיור של חיילי צה"ל. כתב "ידיעות אחרונות", עמנואל אלנקווה, סיפר בידיעה שהתפרסמה ב-3 בספטמבר כי "למזלה נמצא במקום גם מעיין קטן, ולכן לא מתה מצמא". קטיה הועברה לבית החולים פוריה כשמשקלה 32 ק"ג בלבד, מסופר בכתבה. כעבור כמה שבועות, לאחר שחזרה לאיתנה, היא הועברה בסיוע הצלב האדום לסוריה.

עד סוף הקיץ של 67' לא נותרו כמעט אזרחים סורים ברחבי רמת הגולן. כוחות צה"ל מנעו חזרת תושבים, ואלה שנשארו בכפרים פונו באמצעות מתווכים לסוריה. ב-27 באוגוסט הוציא אלוף הפיקוד צו המגדיר 101 כפרים בגולן "נטושים" ואוסר על כניסה לתחומם. "העובר על הוראות צו זה, דינו מאסר חמש שנים או קנס 5,000 לירות או שני העונשים כאחד".

מדי שבועיים חובר דו"ח המסכם עניינים אזרחיים תחת הממשל הצבאי בגולן. בסיכום השבועיים האחרונים של ספטמבר, למשל, נכתב כי "במשך התקופה הנסקרת פתחו כוחותינו באש 22 פעם לגירוש רועים ומסתננים שהתקרבו למוצבינו. בפעולות נוספות נתפסו, נעצרו והועברו לחקירה שלושה מסתננים סורים ושני מסתננים לבנונים". חשוב להדגיש כי בדיווחים מצוין במפורש כי אלה היו אזרחים בלתי חמושים.

מפקד הממשל ציין בדו"ח כי "יחסית לשבועות האחרונים פחת מספר החדירות מהשטח הסורי – זאת לאור ערנות כוחותינו הפותחים באש לעבר מסתננים ורועים המתקרבים". בכל דו"ח פורטו כמה מהמקרים. ב-27 בספטמבר "זיהתה תצפית של גולני 15 אנשים בכפר דבח. זחל שיצא אל הכפר ירה לעברם. לאחר היריות הם ברחו". ב-21 בחודש ירה מארב באזור אל חמידייה לעבר שלוש נשים. גם הן ברחו מהמקום. יום למחרת פתח מארב אחר של גולני באש אל שתי דמויות. אחד נהרג והשני הועבר לחקירה בקונייטרה. על פי הדו"ח שניהם היו אזרחים לא חמושים. יום למחרת דווח כי מוצב 11 ירה אל שני אזרחים לא מזוינים. ויומיים לאחר מכן בשעה 10 בבוקר ירה מוצב 13 אל ארבע נשים וחמור. הן תפסו מחסה מהירי ובשעה 12:20 ירו לעברן שוב עד שנסו.

שבעה כפרים נסרקו באותם השבועיים. כולם נמצאו נטושים. עוד מצוין בדו"ח כי באותו החודש התקבלה בקשה להחזיר לקונייטרה גבר עיוור ואת אשתו. "הבקשה נדחתה ובזה נמנע תקדים של החזרת תושבים לקונייטרה". על פי הדו"ח, 24 אנשים הועברו אל השטח הסורי באמצעות הצלב האדום במשך אותם השבועיים.

בדו"ח המסכם את השבועיים הבאים, הראשונים של אוקטובר, נזכרים יותר מ-20 מקרי ירי להרחקת מסתננים. ב-7 בחודש ירה מוצב באזור ג'בתא א-חשב כמה צרורות מאג אל קבוצה של כ-25 ערבים שעבדו בסמוך, בטווח 500 מטר. הערבים ברחו. ב-8 בחודש ירה מוצב 10 שבאזור אופניה שלושה צרורות מאג לעבר עדר פרות ורועה לא מזוין. "העדר והרועה ברחו".

באותם השבועיים, על פי הכתוב, סרק סיור של הממשל שבעה כפרים. באחד מהם, קצרין, נמצאה משפחה, אב וארבעה ילדים וכן זקן משותק. בדו"ח מצוין כי הזקן הועבר לשטח סוריה. לא נכתב דבר על גורלם של בני המשפחה.

עוד באותם שבועיים הוגשו כתבי אישום נגד 14 תושבי הגולן. שבעה על כניסה לאזור הרמה משטח סוריה ושבעה על תנועה הפוכה. על פי דיווח הצבא הועברו לשטח סוריה שבעה אנשים באותה התקופה.

כל האירועים שנסקרו בדו"חות נאסרו על ידי הצנזורה לפרסום בעיתוני התקופה. רק מקרים שבהם נתקלו כוחות צה"ל באזרחים חמושים או בלוחמים סוקרו בהרחבה. לפעמים הופיעו גם ידיעות קטנות על פועלו של בית המשפט בקונייטרה. ב-23 ביולי כתב יהודה אריאל ב"הארץ" כי "בית הדין הצבאי ברמת הגולן החל עתה בעבודה בקצב מוגבר, מחמת התיקים הרבים המובאים בפניו… תושבי הרמה שנתפסו משוטטים בכפרים נשלחו לבית הסוהר שליד משטרת קונייטרה". שבוע לאחר מכן דווח כי "לחודשיים וחצי מאסר על הסתננות מסוריה לרמת הגולן נידונו בבית המשפט הצבאי בקונייטרה שני ילדים בני 12 שלכל אחד מהם קרובים בכפר הדרוזי בוקעתה. שני הילדים הודו כי נשלחו על ידי מבוגרים להסתנן הן למטרות קשר עם קרובים והן לצורך ביזה". כל אסורי בית הכלא הצבאי בקונייטרה הועברו לסוריה לאחר ריצוי עונשם.

בסיכום ישיבת הוועדה שהיתה אחראית על עניינים אזרחיים בשטחים המוחזקים, שהתכנסה ב-3 באוקטובר בלשכת שר הביטחון, הופיעה פליטת קולמוס נדירה. "הגירוש יבוצע על פי הצו למניעת הסתננות (ולא כפי שנכתב על פי ה'חוק' שהוא חל בישראל בלבד)". אך ברמה הרשמית המשיכה ישראל להכחיש כל פינוי או גירוש אזרחים. במאמרו בכתב העת "לייף" טען משה דיין: "לאחר המלחמה אמנם ביקש הצלב האדום לאפשר לתושבים לחזור לכפריהם, אך ממשלת סוריה לא תמכה בתביעה זו. מכל מקום לא בתוקף. ממשלת דמשק מתעניינת ומעוניינת רק בחידוש המלחמה נגד ישראל, ולמפוני הגולן היא אומרת כי 'בינתיים', עד שתובס ישראל, עליהם להצטרף אל קרוביהם שבכפרים רחוקים או להיכנס למחנות פליטים ולקבל מנות מזון מאונרוו"א".

 מבנים ברמתאנייה, 2010 (למעלה: אבנים מסותתות ומקושטות ששובצו בקיר אורווה בכפר). הכפר הנטוש שהשתמר בצורה הטובה ביותר | צילומים: אמנון אסף, שי פוגלמן

מבנים ברמתאנייה, 2010 (למעלה: אבנים מסותתות ומקושטות ששובצו בקיר אורווה בכפר). הכפר הנטוש שהשתמר בצורה הטובה ביותר | צילומים: אמנון אסף, שי פוגלמן

נקייה מתושבים

בבוקר ה-9 ביוני 67', יום ההתקפה הישראלית על רמת הגולן, כינס הרמטכ"ל יצחק רבין ישיבה בחמ"ל אגף מבצעים. "ברמה אין אוכלוסייה גדולה ויש לקבלה כשהיא נקייה מתושבים", אמר האלוף רחבעם זאבי, שהיה סגן ראש אג"ם. צה"ל לא קיבל את הרמה ריקה כפי שרצה זאבי, אבל הוא דאג שהיא תהיה כזאת. כעבור 20 שנה, במאמר שבו הגן על משנת הטרנספר שלו, כתב זאבי ב"ידיעות אחרונות": "הפלמ"חאי דוד אלעזר (דדו) ז"ל סילק את כל הכפריים הערביים מרמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים, והוא עשה זאת באישורם של רבין הרמטכ"ל, דיין שר הביטחון ואשכול ראש הממשלה".

דממת מוות שוררת עכשיו ברמתאנייה. רק הדי הפגזים של הטנקים המתאמנים בקרבת מקום נשמעים לפעמים בין בתי הכפר, מהדהדים בין הקירות. על פי התיאור של נאדי ט', הבית שבו גדל עוד עומד על תלו, וכך גם הרפת. הגגות הרוסים. בחדרים גדלים עשבים וקוצים. עץ התאנה שגדל בחצר מוטט את אחד הקירות, אין זכר לבית העץ שבנה נאדי בצמרתו, גם לא לגינת הירק שטיפח עם אמו תחת ענפיו. גם המעיין יבש והבריכה הרוסה. אי אפשר יותר לטעום את המים.

יחס מיוחד: חיילי צה"ל קיבלו הנחיה מפורשת לא לפגוע בדרוזים ובצ'רקסים

בזמן המלחמה קיבלו חיילי צה"ל הנחיה מפורשת לא לפגוע בתושבים הדרוזים והצ'רקסים בגולן. אלה, שלא ידעו על ההנחיה, נהגו כשאר הכפריים בגולן ורובם נטשו את בתיהם עד יעבור זעם. הצ'רקסים עברו ברובם לקונייטרה ותושבי הכפרים הדרוזיים עין קיניה, מסעדה ובוקעתה עברו להשתכן אצל קרוביהם במג'דל שמס.

בניגוד לשאר תושבי הגולן, ימים אחדים אחרי המלחמה הם הורשו לחזור לכפריהם. הדרוזים חזרו כמעט כולם. רק כמה מאות מהם, שהיו באותה העת בשטח סוריה, לא הורשו לחזור. רוב הצ'רקסים לא חזרו. רבים מהם היו קרובי משפחה של אנשי צבא סורים, שהמשיכו בשירותם הצבאי גם לאחר המלחמה. המעטים שנשארו בקונייטרה פונו או עזבו כעבור כמה חודשים בשל תנאי המחיה הקשים שנגזרו עליהם בעיר, ומשום שקהילתם היתה מפוררת ומפוזרת אחרי המלחמה.

לדעתו של איש המודיעין אלי הלחמי, היחס המיוחד היה "מדיניות שנקבעה בשל ברית הדמים שכרתנו עם שתי העדות האלו, עוד בתקופת מלחמת העצמאות". היו כנראה שיקולים נוספים. בארכיון משרד הביטחון עדיין נמצאות תוכניותיו של יגאל אלון להקים בשטח רמת הגולן את מדינת הדרוזים, אשר על פי חזונו היתה עתידה להיות מדינה ידידותית לישראל שתחצוץ בינה לבין הערבים.

הפינוי האחרון: תושבי הכפר הדרוזי סחיתה הצטוו לעזוב ב-1970

הכפר הסורי האחרון שנעזב ברמת הגולן היה סחיתה. במפקד האוכלוסין הישראלי שנערך באוגוסט 67' נמנו בו 32 משקי בית ובהם 173 אזרחים, כולם דרוזים. שלוש שנים לאחר המלחמה החליט צה"ל לפנות את תושביו ולהרוס את בתיו, בגלל קרבתו אל קו הגבול. בצו הפינוי, שעליו חתם האלוף מרדכי גור, נכתב כי הוא "נעשה מטעמים של הכרח צבאי".

עלי סלאמה, בן 77, יליד הכפר, מספר ש"סחיתה היה כפר קטן ועני יחסית. הבתים היו צנועים. רובם היו בנויים מאבן לבנה אשר נחשבה זולה יותר מאבן הבזלת שהיתה נפוצה בכפרים הגדולים. רוב האדמות היו בבעלות החקלאים שקיבלו אותן כחלק מהרפורמה האגררית של הממשלה הסורית. אלו היו חלקות קטנות ובהן גידלנו בעיקר דובדבנים, שקדים ותפוחים".

לדברי סלאמה, "בערך חודש לאחר המלחמה בא לכפר קצין, אני חושב שהוא היה מהממשל הצבאי. הוא אסף את כל הגברים ברחבה המרכזית של הכפר והודיע שאנחנו נמצאים על קו הגבול ולכן לא נוכל להישאר כאן. הוא הבטיח שנקבל בתים בכפר מסעדה, בית תמורת בית. הציעו לנו בתים של עקורים שברחו, אבל אף אחד לא הסכים לקבל בית כזה. בסוף נתנו לנו בתים שהשאירו קציני הצבא הסורי בכפר מסעדה וגם הבטיחו שאת הבתים שלנו ישאירו במקומם, ושבעתיד, אם המצב ישתפר, נוכל לחזור אליהם".

היום נמצא הכפר בשטח ממוקש ואי אפשר להיכנס אליו או לאדמותיו. בעליהם נאלצים להסתפק במטעים המעטים שנשארו מחוץ לשדות המוקשים ולהשקיף מרחוק על שרידי בתיהם.

The post סיפור הטרנספר של 130 אלף אזרחי סוריה שהתגוררו בגולן appeared first on הכל שקרים.

פורים בחברון: גופשטיין כ"המן-דלבליט", הפלסטינים בכלובים

כשלוש מאות מתנחלים השתתפו היום (חמישי) בחגיגות פורים בחברון וצעדו לאורך רחוב השוהדא שסגור כבר 25 שנים לתנועת פלסטינים – מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין. הם צעדו משכונת תל רומיידה ועד מערת המכפלה, כשמאות חיילים ושוטרים מלווים אותם ומונעים מפלסטינים להתקרב או לעבור באזור.

בהזמנה לעדלאידע, נכתב שהיא תצא מ"צומת אלאור", המקום שבו, בפורים לפני ארבע שנים, ירה החייל אלאור אזריה למוות בפלסטיני ששכב פצוע על הקרקע. לא רחוק משם, על גג ביתו, עמד הצלם עימאד אבו שמסיה, שצילם את האירוע והתיעוד שלו הוביל לפתיחת החקירה. גם היום הוא אחז במצלמתו, ותיעד בשקט את הצעדה הצבעונית שלוותה במוזיקת פורים עליזה.

עו"ד איתמר בן גביר, תושב קריית ארבע ומועמד לכנסת מטעם "עוצמה יהודית" ב"איחוד מפלגות הימין" הגיע לבוש עם הלוגו של התוכנית ״ארץ נהדרת״, חוגג את הדמות החדשה שקיבל בתוכנית בפריים-טיים ומבטיח שאחרי שיבחר תהיה לנו "ארץ נהדרת". הוא התקבל ככוכב בקריאות "הו הא מי זה בא, שר המשפטים הבא" וצעירים רבים ביקשו לחבק ולהצטלם איתו. גם ברוך מרזל ובנצי גופשטיין השתתפו באירוע, כשהאחרון לבוש בחולצה שעליה נכתב "המן-דלבליט". בן גביר אמר לעיתונאים במקום: "נהפוך את מערכת המשפט למאוזנת יותר, ציונית יותר, יהודית יותר". הוא התאמץ להציג תדמית "ממלכתית" מהרגיל, כנראה מתוך תקווה שיצליח להיכנס לכנסת, והכחיש שאמר שבית המשפט הוא המן הרשע, אך הדגיש שהפסילה של בן ארי "היתה טעות".

איתמר בן גביר חוגג את הדמות החדשה ב"ארץ נהדרת. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

איתמר בן גביר חוגג את הדמות החדשה ב"ארץ נהדרת. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

מתנחלים חוגגים, הפלסטינים מורחקים מאחורי גדרות. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

מתנחלים חוגגים, הפלסטינים מורחקים מאחורי גדרות. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

לאורך כל השנה תנועת פלסטינים בשכונת תל רומיידה מוגבלת מאוד וברחוב השוהדא עצמו אסורה בכלל, אך לרגל החגיגה עשרות חיילים מנעו מפלסטינים לנוע באזורים שמסביב ולהתקרב לחגיגות. החיילים שהוצבו לאורך מסלול הצעדה הורו לפלסטינים להיכנס לבתים, עד שהחגיגה היהודית תעבור.

גם ביום רגיל רחוב השוהדא והאזור שמסביבו נראים כמו עיר רפאים, מלאה בחיילים, במחסומים, במצלמות אבטחה וגדרות. אך התוספת של מאות מתנחלים שיכורים ומחופשים, חלקם לחיילים, לערבים או לפיות, הפך את המראה לסוריאליסטי במיוחד. חלק מהחוגגים נשאו נשקים אוטומטיים, אחרים רובי צעצוע פלסטיק. ילד מחופש לחייל צעד יד ביד עם חיילים שמובילים את העדלאידע.

נשק, נשק, נשק. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

נשק, נשק, נשק. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

ילדים חיילים ילדים. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

ילדים חיילים ילדים. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

ליצן חמוש. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

ליצן חמוש. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

בנקודת ההתחלה של הצעדה, אחד החיילים שאל אותי וצלמים אחרים שהגיעו לתעד את האירוע אם אנחנו מ"בצלם" או מ"שלום עכשיו". הוא התקשה להאמין שכלי תקשורת מגלים עניין בחגיגות במקום. "זה לב הסכסוך – רק כאן אפשר לצלם חיילים, מתנחלים ופלסטינים בתמונה אחת", הסביר לו ביובש חייל אחר, בזמן ששניהם מונעים מפלסטינים לעבור בסמוך לחגיגה.

בכלל, נראה שב-2019 אף אחד כבר לא מנסה להסתיר או ליפות את המציאות. מתנחל מהעיר אמר לי: "רק בחברון אפשר לצלם את זה", כשהוא מצביע על קבוצה של פלסטינים שנחסמו מאחורי גדרות ליד מערת המכפלה, נערים שיכורים מיין רוקדים מולם, ושוטרי מג"ב מונעים מהם להציק לפלסטינים.

"אני אצביע לעוצמה יהודית", סיפרה אשה מקרית ארבע שעטתה חיג'אב, אחזה ברובה צעצוע ובובת תינוק מונחת על בטנה. היא טענה שהתחפשה לפלסטינית. "אין לי בעיה שהם גזענים. כלומר, מבחינתי זה מה שצריך להיות פה".

היהודים צוהלים ברחוב, הפלסטינים בכלובים שלהם בבתים. רחוב השוהדא, פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

היהודים צוהלים ברחוב, הפלסטינים בכלובים שלהם בבתים. רחוב השוהדא, פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

כמה מהמתנחלים התחפשו למשקיפים מטעם הארגון TIPH, שעזבו לאחרונה את חברון לאחר שקבוצות ימין שונות ניהלו קמפיין ארוך בדרישה לא לחדש את ההסכם שמאפשר להם לפקח על הנעשה בעיר. גם זו חגיגת ניצחון. מרחוק, מחצרות הבתים הפלסטינים המשקיפים על רחוב השוהדא, השקיפו עליהם פעילים של "צעירים נגד ההתנחלויות" – קבוצה של פעילי אי-אלימות שהחלו לאחרונה ללבוש מדים דומים משלהם וללוות ילדים לבית הספר בקרבת ההתנחלויות בעיר, כדי להוות תחליף למשקיפים שנאלצו לעזוב.

הצועדים, רבים מהם בני נוער שאחזו בבקבוקי יין, חלפו על פני החנויות שנסגרו לפני 25 שנה, שדלתותיהן מרותכות ועל חלקן צוירו מגני דוד. לפני כחודש, הפגינו מאות פלסטינים לציון יום השנה לטבח במערת המכפלה, ובקריאה לפתוח את רחוב השוהדא.

בנצי גופשטיין מבהיר מה הוא חושב על היועמ"ש. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

בנצי גופשטיין מבהיר מה הוא חושב על היועמ"ש. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

העדלאידע שיצאה מ"צומת אלאור" חולפת על פני החומה. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

העדלאידע שיצאה מ"צומת אלאור" חולפת על פני החומה. פורים 2019, חברון. (אורן זיו)

ועוד קצת נשק. אבל ככה היא חושבת שנראית ערביה. מתנחלת בפורים 2019, חברון. (אורן זיו)

ועוד קצת נשק. אבל ככה היא חושבת שנראית ערביה. מתנחלת בפורים 2019, חברון. (אורן זיו)

הפוסט פורים בחברון: גופשטיין כ"המן-דלבליט", הפלסטינים בכלובים הופיע ראשון בשיחה מקומית

הבהרה

ביום 2.7.18 פרסמנו כתבה שכותרתה "אישה צריכה לציית לבעלה". במסגרת כתבה זו נכתבו המילים "להסתיר פרטים מזהים". מובהר כי לא הייתה לנו כל כוונה לייחס לעו"ד שאדי סח התנהלות שאינה חוקית או רשלנית, אלא כל שעשינו היה להביע ביקורת מוסרית על עמדותיו ו/או על החלטתו לפרסם את ההחלטה של בית הדין השרעי. אנו מתנצלים אם עו"ד סח נפגע מהמילים הנ"ל.

הפוסט הבהרה הופיע ראשון בשיחה מקומית

?A Gated Society or a Joint One

During the 70 years of the State of Israel, the Jewish society has been conducted in a completely separate manner from Palestinian society. Culture, language, housing, the education system and virtually every area of life. How did the separation between the two societies become so natural? What is the basis of the understanding that we are destined to live separately, and are there other possible possibilities?

זמן הסוסים הלבנים: האיליאדה הפלסטינית רואה אור בעברית

המשורר, הסופר והאינטלקטואל הפלסטיני אבראהים נצראללה נולד בעמאן, ירדן, במחנה הפליטים אלוויחדאת, בשנת 1954. בעשורים האחרונים הוא היה לאחד השמות הבולטים בשמי הספרות וההגות הערבית וזכה בפרסים רבים. בין היתר הוא זכה בשנה שעברה בפרס בּוּקר הערבי, הפרס החשוב ביותר הניתן בתחום, על ספרו "מלחמת הכלב השנייה" (רומן בדיוני ומציאותי גם יחד העוסק בהשלכות העלייה לשלטון של קבוצה המזוהה עם דאעש במדינה ששמה לא מצוין); בשנת 2016 הוא זכה בפרס כּתארא על ספרו "רוחות קילימנג'רו" (המלווה מסע של שני ילדים פלסטינים קטועי רגליים לפסגת הר הקילימנג'רו); ובעשור האחרון זכה בעוד פרסים רבים, על קובצי שירה, ספרי ילדים, תערוכות שהעלה ופרויקטים ספרותיים בהם לקח חלק.

הרומן שפורסם בעברית לפני כחודשיים, "זמן הסוסים הלבנים" (מתרגמת: ברוריה הורביץ; עורכת תרגום: דימה דראושה) ראה אור בסדרת מכתוב مكتوب, אשר בה אני משמש כעורך משנה ביחד עם איאד ברגותי. העורך הראשי הוא פרופ' יהודה שנהב-שהרבני שייסד יחד עם הסופר המנוח סלמאן נאטור את חוג המתרגמים, שמקבץ כיום למעלה ממאה חברים וחברות ערבים ויהודים, ולאחריו את סדרת הספרים מכתוב. הסדרה מוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית והיא מקדמת מודל דו-לשוני ודו-לאומי, תוך יצירה של צוותי תרגום בכל פרויקט ופרויקט. עד כה פורסמו בסדרה שמונה ספרים ועוד 12 ספרים נוספים נמצאים בעבודה.

טרגדיה של אומה שלמה

עטיפת הספר "זמן הסוסים הלבנים"

עטיפת הספר "זמן הסוסים הלבנים"

"זמן הסוסים הלבנים" הוא הרומן ההיסטורי הבולט והחשוב ביותר של נצראללה. הוא משתרע על פני למעלה משישה עשורים, משלהי התקופה העות'מאנית בארץ, דרך המנדט הבריטי, ועד המאבק הציוני-פלסטיני, הנכבה והעקירה. כפי שנכתב על הספר באנגלית, "הרי שהוא מציע, דרך סיפורה של משפחה אחת, את סיפורו של כפר וסיפורה של ארץ, שגורלם נקבע על ידי כוח קולוניאלי אחד המחליף כוח קולוניאלי אחר". הכפר אלהאדיה (בערבית: השקטה, הרגועה) נטווה על ידי נצראללה כדי לספר סיפור שהוא גדול יותר מסיפורו של כפר ספציפי. המשוררת והסופרת הפלסטינית סלמא אלג'יוסי, כתבה על הספר כי הוא מהווה את "האיליאדה הפלסטינית", והיא משווה בכך בין הרומן הפלסטיני עב-הכרס של נצראללה ליצירות האפיות של התרבות היוונית המיוחסות להומרוס.

ההצלחה הגדולה של "זמן הסוסים הלבנים" הביאה לכך שהוחלט לעבד את הספר לסדרת טלוויזיה, פרויקט שנקטע במהלכו. בריאיון שנתן נצראללה לאלג'זירה בשנת 2010 הוא טען שלחץ אמריקאי שהופעל על חברת ההפקה – בהובלתה של מזכירת המדינה האמריקאית דאז הילרי קלינטון – הוביל לכך שצילומי הסדרה יוקפאו. זאת, לדבריו, מחשש שהסדרה תעורר ביקורת עזה נגד הציונות ונגד ישראל לצד הזדהות עמוקה עם הפלסטינים.

הספר זכה לביקורות נלהבות, בערבית ובאנגלית. בין היתר, הסופרת הפלסטינית סוזאן אבו אלהווא כתבה כי "קראתי בספר הזה את סיפור חיי. את סיפור חייהם של כל הפלסטינים. ידעתי מה עומד לקרות, ובדרכים המשונות שבהן ספרות נוגעת בלב, רציתי להזהיר את הדמויות מפני העתיד לבוא". כך גם עלה מנימוקי צוות השופטים של פרס בּוקר הערבי (2009) בשנה בה זכה הספר להיכלל ברשימה הקצרה של הספרים שנבחרו לשלב הסופי: "דרך סיפורם של כמה בני משפחה, מספר נצראללה את הטרגדיה של אומה שלמה בנסיבות היסטוריות משתנות, מהשלטון העות'מאני, דרך המנדט הבריטי ועד הנכבה והשלכותיה… [חשיבותו הספרותית של הרומן] היא בכך שהוא  מהווה המשך של ז'אנר שפותח בערבית ע"י נג'יב מחפוז ב"טרילוגיה הקאהירית" המפורסמת שלו….".

המשורר, הסופר והאינטלקטואל הפלסטיני אבראהים נצראללה

המשורר, הסופר והאינטלקטואל הפלסטיני אבראהים נצראללה

ברשימתה של ברוריה הורביץ על הספר, היא ציינה כי כל מאורעות הספר מבוססים על עדויות חיות של אנשים שחיו בארץ באותה תקופה, שחוו ישירות את האירועים ושנעקרו מבתיהם. היא ציינה את הדרך בה נטווים סיפורים אישיים בתוך סיפור המסגרת. לדבריה, "בתוך הסיפורים משתלבים יחסי אהבה ושנאה ('אהבתו העזה של ח'אלד לכלתו הייתה לשיחת היום בקרב תושבי אלהאדיה. הדבר לא נשא חן בעיני הגברים, אך הנשים התלחשו ביניהן ואמרו: ככה הגברים צריכים להיות, אחרת מה הם שווים?'), יחסי חברוּת וכבוד ומרות ודיכוי, יחסי הורים וילדיהם, יחסים בין אחים, בין סוסים לבעליהם, בין תושבים לשכניהם ובין הטבע לאדם…".  כל אלה, כוללים תיאורים אנושיים, מרגשים, נוגעים ללב ולעתים קשים וכואבים עד מאוד:

"באותו לילה התעוררו תושבי אלהאדיה מהאש שבערה בשדות החיטה והפכה את חשכת הלילה לאור יום. היה זה מחזה שלא ראו אכזרי ממנו… באור השריפה הגדולה נראתה הקולוניה עירומה לגמרי, ולראשונה הצליחו תושבי הכפר לראות מרחוק צללי אנשים נעים ממקום למקום בין הבתים הטרומיים וקרוב לגדר התיל. עם שוך הרוחות התפשטה האש באיטיות, וחשכת הלילה בלעה את הדמעות שהציפו את עיני האנשים" (עמ' 274, בתרגום לעברית).

נצראללה בעברית

שאלת התרגומים מערבית לעברית הינה מורכבת הרבה יותר מתרגומים משפות אחרות. נצראללה עצמו התייחס לסוגיית תרגום הרומן לעברית במאמר דעה שכתב בעיתון אלקודס אלערבי. הוא ציין את התנאים שלדבריו מאפשרים תרגום ספרות ערבית לעברית, ובין היתר וידוא כי הדבר לא נעשה מתוך כוונת רווח או דרך חוזה ישיר עם גופים ישראליים-ציוניים. על תרגום יצירתו לעברית, הוא ציין כי בעבר תורגמה נובלה שלו שלא בידיעתו, ואילו לגבי האישור לתרגום הרומן הראשון שלו לעברית הרי שהוא ניתן לחברים פלסטינים עליהם הוא סמך את ידיו:

"סיפרתי לצעירים שפגשתי במחנה הפליטים מאר אליאס בלבנון כי ספרי ערבות הקדחת כבר תורגם לעברית בעבר, בלא ידיעתי, לפני חמש-עשרה שנה בערך. הוא יצא לאור בכרך אחד עם הרומן של ע'סאן כנפאני, השב לחיפה (שבתרגום לעברית נקרא השיבה לחיפה) ועם הרומן של ג'ברא אבראהים ג'ברא, החדרים האחרים. סיפרתי שהרומן שלי, זמן הסוסים הלבנים, ראה אור לאחרונה בעברית, אולם זאת בעקבות המאמצים המסורים של הסופר הפלסטיני סלמאן נאטור עליו השלום, שסבר כי חשוב במיוחד לתרגם את הרומן הזה, אשר מגולל את סיפורנו. לאחר לכתו המשיכה את עבודתו החברה היקרה ד"ר ראויה בורבארה, ועמה גם סופרים וכותבים נפלאים אחרים מבני העם הפלסטיני…".

זוהי, אם כן, זכות גדולה לחברות ולחברים ב"מכתוב مكتوب" לפרסם רומן של אחד מהיוצרים הערבים והפלסטינים החשובים הפועלים כיום. ביום שני, 25.3, בשעה 18:30, תתקיים השקה של הספר, במרכז הרוחני בוואחת אלסלאם / נווה שלום. פרטים נוספים ניתן למצוא בהזמנה.

הפוסט זמן הסוסים הלבנים: האיליאדה הפלסטינית רואה אור בעברית הופיע ראשון בשיחה מקומית

חיילים פרצו לבי"ס בחברון ועצרו ילד בן 10: "לא משנה הגיל"

חיילים ישראלים נכנסו לבית ספר בחברון ועצרו ילד בן עשר בטענה שזרק אבנים. "הוא זרק אבנים, לא משנה איזה גיל", נשמע הקצין אומר בהקלטה שפורסמה באתר "מען". לילדים מתחת לגיל 12 אין אחריות פלילית, ולכן נראה שהחיילים חרגו מסמכותם.

האירוע התרחש היום בבוקר (יום ד') בבית הספר "חג' זיאד ג'אבר"  בשכונת ג'אבר בחברון, הנמצא לא רחוק ממערת המכפלה, לא רחוק ממחסום ג'אבר בחברון. לפי אתר "מען", החיילים פרצו לבית הספר והוציאו את הילד מתוך הכיתה שלו. בדף הפייסבוק של בית הספר נכתב שהילד לומד בכיתה ד'.

בסרטון הווידאו, נראה קצין אוחז בילד, שנראה קטן מאוד ואומר כמה מלים בקול מבוהל. כמה מבוגרים, ביניהם סגן מנהל בית הספר, מנסים לשחרר את הילד מידי הקצין, והוא צועק עליהם "תעזבו את היד" ואומר, כנראה לחייל שאתו, "תביא את הילד השני".

בסרטון נראה החייל שהתלווה לקצין דוחף ברובה שלו איש מבוגר יותר, שלפי סוכנות "מען" הוא סגן מנהל בית הספר. לאחר מכן הקצין והחייל מכניסים את הילד וכנראה עוד ילד נוסף לתוך חדר, ככל הנראה חדר הנהלה. כשאיש צוות מבית הספר מנסה לומר לחיילים כי מדובר ב"ילדים קטנים", עונה להם הקצין "הם זרקו אבנים, אני אקח אותם למשטרה". כשסגן המנהל מבקש ממנו שיסביר לו בערבית מה קרה, הקצין אומר לו: "מעניין לי את התחת הערבית שלהם".

בשלב מסוים, הקצין מדבר בקשר, כנראה עם חיילים שנמצאו מחוץ לבית הספר, ומבקש מהם "שייכנסו לבית הספר, תפסתי את הילדים שזרקו אבנים, יש לי פה מורים שקופצים עליי". בשלב מסוים שומעים גם את אחד החיילים מאיימים על אחד הפלסטינים "זוז אחורה, אני אשבור לך את היד". אחד מאנשי הצוות מבקש מהקצין לדבר עם קצינים בכירים יותר, והקצין עונה לו: "תדבר עם מי שאתה רוצה, מעניין לי את התחת".

בסופו של דבר, אכן הגיעו חיילים נוספים לתוך בית הספר, והחיילים לוקחים אתם לפחות אחד מהילדים בליווי אחד מהמבוגרים. הם הולכים לכיוון ג'יפ צבאי אולם לא ברור אם הם אכן עלו עליו עם הילד.

בסוכנות "מען" מצטטים "מקורות מקומיים", האומרים שהתיאום הביטחוני הפלסטיני והמשרד לעניינים אזרחיים נכנסו לעניין והילד שוחרר מאוחר יותר. מקור במשרד לעניינים אזרחיים אמר שזהו מקרה "שיש לגנותו" וכי זו הפעם הראשונה שהצבא חדר לתוך בית ספר ועצר ילד בתוך הכיתה שלו. המקור אמר כי המשרד פנה לצד הישראלי בבקשה לפתוח בחקירה ולהבטיח שהמקרה לא יחזור.

עו"ד גבי לסקי, מומחית לזכויות אדם, אמרה כי גם בשטחים, כמו בישראל, גיל האחריות הפלילית הוא 12 ומעלה. "לחיילים לא היתה סמכות לעצור את הילד", אומרת לסקי, "כל חייל, ו-ודאי שכל קצין, אמור לדעת שאין סמכות לעצור או לשפוט ילדים בגיל הזה." לסקי אמרה שגם הכניסה לבית ספר בשעות הלימודים עם נשק, ללא צו וללא תיאום עם הנהלת בית הספר היא דבר שצריך להיות אסור, והצבא בדרך כלל נמנע מכך. לסקי אמרה שהיא מתכוונת להגיש עוד היום תלונה נגד החיילים על הכניסה לבית הספר ועל המעצר.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "כעשרה תלמידים פלסטינים זרקו אבנים לעבר רכבים ישראלים במרחב היישוב היהודי בחברון. בעקבות כך, ביצע הכוח שיחת אזהרה לתלמידים, אך הם לא נעצרו. האירוע יתוחקר ויחודדו הנהלים בהתאם".

יצוין כי תגובת דובר צה"ל מתעלמת מהעובדות העולות בבירור מהסרטון. בשום שלב בחלק של הסרטון המתנהל בתוך בית הספר ואורך כשש-שבע דקות, לא מדברים החיילים על "שיחת אזהרה" או על כך שהם מבקשים להביא אותו לקצין דובר ערבית. להפך. הקצין מלגלג על הבקשה של סגן מנהל בית הספר שיסביר לו בערבית מה הוא רוצה ואומר לו: "ערבית בתחת שלי". הקצין שוב ושוב אומר שהוא מבקש "לקחת את הילדים למשטרה" וש"הגיל לא חשוב". אם בעיני דובר צה"ל ככה נראית שיחת אזהרה, מעניין איך נראה מעצר.

הפוסט חיילים פרצו לבי"ס בחברון ועצרו ילד בן 10: "לא משנה הגיל" הופיע ראשון בשיחה מקומית

העקשנות של עטאללה, הסלפי האחרון של יוסף: יום שישי בעזה

התבוננתי בסלפי של יוסף א-דאיה. עצמות לחיים גבוהות. שיער חום בהיר, רובו מתחת לכובע בייסבול. גבות עבות מורמות מעט, המעניקות נופך מופתע לפנים מהורהרים ועזי מבע של ילד בן 14.

מצעד השיבה הגדול מוקדם יותר היה מערבולת של המולה, רצועות של גז מדמיע ופרצי אש חיה חוזרים ונשנים, שלפעמים באו בעקבותיהם קריאות "מי נפצע". האם אחרון המקרים שהייתי עדה להם היה הרגע שבו יוסף נורה בחזה ונהרג?

התחלתי את היום שלי בשש בבוקר בריצה ארוכה על החוף. קצף הים הנפגש עם החוף עימעם את זמזום המזל"טים החמושים בעודי מנווטת בין צינורות היורקים ביוב גולמי לתוך הים. אבל הגלים לא יכלו לעצור את שתי ההתפוצצויות הרועמות והמהדהדות בעת שהתקרבתי לנמל של עזה. לא היה סביבי איש להעיר הערות ולאמוד מה היה המקור שלהן.

שעה מאוחר יותר, ישבתי באחד המלונות בעזה על חוף הים ואכלתי ארוחת בוקר עם ידידי פאדי, רעייתו ספאא וילדיהם – עלי בן התשע, כראם בן החמש ואדם בן השנה. שני הבנים הגדולים יותר רצו לאורך המסעדה הכמעט ריקה ושיחקו משחקי מלחמה, עם אצבעות במקום רובים. בהכירי את נסיבות החיים של הילדים האלה, הצטמררתי כאשר עלי הצמיד את אחיו הקטן לרצפה ו"הוציא אותו להורג" עם אצבעו נעוצה בעורפו. כראם שיחק מת לכמה שניות, לפני שניתר חזרה לחיים ורדף אחרי עלי.

הפניתי את תשומת לבי לחלון, שהעניק נקודת מבט טובה על החוף שלמטה. אשה בעבאיה ועם חיג'אב דישדשה במים. שני ילדיה באו אחריה ועד מהרה בני המשפחה התיזו מים אחד על השני, בעוד הילדים מדלגים הלוך ושוב מהמים לחול. עיני סרקו כמה מטרים דרומה, שם ארבעה ילדים ששיחקו על החוף נהרגו במלחמה ב-2014 מפגזים שנורו מספינות ישראליות.

אשה רוחצת עם ילדיה בחוף הים בעזה (צילום: ג'ן מרלו)

אשה רוחצת עם ילדיה בחוף הים בעזה (צילום: ג'ן מרלו)

אחר הצהריים, פאדי ואני יצאנו לעבר מלאכה, מזרחית לעיר עזה כדי שנוכל לצפות ב"מצעד השיבה הגדול". ההפגנות השבועיות לאורך המכשול המפריד את עזה מישראל התחילו ב-30 במארס לפני כשנה, במחאה נגד המצור הישראלי על עזה ובדרישה לאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור לכפרי הולדתם. על פי מרכז "אל מיזאן" לזכויות אדם, כמעט 200 פלסטינים נהרגו מתחילת המצעד ויותר מ-14,000 נפצעו. פאדי רכס את השכפ"ץ שלו בשעה שצעדנו לעבר השדות הירוקים והמלבלבים שגדר ההפרדה עומדת עליהם. בעבר גדלו כאן פירות, ירקות ומטעי זיתים – כך הסביר לי פאדי – אבל בשנים האחרונות חיילים ישראלים ירו על האיכרים אם החיילים חשבו שהם קרובים מדי למכשול. האיכרים התחילו לגדל חיטה, הדורשת פחות טיפול למעט זריעה וקציר ובכך הפחיתו את הסכנה. אולם מאז תחילת ההפגנות השדות חדלו לחלוטין לשמש לחקלאות.

ההפגנה עוד לא צברה עוצמה. כמה מאות אנשים, רובם ילדים, ביניהם גם ילדות ונשים צעירות, יידו אבנים לעבר גדר מתכת במרחק 150 מטר, בעוד ג'יפים צבאיים ישראלים נסעו הנה וחזרה לאורך דרך עפר מהצד השני. "את רואה את תלי העפר האלה", הצביע פאדי בפניי. הם נראו כמו תלי נמלים. "שם נמצאים הצלפים".

שני ילדים, לא יותר מבני 11 או 12, גלגלו צמיגים כדי להזין אש בעננה של עשן שחור, בעוד רחש מטולי הגז המדמיע המתפצחים נישא באוויר.

ואז, משהו חד יותר. "אש חיה", אמר פאדי.

כעבור דקה, כל המפגינים נהרו לכיוון אחד, וקריאות "מישהו נפצע!" החלו להישמע. מיקדתי את המצלמה שלי בהמוני הצעירים. אחרי כמה דקות הגיחו חובשים מבין הקהל, נושאים איש צעיר על אלונקה. הספקתי לחטוף מבט זריז ברגלו המגואלת בדם כשהאלונקה חלפה לידנו בדרך לאמבולנס הממתין. מצלמות התקשורת דחפו זו את זו כדי לשפר את נקודת המבט בעוד החובשים העבירו את הצעיר לתוך האמבולנס.

פניתי אחורה להסתכל על השדה. קומץ ילדים התקרבו בריצה אל הגדר, נהדפים לאחור בכל פעם שנקלעו לתוך עננת הגז המדמיע. אחד מבני הנוער חטף בתנועת ניצחון מטול שזה עתה נורה, הגז עדיין נודף ממנו, וזרק אותו בחזרה לעבר הג'יפים. הייתי כל כך נחושה לצלם את הרגע הזה עד שכמעט פספסתי את קול הירי החי, שבעקבותיו שוב עלו הצעקות "מישהו נפצע!". הסטתי את המצלמה לעבר המפגינים שרצו לעבר מקום הפגיעה, כשהחובשים מגיחים ממנו עם פצוע על אלונקה.

גבר צעיר בחולצת אדידס חומה לכד את מבטי. הבחנתי מיד בקבי המתכת שלו, אבל לקח לי כמה רגעים לקלוט שהשרוול הימני של מכנסי הג'ינס שלו היה מהודק לו מעל הברך. הוא הסכים להתראיין, אבל עטף את פניו בכאפייה שחורה-לבנה כדי להסתיר אותם.

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

הוא אמר לנו ששמו עטאללה, בן 18. הוא איבד את רגלו במחנה הזה עצמו ב-13 באפריל 2018. הוא שב להשתתף במחאה ארבעה חודשים אחרי ששוחרר מבית החולים. הוא בא כדי לעודד צעירים אחרים למחות ולחצות את הגדר. "הם פוחדים מהכיבוש", הוא אומר.

"ואתה לא פוחד?", שאלתי.

"לא. אני לא פוחד ממוות, אני פוחד רק מאלוהים".

עטאללה התעקש שחייו לא השתנו בכלל אחרי קטיעת רגלו, גם כאשר פאדי התעקש על השאלה. "לא לא, זה בדיוק אותו הדבר כמו מקודם. אני זז, רץ והולך בדיוק כמו כל אחד אחר".

עטאללה דידה על קביו לעבר קבוצת ילדים ונערים שיידו אבנים באמצעות רוגטקה לעבר כלי רכב צבאי משוריין, מבעד לעננת העשן השחורה המיתמרת.


בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, נשמעו שוב קולות של ירי חי. כיוונתי את המצלמה לכיוון ממנו עלו קריאות "יש פצוע!", כאשר מטול של גז מדמיע נחת מטרים ספורים מאחורינו. הרוח נשאה את הגז לעברנו. בעיניים צורבות החלטנו פאדי ואני שהגיע הזמן לעזוב. בדרך למכונית שלו חלפנו על פני קבוצת מבוגרים שהתקדמה לכיוון השדה תוך קריאת סיסמאות. מאז שהגענו, המספר כבר תפח לכמה אלפים.

בדקתי את השעה וראיתי שאני באיחור לפגישתי עם מוניר וג'ון. פגשתי אותם לראשונה לפני 15 שנה, במונית של מוניר. עם מוניר נשארתי בקשר, אבל את ג'ון, אמריקאי שעובד בארגון סיוע, לא ראיתי מאז. כמה ימים קודם לכן הודיע ג'ון למוניר שהוא עומד להגיע לעזה, ומוניר ביקש לארח את שנינו. פאדי הוריד אותי בנקודת המפגש, ותוך דקות עשינו, ג'ון ואני, את דרכנו לביתו של מוניר במונית המרצדס הצהובה והחבוטה, בעודנו מעלים זכרונות מאוקטובר 2004, כשנפגשנו לראשונה באותה המונית בדיוק.

בעזה התנהל אז מבצע צבאי גדול, ובמעבר ארז שרר שקט מוזר. עליתי על המונית של מוניר עם ג'ון ועם עיתונאית אירופאית ששמה לינה. הכביש ממעבר ארז נחסם על ידי הצבא הישראלי, שסלל במקומו דרך עפר שלאורכה עמדה שורת טנקים. מאחד מהם נפתחה לעברנו אש.

"סע לאחור! סע לאחור!" צעקה לינה בעוד שלושתנו – היא, ג'ון ואני – משתטחים על רצפת הרכב. מוניר הכניס להילוך אחורי, פרקי אצבעותיו מלבינים מכוח האחיזה ההדוקה בהגה. הצמיגים התחפרו בעפר בחוסר אונים קולני לפני שמצאו אחיזה ואפשרו למרצדס לסגת מקו האש של הטנק. הזכרתי לג'ון ולמוניר את מה שאמרה לינה בפנים אדומות אחרי שהירי פסק: "כבר ירו עלי סרבים, צ'צ'נים, קרואטים… אבל זאת הפעם הראשונה שאני חוטפת אש מדמוקרטיה!"

זיכרונות תחת אש. ג'ן, מוניר וג'ון (משמאל לימין) ליד המונית בעזה (צילום באדיבות ג'ן מרלו)

זיכרונות תחת אש. ג'ן, מוניר וג'ון (משמאל לימין) ליד המונית בעזה (צילום באדיבות ג'ן מרלו)

מוניר אמר לנו שלינה לא חזרה מאז לעזה. ג'ון צחק. "כנראה שהספיקה לה פעם אחת לחטוף אש דמוקרטית".

הרהרנו בשינויים שעברו על עזה מאז הפעם האחרונה שבה היינו ביחד במונית של מוניר. שלטון חמאס ברצועה, שלוש מלחמות הרסניות, המצור המתהדק. השיחה התגלגלה לקולות הפיצוץ ששמעתי בבוקר על החוף. מוניר אמר שחמאס יורים רקטות לתוך הים. "בשביל לבחון", הסביר.

אחרי ארוחת הצהריים ישבנו בסלון של מוניר לקפה. ואסים, בנו שחור העיניים של מוניר, אמר לי שביום שלישי ימלאו לו 11 שנים ושאל אם אבוא למסיבת יום ההולדת שלו.

"בטח, בשמחה! איזו מתנה תרצה?"

"שום דבר, רק שתבואי", הוא ענה, ואחרי הרהור קצר הוסיף: "איזו מתנה שתרצי". ואחרי עוד כמה דקות לחש באוזני בביישנות: "כבר החלטת מה להביא לי מתנה?"

הייתי צריכה לעשות עוד עצירה אחת בדרך הביתה. הוזמנתי לחתונת אחיו של שריף, אחמד. שריף, אשתו הדאייה, וילדיהם הצעירים מוחמד ומריה קיבלו את פני בחום. כשהתבוננתי במשפחה החוגגת, חשבתי על זיין. פגשתי את המשפחה לראשונה ב-2015, אגב מאמר שכתבתי לאל-ג'זירה אמריקה. זיין, בנם בן השלוש של שריף והדאייה, סבל ממחלת לב מולדת ונזקק לניתוח בתל אביב. לשירותי הביטחון הישראליים היה תנאי: שהדאייה תסכים "לשתף איתם פעולה" או, במילים אחרות, להפוך למשת"פית. הדאייה סירבה, וזיין לא יכול היה להגיע לתל-אביב לניתוח. בסופו של דבר שריף והדאייה הצליחו להיכנס למצרים באחד מפרקי הזמן הנדירים שבהם מעבר רפיח היה פתוח, משם נסעו לתורכיה, שם ניתחו את לבו של זיין. היו סיבוכים; זיין מת כמה ימים לאחר מכן.

יוסף אל-הדאיה. הסלפי האחרון לפני שנורה בחזה ונהרג

יוסף אל-דאיה. הסלפי האחרון לפני שנורה בחזה ונהרג

בתום החתונה, חזרתי לביתם של פאדי וספאא מתוך כוונה ללכת ישר לישון. פאדי קיבל את פניי עם חדשות קודרות: יוסף אל-דאיה בן ה-14 נורה בחזהו ונהרג במחנה מלאכה במהלך צעדת השיבה הגדולה. שעת הירי היתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, בערך אותו זמן שבו שמענו את מטח היריות האחרון. ישבתי על הספה ובהיתי בסלפי של יוסף בנייד שלי. העיניים שלו, הזרועות שנשלחו מתוך חולצת הטי כדי לצלם את הדיוקן העצמי. המחשבות על יוסף התמזגו עם תמונות מהיום. האמא וילדיה שהשפריצו זה על זה מים בים; גבורתו של עטאללה שהתעקש שחייו לא השתנו, שרוול מכנסי הג'ינס שלו מהודק במקום בו היתה פעם ברך; הרקטות שהתפוצצו לתוך הים, תחילתה האפשרית של מלחמה חדשה שכה רבים בעזה חוששים מפניה; ואסים המשדל אותי בביישנות לומר לו מה תהיה מתנת יום ההולדת שלו; הדאייה ושריף רוקדים, והכאב שבעיניהם עודנו מוחשי מאוד.

בסופו של דבר התקתי את מבטי מתמונת הסלפי של יוסף, סגרתי את מכשיר הנייד, והתמתחתי על המזרן לישון בעוד מזל"טים חמושים מזמזמים מעל ראשי.

ג'ן מרלו היא רכזת תקשורת בארגון Just Vision ומפיקת סרטים עצמאית, עיתונאית, סופרת, ופעילת זכויות אדם. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר mondoweiss. תרגמה: אורלי נוי.

הפוסט העקשנות של עטאללה, הסלפי האחרון של יוסף: יום שישי בעזה הופיע ראשון בשיחה מקומית

מהמקפצה: הליכוד ושאר המפלגות שמות פס על חוקי התעמולה

מי שראה היום את הצהרת נתניהו לתקשורת ממעון ראש הממשלה בבלפור, ודאי התקשה לפספס את שלטי הליכוד הענקיים שברקע. נתניהו במקרה זה, כמו במקרים אחרים כנראה, פשוט מצפצף על החוק. לפי קביעת ועדת הבחירות המרכזית וחוק התעמולה – חל איסור לקיים אירועי תעמולה בנכס הנמצא בבעלות המדינה.

כחול לבן ניסתה לעצור את נתניהו כשפנתה באמצעות עורכי דינה, עודד גזית ושימי בראון, לוועדת הבחירות המרכזית, בבקשה שתוציא צו מניעה שיאסור על נתניהו לקיים אירוע תעמולה מהמעון הרשמי בבלפור. יו"ר ועדת הבחירות, שופט העליון חנן מלצר אמנם לא הוציא צו מניעה בשל לוח הזמנים הצפוף, אך קיבל את העתירה והדגיש שוב כי "אין לקיים במעון הרשמי הנ"ל תעמולת בחירות, וממילא אין לתלות בו שלטי תעמולה מטעם הליכוד והעומד בראשה".

אבל זו לא העבירה היחידה על חוקי התעמולה בבחירות האלה. יצא לכם לצפות במסיבת עיתונאים של נתניהו או גנץ כשסמל המדינה מתנוסס על הפודיום? לא רק שזו עבירה על סעיף 2א לחוק התעמולה, שאוסר על שימוש בנכסי המדינה, סמליה ומשאבים, אלא גם עבירה על חוק הסמל והדגל. ומה העונש עבור מי שעושה שימוש אסור בסמל המדינה? מאסר שישה חודשים או קנס.

מכירים את שלטי בד היוטה של המפלגות על גשרים בכביש החוף או בצמתים, המכונים "פלריגים"? גם השלטים הללו, אלא אם נתלים על בית פרטי או על מטה הרשימה, אסורים. בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, שהתקיימו באוקטובר 2018, לא פחות מ-30 עתירות התקבלו בעניין שילוט תעמולה אסור. והרשימות המתמודדות לכנסת? בשלהן. כל הארץ מלאה שלטים המודפסים על-ידי המפלגות ומכספי הציבור. והכל תוך עבירה על החוק שבצידה יש שישה חודשי מאסר או קנס.

למפלגות אולי לא איכפת במיוחד, כי את הקנסות שיקבלו על תעמולה אסורה – אנחנו נשלם מתוך כספי המימון הציבורי שמתקבל לאחר הבחירות. כך יוצא שהציבור משלם שלוש פעמים: על הזמנת השלט, על הפגיעה בשוויוניות ועל הקנס שיתקבל (אם תתבצע אכיפה מקומית).

אסור, אסור, אסור

כשמעמתים את המפלגות או הפוליטיקאים עם העבירה על החוק, כמעט כולן ייטענו שהן לא טורחות לכבד אותם כי הם "מיושנים ולא רלוונטיים". מ-1959 מלווה את חיינו חוק הבחירות (דרכי תעמולה). החוק מגדיר את דרכי התעמולה המותרות והאסורות במערכות הבחירות ונועד לאפשר מסגרת שוויונית, ככל האפשר, להתמודדות.

כתבתי 1959? אכן, החוק מכיל בתוכו שורה של איסורים והגבלות שנראה שנלקחו עמוק מהמאה הקודמת. רציתם תעמלה באמצעות מטוס (כזה שגורר אחריו שלט)? אסור. להשתמש ברמקול באירוע תעמולה? גם כן אסור. להקרין, או בלשון החוק "לזרוק אור"? גם אסור. לתלות שלט הגדול מ-50 ס"מ על 70 ס"מ? אסור, אסור, אסור.

אבל הטיעון לגבי ארכאיות של חוק או אי הרלוונטיות של האיסורים לקמפיינים במאה ה-21 אינם טיעונים שיש לראותם ולקבלם כמצדיקים דריסת חוק. פעמים רבות מדי, בעל האמצעים יסכים להסתכן בקנסות וזה שאמצעיו דלים יימנע מסיכון שכזה. ולעזאזל הגינות הבחירות.

חוק התעמולה עודכן – ונתקע בסביבת נתניהו

אכיפת חוקי התעמולה הינה אכיפה פסיבית.  כלומר נתונה לחסדי הציבור או המועמדים שכנגד. יתלוננו? המקרה ייבדק. לא יתלוננו? לא תהיה אכיפה כלל. וזה עוד לפני שהזכרנו כי החוקים חלים אך ורק במרחב הפיזי ואינם חלים במרחב הווירטואלי. שם? איש הישר בעיניו יעשה, והכסף שאיתו הוא ישלם.

ביולי 2015 הקים נשיא המדינה ועדה ציבורית לבחינת חוק הבחירות (דרכי תעמולה), מתוך הבנה שיש לעדכנו לרוח הזמן והשינויים הטכנולוגיים שחלו מאז 1959. שנתיים לאחר מכן הגישה הוועדה דו"ח מקיף העוסק בפירוט בהתאם מגבלות התעמולה לעידן הנוכחי ובחינה עמוקה של המגבלות  שצריכות להיות במאה ה-21. מסקנות הוועדה הוגשו בטקס רב לוועדת החוקה, חוק ומשפט בינואר 2018. מאז ועד פיזורה של הכנסת התקיימו ארבע ישיבות מהותיות בהמלצות הוועדה.

המלצות הוועדה עסקו הן במרחב הווירטואלי, במקטע שידורי תעמולת הבחירות, הסרת איסורים ישנים דוגמת שימוש ברמקול או מקרן והחלת חובות שקיפות על פעולות תעמולה מצד המפלגות. גם כאלה המתקיימים באינטרנט. ופה נתקע השינוי המיוחל. על אף שוועדת חוקה ניסתה לקדם את החוק בשני חלקים, החלק הראשון שהיה בשל עוד ביולי 2018 לקידום וחקיקה, נתקע על שולחנה של הכנסת. יד נעלמה, ככל הנראה מסביבת נתניהו שלא רצתה שקיפות על הודעות הבוטים שהיא משגרת במרץ בימים אלה – הסירה אותו כל הזמן מסדר יומה של המליאה. המגבלות לא שונו ומערכת הבחירות לכנסת ה-21 יצאה לדרך.

זלזול בחוק והיעדר אכיפה

חשוב לציין שקמפייני המפלגות אינם חוסים תחת חסינות חברי הכנסת. יש הרבה מאוד אנשים מעורבים, בכל מפלגה, על מכלול חומרי התעמולה, ההפקה והפריסה בשטח. כולם הופכים לעבריינים, ביודעין או בשוגג, וגוררים ביחד איתם גם את אלה שבאים להתנדב. יתרה מזאת, חוק דרכי תעמולה קובע היום אחריות פלילית על מי שמחזיק או מנהל נכס שבמסגרתו נעברה עבירה על דרכי התעמולה. החוק קובע עבירה ואחריות – אולם אכיפה אין. בפועל מספר כתבי האישום העוסקים בחוק דרכי תעמולה עד היום הוא אפסי.

הבחירה המודעת להוביל קמפייני בחירות תוך עבירה ברורה על חוק דרכי תעמולה ועל חוקים נוספים היא צבועה ומזלזלת, קודם כל באזרחי ישראל ולאחר מכן בחוק שהופך להיות אות מתה. הבחירה הזו לא שייכת לצד אחד במפה הפוליטית או להשקפת עולם מסויימת. מהליכוד דרך כחול לבן ועד בל"ד וזהות, כל המפלגות עוברות על חוק דרכי תעמולה, וכולם די סבבה עם זה. הרבה אזרחים לא, וזה עוד לפני שדיברנו על הצפת הסמסים והספאם, שהמפלגות החריגו את עצמן מהמגבלות בנושא בחוק הרלוונטי. כדי שהבחירות הבאות יהיו הוגנות ונקיות יותר – הגיע הזמן לפעול באופן אזרחי ואפקטיבי.

The post מהמקפצה: הליכוד ושאר המפלגות שמות פס על חוקי התעמולה appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

ביטחון או יוקר המחיה? הצעירים בוחרים

דור שלם חדש עומד לבחור לכנסת בפעם הראשונה. על פי מה אותם צעירות וצעירים מחליטים במי לבחור? האם על בסיס שיקולים בטחונים או על בסיס יוקר המחייה? במהלך פאנלים של מועמדים/ות לכנסת שהתקיימו לאחרונה בבתי הספר אליאנס ועירוני ד' / ה' שבתל אביב, שוחחנו עם צעירות וצעירים בנושא וכמובן נחשפנו לתוצאות הדמיית הבחירות שקיימו.

איחוד הימין הוא ניסיון לשמור על חשבונות הבנק של הציונות הדתית

כמעט בלי משים מתרחש שידוד מערכות חברתי כללי במערכת הפוליטית של 2019. מפלגת כחול לבן היא ניסיון ממשי לבסס את כוחו של מעמד בינוני ישראל – ברובו אשכנזי – ככוח פוליטי ולא רק ככוח כלכלי וחברתי.

מפלגת כחול לבן, כמפלגתו המוצהרת של המעמד הבינוני האשכנזי בישראל, מהווה איום ממשי ורציני של שלטון הימין, הדתיים-הלאומיים והחרדים. אך האיום נובע בעיקרו משינוי בסגנון יותר מאשר מכוונה ליישם מדיניות כלכלית או פוליטית אמיצה ורלוונטית. חיסול הפופוליזם של נתניהו והליכוד, הרס הברית עם הדתיים הלאומיים ובידודם של החרדים הן מטרותיה העיקריות של כחול לבן. כחול לבן היא מפלגה שמרנית. היא רוצה להחזיר עטרה ליושנה.

הימין, שבבסיסו עומד הליכוד, מאוים משום שנראה כי התמיכה העממית בו הולכת ומידלדלת. בעשירייה הראשונה יש רק שתי מועמדות המייצגות את ה"עממיות" הפופוליסטית המזרחית-ליכודניקית. חולשה זו היא הוכחה ברורה למעמדיותו ולאשכנזיותו של הליכוד, אך גם עדות עקיפה להתמעטות ערכם של מזרחים בפוליטיקה הישראלית ככלל, ובחשבונאות הפוליטית הליכודית בפרט.

על הרקע הזה, ניתן לראות את איחוד מפלגות הימין כביטוי פוליטי של תנועה חברתית של דתיים-לאומיים אשכנזים, שהם חלק מהמעמד הבינוני האשכנזי בחברה הישראלית. בחירות 2019 הן אם כן בחירות מעמדיות: הן מביאות לידי ביטוי ישיר את התחרות הנוקשה בין קבוצות שונות במעמד הבינוני הישראלי שהוא אשכנזי בעיקרו. האשכנזיות – הדתית לאומית, החילונית או החרדית – שולטת ללא מצרים בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

כתנועה חברתית, "איחוד מפלגות הימין" מביאה לידי ביטוי אינטרסים מעמדיים וחברתיים עמוקים ביותר של תנועת המזרחי על גילגוליה ההיסטוריים השונים, מהמפד"ל (המפלגה הדתית-לאומית) דרך הבית היהודי ועבור בספיחיו השונים – האיחוד הלאומי, עוצמה יהודית, יחד של אלי ישי ועוד. חבריה של תנועה זו מכריזים כי הם נאמנים לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל, אבל אנחנו לא נעסוק באידיאולוגיה שלהם, אלא בבסיס החומרי שעליו הם נשענים. בעקבות הסוציולוג המנוח ברוך קמירלינג, ניתן לקרוא לאיחוד מפלגות הימין: אחדולי"ם – אשכנזים, חרדים, דתיים ולאומיים.

כדי לשמור על המעמד שלה, התנועה הדתית הלאומית חייבת את הכיבוש. (מימין לשמאל) בצלאל סמוטריץ', רפי פרץ ומיכאל בן ארי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

כדי לשמור על המעמד שלה, התנועה הדתית הלאומית חייבת את הכיבוש. (מימין לשמאל) בצלאל סמוטריץ', רפי פרץ ומיכאל בן ארי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מכרה הזהב של החינוך הממלכתי-דתי

כדי להבין את הבסיס החומרי של התנועה הזו, חשוב לציין כי המפלגה הדתית לאומית מעולם לא התקיימה כמפלגה או כתנועה חברתית ללא משאבים של המדינה. התנועה הדתית-לאומית – ובמידה רבה גם החרדים האשכנזים – הפכו את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית למכרה זהב. קיומה של התנועה הדתית-לאומית תלוי לגמרי בשאיבת משאבים מבאר המדינה. זה נעשה באמצעות קיבוע התפיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. משרד החינוך הוא דוגמה מאלפת לאסטרטגיה זו.

אם מביטים מזווית זו, אפשר לראות שמאבק ההדתה החל בישראל כבר בשנותיה הראשונות. ביטוי ישיר להדתה זו היתה חקיקתו של חוק החינוך הממלכתי-דתי בשנת 1953. החוק הזה חילק למעשה את משרד החינוך לשני אגפים שונים: הממלכתי והממלכתי דתי. האגף לחינוך ממלכתי דתי במשרד שימש כמכרה הזהב שהתנועה הדתית-לאומית קיבלה מתנועת העבודה כאתנן פוליטי.

החוק נחקק כפועל יוצא ממשבר פוליטי. תנועת העבודה ביקשה להשתית את החינוך בישראל על גישת הממלכתיות. דתיים-לאומיים וחרדים התנגדו. הפשרה שהושגה היתה הקמתו של אגף לחינוך ממלכתי דתי בפיקוחם, בניהולם ובביצועם של דתיים-לאומיים. כך גם הוקם האגף לחינוך עצמאי במשרד החינוך. השותפות הפוליטית בין התנועה הדתית-לאומית ובין תנועת העבודה החזיקה מ-1953 עד ל-1977, שנת המהפך הפוליטי.

באמצעות חוק חינוך ממלכתי-דתי, נוצרו אלפי מקומות עבודה במשרד החינוך ובהוראה. דרך ברית היסטורית זו הוצעה משרה ממשלתית קבועה כמעט לכל איש המחנה הדתי-לאומי שידע קרוא וכתוב, הניח תפילין בבוקר, והתפלל בערב. כך הפכה המפלגה הדתית-לאומית ואלפים מחבריה לסעיף קבוע בתקציב המדינה. בשנות ה-50 המוקדמות, משרה עם קביעות היתה משאת נפש, לב וגוף של רבים ורבות. ערכו של מכרה זהב תקציבי זה היה עצום. זה נכון גם היום. מבחינה זו ניתן לומר כי חוק חינוך ממלכתי דתי ייסד וקיים את הציונות הדתית הלאומית. לא להפך.

עם ההגירה הגדולה של יהודים מארצות המזרח והגידול של משרד החינוך, התקציבים תפחו, וזרמו אל יובליה של התנועה הדתית-לאומית. נפתחו בתי ספר תיכוניים (איכותיים), ישיבות (תורניות), אולפנות (לבנות ולבנים); ומיד אחר כך הוקמו בתי מדרש למורים ואוניברסיטה לבוגרים (בר אילן). במהלך השנים הופיעו ישיבות ההסדר, שהמציאות ההיסטורית והפוליטית ייעדה להם תפקיד מכריע ביצירת הדימוי כי מנהיגותה של החברה הישראלית אמורה להיות בדמותם של גברים, עבדקנים, דתיים ולאומיים.

בקיצור, בשנות החמישים והשישים כל היהודים האירופאים "הפכו לאשכנזים" בישראל. החילונים והסוציאליסטים הלאומיים הפכו לאחסו"לים. הדתיים החרדים והלאומיים הפכו לאחדו"לים.

במקביל למסלול "מצוינות" זה, צמחה תעשייה חינוכית למהגרים "בני עדות המזרח" שזה מקרוב הגיעו לציון ולירושלים. הודות למסורתיות וליהדות של העולים מארצות המזרח, התנועה הדתית הלאומית והקבוצות החרדיות השונות הצליחו להפוך אותם ל"רכוש" שלהם ולקלף מיקוח פוליטי.

נוצרה תעשייה חינוכית שלמה ליהודים סוג ב' (היהודים מארצות המזרח), שחונכו על ידי יהודים סוג א', הבוגרים של מסלולי "המצוינות" של התנועה הדתית-לאומית – מ"בני עקיבא" עד אוניברסיטת בר אילן. תהליכים דומים התרחשו בחינוך העצמאי של החרדים. ההקמה של תמ"י, שיצאה נגד התנועה הדתית-לאומית בתחילת שנות השמונים, וההקמה של ש"ס שיצאה נגד ההנהגה החרדית כמה שנים מאוחר יותר, הן ביטוי של המתח הזה.

ש״ס, כמו תמ״י לפניה, נאבקו לא רק על הגדרה מזרחית של הדת היהודית ישראלית, אלא גם על משרות וכהונות דתיות. הן נכשלו. כישלונן הדתי נבע מחולשתן הממסדית ועל כן גם הפוליטית. כוחו של הממסד הרבני האשכנזי בישראל הוא ללא עוררין. ממסד זה שולט בכל מוסדות הדת בישראל שליטה מוחלטת. הדת היהודית-ישראלית היא בעיקרה דת שהוגדרה על ידי ממסד רבני מזרח אירופאי, שהפך לממסד דתי רבני אשכנזי. תמ״י נעלמה. ש״ס נותרה בשוליים. לא היה למפלגות אלה שום סיכוי דתי או פוליטי. זהו בדיוק המצב כיום.

ישיבות ההסדר נועדו לקבע את הדימוי שהציונות הדתית נועדה לשלוט. ישיבת הסדר באלון מורה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ישיבות ההסדר נועדו לקבע את הדימוי שהציונות הדתית נועדה לשלוט. ישיבת הסדר באלון מורה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

האחדולי"ם נהנו ממשאבים ציבוריים דרך משרות במשרד החינוך, משרות במועצות הדתיות בכל הערים, וההשתלטות על כל מוסדות הדת, החל בבתי דין רבניים וכלה בחברות קדישא. בכל מקום שהיה בו רב, היתה גם משרה ופרנסה לחבר מפלגה. בכל מקום שהיה בו משגיח כשרות, היה כסף ומשרה לפקיד ממשלתי דתי ולאומי. בכל יישוב (או קיבוץ דתי) שקיבל הלוואות להשקעה כלכלית, היה גם כסף שעבר דרך ידיהם של "פעילים מפלגתיים".

בסיכומו של תהליך הקצאת משאבים זה, התברר כי רק אנשים "שלהם" זכו לתפקידים ולפרנסה. מורים, רבנים ואנשי רוח מהקהילות של "עדות המזרח" לא נספרו, ועל כן גם נאלמו ונעלמו. ההסכם עם צבא הפקידים הדתי-לאומי היה פשוט: אתם תתפללו מנחה, ואנו נדאג לנחת הכלכלית שלכם אשר תגיע בדמות משכורת ממשלתית. התנועה הדתית-לאומית הפכה למעמד באמצעות מימון שסיפקה המדינה היהודית והציונית. חבריה, ביסודם יהודים דתים ממזרח אירופה, יכלו גם להרעיף "אהבה" על עם ישראל מזרחי ומסורתי באמצעות המשרה הדתית והאמונית שהם קיבלו מהמדינה. זו היתה ועודנה אהבה משתלמת בהחלט מבחינה כלכלית.

כל מי שביקש לחלק את המשאבים – הושתק

כן השיגור לעלייתה המטאורית של רקטת הציונות הדתית קשור באופן עמוק למלחמת 1967 וכיבוש השטחים. אם החינוך הממלכתי-דתי היה "מכרה זהב קטן", ההתנחלות בשטחים הכבושים וכיבוש העם הפלסטיני הפכו ל"מכרה זהב גדול". אם חוק חינוך ממלכתי-דתי הצמיח את יוסף בורג, זרח ורהפטיג, וזבולון המר כמודלים של "השתלבות" ו"ברית" בין מפא"י ומפד"ל, הרי הכיבוש, מפעל ההתנחלות והדיכוי של הפלסטינים הצמיחו את חנן פורת, הרב לוינגר, ואת בצלאל סמוטריץ ואורי אריאל. הכיבוש ומפעל ההתנחלות גם הצמיחו את היומרה להיות החלוצים שלפני הקהל.

הכיבוש הצמיח את האירגונים הפוליטיים של "גוש אמונים", "אמנה", ה"התנחלות בלבבות" והגרעינים התורניים כמו את גם "הבית היהודי" וכעת את "איחוד מפלגות הימין". מפעל ההתנחלות הפך את הדתיים הלאומיים ל"אדוני הארץ". "המחתרת היהודית" טמנה פצצות כנגד מנהיגים פלסטינים בשטחים הכבושים. אך היעד של פצצות אלה היה התודעה של היהודים הישראלים. "המחתרת היהודית" התגלגלה ומתגלגלת כיום בדמותם של נוער הגבעות ויחידות הטרור היהודיות בחברון ובשטחים הכבושים. כל מופרעי ומופרעות הגישה האמונית מהשטחים הכבושים התאחדו כיום במפלגה המבקשת להצטרף ל"איחוד מפלגות הימין" ושמה: עוצמה יהודית.

מפעל ההתנחלויות הרחיב מאוד את המשאבים הכלכליים שהמדינה מקצה לתנועה הדתית-לאומית, הרבה מעבר למה שהעניק לה זרם החינוך הממלכתי-דתי. הקבוצה הדתית הלאומית מבינה היטב, שיכולתה לממש הישגים פוליטיים וכלכליים נובעת מהמשך קיומו של חוסר הבהירות הפוליטי הכרוך בנוסחת הפלאים הנקראת "מדינה יהודית ודמוקרטית". זהו המנוע העצום להקמתה של תיאוקרטיה יהודית-ישראלית במאה ה-21.

.המטרה העליונה היא חיזוק התיאוקרטיה היהודית. ראשי "עוצמה יהודית" במסיבת עיתונאים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

.המטרה העליונה היא חיזוק התיאוקרטיה היהודית. ראשי "עוצמה יהודית" במסיבת עיתונאים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אנשיה של גישה אמונית זו יודעים כי התנאי לכיבושה של החברה הישראלית ושל מדינת היהודים תלוי בהמשכיותה ובקיומה של נוסחה בלתי פתירה זו – מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה השולטת בעם אחר, מנצלת את משאבי הקרקע שלו ומשתלטת על אדמותיו. בדרך למימוש של הגמוניה תיאוקרטית שכזו, אנשי התנועה הדתית-לאומית יעשו כל עוול, כל עוון, כל פשע חברתי. האינטרסים שלהם הם חמס חברתי, אנטי דמוקרטיה, אנטי אזרחיות ואנטי ישראליות. הכסות האמונית קצרה מלכסות את ראשה ואת רגליה של המוטיבציה המעמדית והאתנית של הפוליטיקה הזו.

תפקידו האידיאולוגי של רפי פרץ – המנהיג של "איחוד מפלגות הימין", מחנך, טייס ו"מרוקאי" – הוא חיוני. תפקידו בבחירות 2019 דומה מאוד לתפקיד שייעד נפתלי בנט לביצת הנפל שנקראה אלי אוחנה שאותו ניסה בנט לצרף ל"בית היהודי" בבחירות 2015. פרץ, כמו אוחנה בשעתו, אמור להיות עלה תאנה מזרחי לחמס אשכנזי, דתי ולאומי. פרץ אמור להמשיך את פעולת ההסחה והסטת תשומת הלב מהדיכוי המעמדי של מזרחים במסגרת התנועה הדתית-לאומית ובמיוחד בשורות המפד"ל ו"הבית היהודי". דיכוי מעמדי של מזרחים הוא לחם חוק של מפלגות הימין בישראל.

כל מי שהעז בעבר לומר כי יש צורך לחלק משאבים (של כוח, יוקרה, הוראה, משרות, קבלה ליישובים קהילתיים, משכורות, רבנים ורבניות ועוד ועוד) באורח שווה בין הקבוצות המהוות את בוחרי המפלגה הדתית לאומית – הושתק על הסף. השתקה זו התבצעה באמצעים שקטים, אם אפשר היה, ובאמצעים של אלימות פוליטית אם היה צריך. הן עדות ישירה לכך.

ההיגיון הפוליטי-חברתי בשיגעון הדתי לאומי קשור באופן הדוק לגודלו של חשבון הבנק ולמרחבים, שהבית היהודי האשכנזי יכול לספק לקהל בוחריו האשכנזים. תהליך ההדתה של החברה הישראלית החל בשנת 1953, וקיבל חיזוק בשנת 1967 עם כיבוש השטחים והתחלת מפעל ההתנחלויות. אלה הם אינטרסים קיומיים של התנועה החברתית הדתית לאומית. חיסולה של הדמוקרטיה הישראלית הוא מנוע ההישרדות המרכזי של קבוצה דתית לאומית זו. היא כמובן תמשיך לטעון כי אנשיה ממוקדים ב"ערבות הדדית" ו"עם ישראל חי" ו"העיקר לא לפחד כלל". אנשיה ימשיכו את "החלוציות" של הסנדלים, הנשק והציציות דרך התנחלות בשטחים ודיכוי הפלסטינים. אך תשומת הלב הממשית צריכה להיות מוקדשת לחשבונות הבנק ולמטרז' של הבתים בהם גרה התנועה הדתית-לאומית.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן.

הפוסט איחוד הימין הוא ניסיון לשמור על חשבונות הבנק של הציונות הדתית הופיע ראשון בשיחה מקומית

מכתב לראשי איפא"ק מפלסטיני בישראל: עיצרו את משטר האפרטהייד

מנהיגי איפא"ק, שלום,

מחמוד דרוויש מבקש בשיר פשוט להדהים ואנושי להדהים מכל אדם לחשוב על זולתו בכל אשר יעשה: כשהוא בא להכין ארוחת בוקר, לשלם חשבון מים או להכריז מלחמה. ואני שואל בפתח מכתבי אליכם: האם אתם בכנס השנתי שלכם, באולם המחומם, חושבים עלינו כאן, על זולתכם, עלי ועל בתי שאדן בת ה-19, המאוהבת בימים אלה מעל ראשה?

ליהודי העולם יש השפעה על מה שקורה בישראל ועל ההוויה הישראלית, הקובעת את גורלי במידה גדולה. לכן, מהמקום שלי כצד שלישי ביחסים שלכם עם מדינתו של העם היהודי שאני חי בה, הרשו לי להפנות אליכם שאלות פשוטות ובנאליות, לא פילוסופיות ולא מתחכמות. שאלות רגילות, כמו בשירו של דרוויש:

לפני שאתם מזמינים את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לנאום, שאלו אותו על פשר ההסתה הפרועה, היומיומית, נגד הפלסטינים אזרחי המדינה, החפצים חיים טובים ככל האנשים בעולם, כמוכם היהודים בארה"ב. שאלו אותו ואת חבריו מי נתן להם את הזכות, הכוח והצידוק לחוקק חוק יסוד הלאום, הקובע מדרג היררכי בין קהילות ולאומים, שהוא מבוא בטוח למדינה גזענית? כשיבואו לנאום על זכות העם היהודי בארצו, שאלו אותם מה עם זכויות אדם כמוני, לא-יהודי, בארצו-מולדתו? האם אתם מכירים ערכים יהודיים, המנוגדים לערכים האוניברסאליים, למגילות זכויות האדם, לחוקות דמוקרטיות? האם אתם מוכנים, שיהודים בארה"ב לא יהיו שווי זכויות כשאר האזרחים במדינה?

שאלותיי נוגעות לאזרחי מדינת ישראל בתוך ה"קו הירוק", שהצהיב עד שדהה. נוגעות לתושבי מדינת ישראל, שאדמותיהם הופקעו ולא הוחזרו להם מעולם גם אם לא נעשה בהם שימוש, ששליש מהם הם פליטי פנים, שלא מורשים לחזור לישובים מהם גורשו, גם אם הם גרים במרחק מצחיק משם. נוגעות ל-100 אלף אנשים בישובים לא מוכרים בנגב, החיים על זמן שאול, ל-20% מהאוכלוסייה בישראל החיה רק על 3.2% משטח המדינה, מיעוט יליד מלפני מלחמת 1948/הנכבה. מיעוט לאומי שקט מאוד ביחס למיעוטים דומים בסיטואציה דומה. אוכלוסייה שביטאה באופן מובהק את תמיכתה בתהליך השלום ובהסכמי אוסלו, ולקחה את אזרחותה הישראלית ברצינות. אני מדבר גם על הדרוזים, שכרתו ברית חיים ומוות עם המדינה והוצאו מה"אנחנו" בחוק הלאום כחפצים מיושנים ולא רצויים.

היהודים באמריקה משפיעים על ההוויה הישראלית המכתיבה את חיי. נתניהו בנאום בפני ועידת אייפ"ק (צילום: חיים זך / לע"מ)

היהודים באמריקה משפיעים על ההוויה הישראלית המכתיבה את חיי. נתניהו בנאום בפני ועידת אייפ"ק (צילום: חיים זך / לע"מ)

ועוד לא אמרנו מלה אחת על שטחים כבושים, על גטו עזה, על עוולות יום יומיות של מציאות שהפכה מזמן לאפרטהייד. סליחה, אין לנעשה בגדה המערבית שום שם תואר אחר שיכול לתאר את מה שמתרחש בה יום יום ושעה שעה: כבישים רק ליהודים, גדרות וחומות וריתוק מרחבי באמצעות מחסומים, מכשולים, עוצר וענישה קולקטיבית ופעילות צבאית נגד אוכלוסיות אזרחיות. ועוד לא דיברנו על מעשיהם של מתנחלים לאומניים ואלימים, הממררים את חייהם של תושבי הכפרים והערים בגדה המערבית, המחוררת כמו גבינה שוויצרית.

בדרכי להשתתף בישיבות הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית בישראל, עברתי דרך העיר מודיעין, שבחלקה לפחות הוקמה על אדמות שנכבשו ביוני 1967, ומה ראיתי? ראיתי כפרים פלסטינים מגודרים, שיש בהם פתח אחד או שניים, הנשלטים על ידי שער וחיילים ישראליים. ראיתי חומה מבהילה, המבתרת לא רק את המרחב אלא גם את הנשמה ואת החיים של אלה המנועים מתנועה חופשית – זכות אלמנטרית של כל הבריות. כשניתנה לי זכות הדיבור באחד מקבוצות הדיון, סיפרתי את מה שראיתי בדרך.

אם אצליח לצאת מהאטמוספירה ואסתכל לכדור הארץ, אגלה שישראל היום נמצאת בנקודת השיא שלה מאז הקמתה: עליונות אסטרטגית מוחלטת על הפלסטינים ועליי ועל העמים הערבים הסמוכים לגבולותיה. עליונות צבאית, כלכלית, מדינית ומה לא. התחושה היא של שיכרון כוח טוטאלי, פי אלף ממה שחש הקולקטיב היהודי אחרי מלחמת יוני 1967. תחושה זו העבירה את היהודים על דעתם והם הכשירו את הכהניזם והעלו על נס לאומנות חשוכה, גזענות מאוסה וכוחנות המכלה כל חלקה טובה. חוק הלאום נולד מתחושות אלה ולא מרוב מזדמן בכנסת.

אנחנו ערב הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה אתנית למדינת אפרטהייד מוצהרת. היא יצאה מהארון ואין מי שיחזיר לבקבוק את שד הלאומנות הפשיסטית. מנהיגי הימין מנצלים את המצב שהם יצרו כדי להפחיד את היהודים בישראל ובעולם מכל שינוי במציאות, ולו הקל ביותר. בדרך הם הצליחו לעשות דה-הומניזציה לא רק לפלסטינים משני הקו הירוק, אלא לכל יהודי החושב הומניזם וזכויות אדם. הם הצליחו להקים כאן לא אומת סטרט-אפ, כטענתם, אלא אומה מבוהלת הנתונה להפחדה בלתי פוסקת. הממשלה מנצלת את הפחד להכשיר כל שרץ ולהצדיק את פשעי הכיבוש והדיכוי.

ישראל הופכת מאתנוקרטיה יהודית למדינת אפרטהייד. הפגנה נגד חוק הלאום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ישראל הופכת מאתנוקרטיה יהודית למדינת אפרטהייד. הפגנה נגד חוק הלאום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

תחושת הניצחון הטוטאלי מדרבנת ישראלים לחשוב שהגיעה שעת כושר להכניע את הפלסטינים פעם אחת ולתמיד. אולם לחיים יש חוקים משלהם. ביטול הקו הירוק יוצר מציאות של שוויון דמוגרפי בין שני העמים בין הים לנהר. כדי להתמודד עם עובדה זו, הממשלה תנסה להעמיק את שליטתה באוכלוסייה של ששה מיליון פלסטינים. הדיכוי יביא להתנגדות ושוב לדיכוי ושוב התקוממות עממית. ינסו עוד כוח, שיתורגם לגירוש, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות. גם אתם, יהודי ארה"ב, תישאו במחיר המעשים מול העולם. וייתכן שלא תוכלו בגללם לישר מבט אל העולם, אל אזרחי ארה"ב שאתם שותפים איתם באזרחות וחוסים, כמוהם, תחת החוקה האמריקאית. זה יהיה התרחיש, גם אם יהיה זוועתי פחות או יותר.

רק אם תחושת העליונות היהודית תתחלף בנדיבות, אפשר יהיה להניע תהליך של פיוס היסטורי, מתוך התובנה הפשוטה – כבקשתו של דרוויש וכשאלותיי – שהשאלה היהודית והפלסטינית שזורות בלי יכולת להפריד, ושתיהן ייפתרו על אדמת פלסטין ההיסטורית שבין הים לנהר. תהליך פיוס הוא מטבעו ארוך ומורכב, אולם הוא עדיף על כל תרחיש הפוך. אני מעלה את אופציית הפיוס מול מה שהחל לקרום עור וגידים כאן ועכשיו – אפרטהייד ישראלי. כמשפטן, כאיש מדעי המדינה, כמשורר, סופר, איש רוח, אני קובע שאין שם תואר אחר למה שנוצר כאן בשנים האחרונות. זה מה שלמדתי באקדמיה הישראלית מפי טובי המלומדים היהודים.

אתם, שם במרחק אלפי מיילים מכאן, כדאי שתשמעו את קולו של מי שלא מוזמן לשאת נאום בכנס, את מי שקולם הושתק או עוות בזדון. אנא, אל תאמינו לאלה שמביאים לכם בשורה המספרת כמה טוב בציון. לא טוב בציון. לכל פחות, הטילו ספק בדברים שלהם. העבירו בבקשה את המכתב לשאר החברים.

לבסוף, אתם, שהיה לכם תפקיד מרכזי בהוויה שכאן, יכולים למנוע את רוע הגזירה. הגידו להם לא עוד, ואולי מכונת העוולות תפסיק לעבוד.

ירושלים 19/3/2019

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני ועמית בפורום לחשיבה אזורית.

הפוסט מכתב לראשי איפא"ק מפלסטיני בישראל: עיצרו את משטר האפרטהייד הופיע ראשון בשיחה מקומית

חשיפה: לאחר שוויתר לנוה על הוועדה למינוי שופטים – קיבל בוררויות ב-6 מיליון שקל

בסוף 2017 בחרה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין את שני הנציגים מטעמה לוועדה למינוי שופטים – עורכת הדין אילנה סקר, שהמשיכה לקדנציה שנייה, ועורך הדין אפי נוה – היום חשוד בפלילים בפרשה החמורה של מין תמורת מינויים, חשוד בפרשת קבלת שוחד מיני ממתמחה ונאשם בפרשת הברחת המאהבת בנתב"ג – אבל אז עדיין יו"ר הלשכה. הבחירה לא היתה מאוד קשה. שכן סקר ונוה היו המועמדים היחידים לתפקיד.

איך קורה שתפקיד כה נחשק ובעל השפעה כמו חברות בוועדה למינוי שופטים אינו מבוקש על ידי עורכי דין נוספים שהגישו מועמדות? ובכן, מסתבר שהיה לפחות אדם אחד שרצה מאוד בתפקיד. מדובר בעורך הדין יחיאל כץ. כץ, שכיהן ב-2015 מטעם לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, רצה את התפקיד ואף יותר מכך – כשנוה נכנס לתפקיד יו"ר הלשכה, הוא סיכם עמו כי ימונה לחבר בוועדה למינוי שופטים. ואולם, שנתייים אחרי, נוה חפץ בטייטל הרשמי   וקיבל אותו.

אחד המהלכים הראשונים של נוה בתפקידו היה לבטל את המוסד לבוררות, שבתקנון שלו נכתב שאסור ליו״ר הלשכה להעביר בוררות ליו״ר ועדת האתיקה.

בשיחה שנערכה עם כץ בספטמבר 2017 ופורסמה בכתבה על הוועדה ב"מקום הכי חם בגיהנום", הוא אישר כי היה לו סיכום עם נוה לפיו הוא יתמנה לנציג הלשכה בוועדה, אך טען כי אין בו כעס על אי מינויו: "ראש הלשכה החליט שהוא רוצה להיות בוועדה ומנה בפני את השיקולים שלו. אני יכול להבין אותם כי הם עולים בקנה אחד עם המטרות של חברי הלשכה וזו לא פראזה. בוועדה יושבת שרת המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון וראש הלשכה סבור – וזה לגיטימי – שאם הקודקודים של המערכות המשפטיות יושבים שם – אז גם הוא צריך לשבת שם. אם היו בוחרים מועמד אחר אולי הייתי רואה את זה בעין לא יפה".

כעת אנחנו חושפים כי בתוך ארבעה חודשים מרגע שכץ ויתר על ההתמודדות על מקום בוועדה לטובת נוה – הוא מונה על ידי הוועד המחוזי בראשות נוה להיות בורר בשתי בוררויות בהיקף של מיליוני שקלים. לבוררות הראשונה בהיקף של כ-900 אלף שקל הוא מונה באוקטובר 2017 ולבוררות הגדולה יותר בהיקף של כ-5 מיליון שקל הוא מונה בפברואר 2018. זאת, בשעה שבמאגר עורכי הדין שנרשמו במרשם הבוררים של הלשכה רשומים כ-1,300 עורכי דין, שחלקם – לא מונו מעולם להיות בוררים.

פרוטוקולים ועד מרכזי | 18.2.27 || 17.10.17

השותף – יו"ר ועדת האתיקה

סכומי הבוררויות מתייחסים להיקף הסכסוך הכספי בין הצדדים שכץ יברור ביניהם – ולא בשכר הטרחה. לא ידוע מה שכר הטרחה שיקבל כץ – אבל עורכי דין עמם שוחחנו מעריכים כי שכר הטרחה בבוררויות בהיקף של מיליונים, יכול להגיע למאות אלפי שקלים. בשכר הטרחה חולק יחיאל כץ עם שותפו למשרד, עו"ד שמעון כץ (בין השניים אין קשר משפחתי; ש"ש) וגם כאן טמון חשש לניגוד עניינים לכאורה, שכן בתחילת 2018 מונה שמעון כץ ליו"ר ועדת האתיקה של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.

מקורב למשרד של השניים אומר כי סמיכות הזמנים בין ההחלטה של יחיאל כץ לא להתמודד לבין הבוררויות שנוה והוועד המחוזי העבירו ליחיאל כץ  – היא מקרית. לטענתו, כץ לא היה בקשר עם נוה בשנה האחרונה וכלל לא דיבר איתו. עוד טען, כי מי שמאשר את המינוי של חברי ועדת האתיקה זו ועדת המינויים שתחת שרת המשפטים, שבראשה עומד השופט בדימוס דוד חשין. חשין, כפי שחשפנו בעבר, קיבל בעצמו בוררות מהוועד המרכזי בראשותו של נוה.

במסגרת ההליך המשפטי שמנהלת שרון שפורר מול נוה, הוא הצהיר כי שישה מחברי ועדת האתיקה מונו לבוררים על ידו באופן אישי, וזאת למיטב זכרונו שכן אינו מתעד את הדברים. בין חברי ועדת האתיקה הרלוונטים אפשר היה למצוא את אילנה סקר, חברתו בוועדה למינוי שופטים, וכן את גבי מויאל, עורך הדין השותף במשרד המבורגר עברון. מויאל היה יו״ר ועדת האתיקה של מחוז ת"א, לפני שמעון כץ.

כץ שמעון, סקר, אפי וחברים | צילום מסך פייסבוק לשכה

אחד המהלכים הראשונים של נוה בתפקידו היה לבטל את המוסד לבוררות, שבתקנון שלו נכתב שאסור ליו״ר הלשכה להעביר בוררות ליו״ר ועדת האתיקה. לאחר שנוה ביטל את המוסד, הוא העביר למויאל בוררות של כמיליון שקל ולאחר מכן העביר בוררות נוספת של חמישה מיליון שקל ליחיאל כץ, שותפו למשרד של שמעון כץ, יו״ר הוועדה הנוכחית.

ב-2015 ישב יחיאל מטעם לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד אליו מונה אביחי מנדלבליט, עד אז מזכיר הממשלה. הוא הצביע עם יתר חברי הוועדה בעד מינויו השנוי במחלוקת של מנדלבליט, ולמרות החשש מניגודי העניינים של מנדלבליט מול נתניהו. בהמשך, לשכת עורכי הדין בהובלת נוה תמכה במינוי של מנדלבליט כשהוגשה עתירה נגד המינוי הזה בעליון. כשנוה נעצר בחשד לפרשת הברחת המאהבת בנתב"ג, הודיע מנדלבליט, בתגובה לפניית "המקום הכי חם בגיהנום" למשרד המשפטים בעניין, כי יימנע מלדון בתיק בשל חברותו עם נוה.

חלוקת בוררויות משתלמות למקורבים

מדי שנה ממנה לשכת עורכי הדין באמצעות הועד המרכזי, ראשי הועדות המחוזיים ובעיקר באמצעות יו״ר לשכת עורכי הדין בוררים בסכסוכים בהיקף של מאות מיליוני שקלים. הדבר נעשה ללא כל שקיפות כשאיש אינו יודע מי הבוררים שמתמנים, למה וכיצד. אין מדובר בכסף שעובר דרך הלשכה, אלא במינוי בוררים – הליך בעל שווי כספי. במסגרת הסכמים בין צדדים, כמו בין חברות עסקיות או בין עורך דין ללקוח, יש אפשרות להוסיף סעיף לפיו בהעדר הסכמה, לפני שפונים לבית המשפט ממנים בורר בין הצדדים, כשאת זהות הבורר תקבע לשכת עורכי הדין או יקבע יו"ר הלשכה. דרך הלשכה עוברות יותר מ-100 בוררויות בשנה. רובן, בערך כ-80, דרך יו"ר הלשכה ועוד כמה עשרות דרך הוועד המרכזי – שבראשו עומד יו"ר הלשכה גם כן.

לפני כשנתיים, חשפנו חלק מהליכי המינוי של הבוררים בלשכה והראנו כיצד נוה והוועד בראשותו ממנה את מקורבי נוה ו/או אנשים שתרמו לו בקמפיין הבחירות ו/או בעלי תפקידים בלשכה, לבוררים. זאת, למרות ניגודי עניינים ולמרות שבמאגר הבוררים רשומים עורכי דין שמעולם לא קיבלו בוררות.

נוה חוזר וטוען בהזדמנויות שונות – הן בתגובה לפיות עיתונאים אליו, הן בתגובות לבית המשפט והן בתגובות לבקשות חוק חופש מידע שהוגשו ללשכה – כי לא תיעד למי הוא מעביר בוררויות וכי אינו מחויב בתיעוד כזה. ואולם, בדו"חות השנתיים של לשכת עורכי הדין יש פירוט של מספר הבוררים שמתמנים מדי שנה, פילוח של הבוררויות לפי סכומי כסף, ופילוח של הבוררויות לפי מגדר הבורר. נשאלת השאלה כיצד ניתן היה לספק נתונים אלו – אם אין בידי הלשכה כל רשימה מתועדת של הבוררים.


יחיאל כץ מסר בתגובה: "אין כל קשר וזיקה בין המינוי שלי כבורר והמינוי הסטטוטורי של שותפי ליו״ר ועדת האתיקה. לנושא מינוי אפי נוה לועדה למינוי שופטים וכל יצירת זיקה מקום שאיננה, כמוה כלשון הרע".
אפי נוה ועורך דינו בעז בן צור בחרו שלא להגיב.

באותו נושא: אפי נוה ולשכת עורכי הדין

The post חשיפה: לאחר שוויתר לנוה על הוועדה למינוי שופטים – קיבל בוררויות ב-6 מיליון שקל appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

"גם אם ימחקו לי את התיק, יישאר הכתם שהמערכת השאירה בי"

"כל פעם שאתיופי רואה שוטר יש לו חשש", אומר ט', בן 20 ממרכז הארץ. "הוא לא חושב שהשוטר פה כדי לשמור עליו, הוא יודע שהוא פה כדי להתנפל עליו. השוטרים שופטים אותי לפי המראה ושומרים על אנשים אחרים מפני, כאילו אני זה שמזיק. הם גורמים לי לראות אותם כגורם רע".

ט', חניך במכינה קדם צבאית לצעירים על רצף מצבי הסיכון מספר שאת ההיתקלויות עם השוטרים הוא חווה מאז שהיה בן 13. "אני גר בשכונה של יוצאי אתיופיה ובכל יום השוטרים מתנפלים עלינו. כשאני יושב בשכונה אומרים לי 'או שאתה הולך מפה או שאתה מקבל דוח'. בכל יום מבקשים ממני תעודת זהות. זה לא נורמלי. אני בא לדבר, להביע את עצמי ואיכשהו מוצא את עצמי עם סעיפים של תקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור וכל סעיף שאפשר לדחוף. למדתי את הלקח שלי: עדיף לשבת בבית ולא לצאת. אני לא יכול להסתובב בשכונה שלי בלי שיבקשו ממני תעודה".

ט' קיבל פטור מהצבא בגלל תיקים פליליים שהיו לו. לדבריו: "אני עדיין מנסה להילחם בזה ומקווה שאצליח. אני יודע שאני אצליח. הגעתי למכינה כדי להתגייס, כדי לעשות שירות משמעותי. הודיתי בשלושה תיקים וסיימתי אותם עם קנס ובלי הרשעה. אבל יש לי עוד תיק על תקיפת שוטרים שאני לא מתכוון להודות בו כי תקפו אותי, לא תקפתי.

"זאת המדינה שלי, סבא וסבתא שלי חלמו עליה. הגעתי לפה ומראים לי אחרת לגמרי. זאת מציאות כואבת. אני רוצה להגיד שאנחנו שווים, שאנחנו בדיוק כמוכם. אני רוצה שמישהו כבר ישמע את הכאב של האחים שלי והאחיות שלי. אנחנו סובלים ממש, וזה עובר לסדר היום כאילו לא קרה כלום. אני מקווה שזה ישתנה".

מחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב. היסטוריה של שיטור יתר והיתקלויות

בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה שהתקיימה ב-2015 החליטה הממשלה על הקמת צוות למיגור הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. מסקנות הצוות התפרסמו ביוני 2016. "אחוז התיקים הפליליים שנפתחים נגד יוצאי אתיופיה וכן אחוז כתבי האישום אינו פרופורציונלי באופן חריג לשיעורם באוכלוסייה", נכתב בדוח הוועדה. "נתונים אלה בולטים בייחוד כאשר מדובר בקטינים".

על פי וועדת פלמור יש בעיה של עילות סגירת תיקים שאינן תואמות את הנסיבות. "נבחנו תיקים שבהם לא היו אפילו ראיות ראשוניות שקשרו את החשוד לביצוע העבירה. במקרים אלה מן הראוי היה כי התיקים ייסגרו בעילה של 'חוסר אשמה', ובהתאם – לא יוצגו כלל ברישום המשטרתי של ה'חשוד'. חרף האמור, תיקים אלו נסגרו בעילה של 'חוסר ראיות' והם מופיעים ברישום המשטרתי של אותו מעורב", כך לפי הדוח. 

לרישום משטרתי כזה יש השלכות קשות, בוודאי על קטינים. למשל במפגשים נוספים עם שוטרים, או בבואם להתקבל לעבודה. "נוכח כמות התיקים הנפתחים נגד קטינים יוצאי אתיופיה חשיבות עילות הסגירה מקבלת משנה תוקף", נכתב בדוח, "שכן הדבר מהווה חלק מההכללה והתיוג העברייני, שלו השלכות רבות וקשות על חייו של אותו קטין".

בנובמבר האחרון, לרגל חג הסיגד, הנשיא ראובן ריבלין ושרת המשפטים איילת שקד פרסמו קול קורא לצעירים יוצאי אתיופיה שהורשעו בעבירות של הפרת הסדר הציבורי ולא קיבלו עונשי מאסר ואשר רואים עצמם כמי שנפגעו משיטור יתר, להגיש בקשות למחיקת הרישום הפלילי. על אף ההצהרה החגיגית והרושם הראשוני שמדובר במהלך רחב היקף, לפי נתונים שהתקבלו מבית הנשיא, הוגשו עד עכשיו רק 66 בקשות, מתוכן כ-15 בלבד עונות על דרישות המתווה. חמש חנינות כבר התקבלו, מתוכן בבקשה אחת שלא תואמת את המתווה אולם הוחלט כי המקרה ראוי לחנינה.

"המתווה לא נותן מענה כמעט לאף אחד"

ההסבר הראשוני למספר הנמוך של הבקשות הוא חוסר האמון של הצעירים במערכת. זה אכן מרכיב משמעותי, אולם כשבוחנים את המתווה מתבררת תמונה מורכבת יותר: דרישות שלא נוגעות לרוב מי שנפגעו משיטור יתר וחוסר בהירות במידע. המתווה משאיר בחוץ את כל מי שהתיק שלו לא הבשיל לכדי כתב אישום, אבל נסגר בעילה שגויה של חוסר עניין לציבור או חוסר ראיות, המותירה רישום משטרתי. בנוסף, אלו שכבר עומדים בדרישות לא מצליחים לעמוד בהליך הקשה והמסורבל של הגשת הבקשה.

"ברגע שהבנו מה המתווה אומר, הבנו שהוא לא נותן מענה כמעט לאף אחד", אומר מקוננט גדמו, ראש המכינה שבה לומד ט', "המתווה מעניק חנינה רק למי שיש נגדו תיק על הפרת הסדר הציבורי ושלא ישב בכלא". לא ברור, למשל, האם תקיפת שוטר היא עבירת הפרת הסדר או עבירת אלימות. "יש הרבה חבר'ה במכינה עם תיקים על תקיפות שוטר, מה עושים איתם? הייתי צריך להוציא אחד מהם מבית מעצר בשלוש בלילה, כי בעקבות שיטור יתר בשכונה שלו, כשביקשו ממנו להזדהות, זה התפתח לאירוע תוך שניות".

"אני מנהל מכינה ותתפלאי על כמות הפעמים ששוטר עצר אותי באמצע עבודה, באמצע החיים. לכן אני אומר – מה קורה כשזה קורה לחניך? איך הוא מגיב? אני מדבר כמו שאני מדבר, והשוטרים מבינים מהר מאד שהם עשו טעות, אבל מה עם החניכים?

"בא אליך נער שרוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולשרת בצבא, אבל המצבים היבשים האלה כל כך נוקשים שפשוט אין לו שום סיכוי. זאת גם מלחמה מול הצבא, שנתן לו פטור כי היה לו תיק".

ט' מקווה שהמתווה יוכל לסייע לו לפתוח דף חדש. "יש לי כמה תיקים על העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר, כולם נסגרו מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור", הוא מספר. "אבל גם אם הם יימחקו, יישאר לי כתם שהמערכת הזאת השאירה. עצרו אותי, הרביצו לי, גרמו לאמא שלי לסבול. סתם. עברתי התעללות כי הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".

למה לדעתך כל כך מעט אנשים הגישו בקשות?

"כי הם לא מאמינים שזה יקרה. גם אני, עד שלא אראה את זה קורה אני לא כל כך מאמין. אם זה יעבוד אני מאמין שאחרי יבואו עוד. ככה זה בחיים: מחכים לראשון שיעשה משהו כדי שכולם ילכו אחריו".

"צריך לתת לחבר'ה האלה פיצוי על ההתעללות"

"הדבר הטוב שיש באקט הזה הוא ההודאה באפליה של מערכת האכיפה כלפי ישראלים ממוצא אתיופי", אומר אבי ילאו, פעיל חברתי. "החנינה חשובה, אבל הייתי קורא לה 'תיקון'. מלכתחילה לא היו צריכים לפתוח להם תיקים, אז על מה חנינה? כשאתה נותן חנינה למישהו זה כאילו לפנים משורת הדין, על התנהגות טובה. מה שצריך לתת לחבר'ה האלה זה פיצוי על כל ההתעללות וההתאכזרות שהם חוו על לא עוול בכפם".

אבי ילאו. "צריך לתת לחבר'ה האלה פיצוי"

גם זיוה מקונן דגו, עד לאחרונה מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה, שבעה מהצהרות. "האמת, אני כבר על סף ייאוש. זה מתסכל. כשמשהו קשור ביוצאי אתיופיה כל התקשורת עוסקת בזה. עשיתם מאיתנו פושעים, מייצרים תודעה ציבורית שהקבוצה הזאת מסוכנת. למה הסיפור של דמאס פיקאדה (חייל יוצא אתיופיה שסרטון שלו מוכה על ידי שוטר הצית את מחאת הקהילה; מ.פ) הוציא אלפים לרחובות? כי זו החוויה היומיומית שלהם. זה מה שהם פוגשים כל ערב בשכונה שלהם ובכלל. עובד שלנו מהאגודה פעמיים הודיע שהוא לא מגיע לעבודה כי הוא עוכב בתחנת רכבת בחשד לפריצה. הייתה פריצה לרכב כשהוא ירד מהרכבת- את מי עצרו כדי לבדוק? את השחור שירד מהרכבת.

"דוח פלמור אומר שהמדינה מכירה שיש גזענות, זה דבר חשוב. אבל אם לא מטפלים ועוקרים את הגזענות מהשורש, ואם שוטר שהתנהג בצורה גזענית לא משלם את המחיר, לא עשינו שום דבר. אני לא רוצה הצהרות. כשמכריזים הכרזות  השינוי בפועל הוא מינורי, ולפעמים אפילו מחזק את הגזענות כי כשמשטרת ישראל מוחקת 300 אלף תיקים פליליים לרגל חגיגות ה-70 לא נעשה מזה רעש. אבל כשמוחקים תיקים פליליים לאתיופים כולם אומרים 'עושים להם הנחות והם מתבכיינים. נותנים להם והם עוד יוצאים להפגנות'".

כלומר לא מדברים מספיק על זה שהתיקים שמוחקים מלכתחילה לא היו אמורים להיפתח.  

"בדיוק. את הבן שלי, תלמיד תיכון הרטמן בירושלים, עצרו בדרך חזרה מתנועת הנוער. בדקו אותו, מיששו אותו, שאלו אם יש לו סמים. הוא היה בן 15. את החברים שלו מהתנועה לא עצרו. הבן שלי לא צריך להיכנס לסטטיסטיקה, הוא צריך שיראו אותו כאזרח של מדינת ישראל, לא חשוד מיידי ולא חשוד טבעי. אז כשבתקשורת אומרים שעושים הנחה לאתיופים, באופן אוטומטי הציבור מבין שזו קבוצה שצריך לעשות לה טובה. אני אומרת אל תעשו לנו טובה, תנו לנו את הזכות הבסיסית של להיות חלק מהמרחב, שיבינו שהמרחב הזה הוא גם שלי".

להתייחס למספרים בזהירות

היום יתפרסם הדוח השנתי של היחידה לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים. יהיו בו בין היתר נתונים שהתקבלו מהמשטרה שמצביעים על ירידה בפתיחת התיקים והגשת כתבי אישום לצעירים יוצאי אתיופיה ב-2018. מקונן דגו, שברשותה נתונים שהתקבלו מהמשטרה, מתייחסת למספרים בזהירות. "ב-2014-2015 המספרים היו גבוהים, ב-2016 ירדו קצת וב-2017 עלו שוב", היא מעידה. "וזה אחרי דוח פלמור, אחרי הקמת היחידה למאבק בגזענות, אחרי השקעה של 22 מיליון שקל בחיזוק האמון, אחרי עשרות שעות של דיונים בכנסת, אחרי חשיפה תקשורתית ואחרי שהנושא היה במרכז סדר היום הציבורי. אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו מצפים שתהיה ירידה מתמשכת ומשמעותית. אבל הנתונים מראים פחות או יותר את אותו הדבר".

בין המסייעים לצעירים בהכנת בקשות החנינה אפשר למצוא את הקליניקות המשפטיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובקריה האקדמית אונו. לקליניקה לרב-תרבותיות ומגוון באוניברסיטה העברית הגיעו כמה עשרות פניות. לדברי עו"ד נסרין עליאן מנהלת הקליניקה, רובן מחוץ למתווה.

"כדי להגיש בקשה הם צריכים קודם כל להוציא מהמשטרה את המרשם הפלילי. את יודעת כמה האנשים האלה מפחדים ללכת למשטרה? אנחנו מנהלים איתם שיחות שכנוע ארוכות. שניים מהפונים אלינו ויתרו על ההגשה בגלל הפחד", היא אומרת. "בנוסף, זה לא תקין שרשות מנהלית מוציאה החלטה כזו ולא מפרטת מה התנאים. כשניסינו להתעמק מצאנו תשובות סותרות. לקח זמן להבין במה מדובר".

חוסר האמון כל כך עמוק, שרבים מהפונים אוחזים בדעות שגויות על התהליך שקשה לאנשי המקצוע להפריך. "שלחנו אדם להוציא מרשם פלילי ולא שמענו ממנו", אומרת עליאן. "רק אחרי כמה שבועות הוא הסביר מדוע ויתר. 'אם אגיש עכשיו בקשה אבזבז את הזכות שלי לחנינה', הוא אמר לנו. 'השוטרים בטוח יטפלו אלי בעתיד אז אני רוצה לשמור לי את הזכות הזאת'". יש לציין כי הזכות לבקשת חנינה היא לא חד פעמית.

לדברי עו"ד יאיר הרשקוביץ, מנהל הקליניקה לזכויות בתחום הפלילי מהאוניברסיטה העברית לא היה אחד מבין הפונים אליהם שעמד במתווה, כלומר שיש לו עבירה של הפרת הסדר הציבורי ואין לו מאסר בפועל. "גיליתי גם מקרים מזעזעים ממש של יחס מפלה כלפי חבר'ה מהעדה", הוא אומר.

"היה אירוע של התקהלות שהגיעו אליה שוטרים שחיפשו חשוד כלשהו ובשלב מסוים הסלימה. אנחנו מייצגים מישהו שהורשע רק בגלל שהוא היה במקום. הוא לא עשה שום דבר אלים כלפי השוטרים. 'סיוע בנוכחות', קוראים לזה. כשבאו לעצור אותו הוא ברח, נתפס, הוטח לרצפה. כשניסה להתנגד התיזו עליו גז פלפל ועצרו אותו. הוא הואשם בארבע עבירות חמורות וקיבל מאסר על תנאי. זה אולי נראה עונש קל אבל מדובר באדם שעשה שירות צבאי מלא, היה במהלך לימודים לתואר ראשון ועזב אותם בגלל התיק. וההרשעה על 'סיוע בנוכחות'- הוא רק היה שם".

הפשע שלו הוא שהוא היה שחור במרחב הציבורי?

"בדיוק. לא תמצאי שופט שירשיע באותה סיטואציה מישהו לבן. אין דבר כזה. והוא ככל הנראה לא עונה על דרישות המתווה, כי יש פה הרשעה בתקיפת שוטר וזו לא עבירה של הפרת הסדר הציבורי. אבל כל אחד היה מתנגד למעצר במצב כזה".

פלמור: "יש פה חשבון נפש למדינה"

לבכירות משרד המשפטים ולשכת הנשיא, שמובילות את יוזמת החנינות לצעירי העדה האתיופית, יש תשובות לכמה מהביקורות שמועלות על ידי הצעירים, אנשי המקצוע והפעילים החברתיים.

"מהלך כזה של מחיקה הוא מאוד לא פשוט, ואני אומרת את זה בתור מי שהייתה מנהלת מחלקת חנינות במשך 14 שנה", אומרת אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים. "אם התהליך שבו ילד הפך להיות עבריין אלים וגרם לחבלות חמורות לילד אחר או לשוטר או לאזרח וכתוצאה מזה הגיע לכלא, אם השורשים של הדבר הזה הם בשיטור יתר, אז יש פה חשבון נפש למדינה ויש פה תהליכים שצריך לשנות.

"התחלנו בלנסות לייצר מתווה 'ללא עלויות' מבחינת המבקש. כלומר שהוא בסך הכל יצטרך להגיד 'שמי כך וכך, זה מספר תעודת הזהות שלי, אני יודע שעברתי את העבירות של המתווה, טפלו בי'. אני לא מנמק, אני לא מראה איזה בן אדם נורמטיבי הפכתי, אני לא מראה שמאז למדתי, אני לא מראה שיש לי אמא חולה – שאלו הדברים הרגילים ביחס למחיקת רישום פלילי. להגדיר שורה של עבירות וקבוצה של אנשים ולהגיד על האוטומט שלחבר'ה האלה אנחנו מוחקים את הרישום הפלילי ומאפשרים לפתוח דף חדש – זה מרחיק לכת".

פלמור מתייחסת גם לנתון על אודות הירידה המשמעותית בשיעור הקטינים יוצאי אתיופיה ששוהים בכלא "אופק". בעבר הוא עמד על כ-40% בעוד ששיעורם באוכלוסייה הוא כ-2% בלבד. בשלוש השנים האחרונות יורד המספר בהדרגה, ובתקופה האחרונה הוא עומד על כ- 4-7 צעירים ברגע נתון מתוך 84-120 קטינים כלואים. "זה אחד האינדיקטורים המובהקים לכך שתהליכי השינוי מתרחשים", היא אומרת. "אי אפשר להתעלם מכך שיש השפעה למחאה הקודמת, ויש השפעה לדוח ויש השפעה לפעילים שלקחו חלק בגיבוש ההמלצות בדוח – ואת המסר הזה צריך להעביר.

אמי פלמור. "יש השפעה למחאה הקודמת"

"זה באמת צעד מרחיק לכת, לנסות לחשוב באופן יצירתי ונדיב איך בכל זאת אפשר לצמצם את הנזק כתוצאה משיטור יתר והרישום הפלילי. אז לא הייתי הופכת את זה למשהו שמתבקש לעשות. עובדה שזה לא קרה לפני, זה לא קרה לגבי קבוצות אחרות וזה לא קרה בסיטואציות אחרות".

חלק מבקשות החנינה שהגיעו ללשכת הנשיא לא עומדות בדרישות המתווה בשל חומרת העבירות או אופיין, והן מטופלות ככל בקשת חנינה אחרת. "גם בשגרה אנחנו מקבלים בקשות לחנינה ובקשות למחיקת מרשם פלילי ומטפלים בהן, אבל מבחינת התכלית שעמדה מאחורי ההזמנה שהייתה לנשיא ולשרת המשפטים ברור שהתיקים האלה לא מתאימים", אומרת אודית קורינלדי-סירקיס, היועצת המשפטית וראש מחלקת החנינות בלשכת הנשיא. "אם כי לפעמים יכול להסתבר שיש סיפור שמצדיק התייחסות מיוחדת במובן של הדוח למיגור הגזענות, למשל שהיו אלמנטים של שיטור יתר גם בעבירות שהן לא של הפרת הסדר הציבורי". אכן, אחת מחמש החנינות שכבר ניתנו בעקבות המתווה היא בעבירה שלא נכללה במתווה.

באשר לתיקים שנסגרו בעילות של חוסר ראיות או חוסר עניין לציבור, מסבירה קורינלדי-סירקיס כי הם לא חלק מהמתווה, מכיוון שמחיקתם אינה בסמכותו של הנשיא. לדבריה זו המסה הגדולה של הבקשות, ובמקרים האלו הפונים מופנים למשטרה להמשך הטיפול. השבוע יעלה קמפיין מטעם לשכת הנשיא ובו קריאה לצעירים להגיש בקשות חנינה במסגרת המתווה. הקמפיין צפוי לכלול מידע גם אודות פניה למשטרה.

"יש חוסר אמון מוחלט ברשויות"

אחת הטענות שחוזרות ונשמעות היא שלא ברור מה בדיוק נכנס במתווה. למשל הקריאה היא ל"קטינים וצעירים". מה זה "צעיר"? ובנוסף, איזה עבירות נכללות ומדוע אין רשימה ברורה?

"סמכות החנינה היא סמכות שמאפשרת, היא מאד לא פורמליסטית באופי שלה", אומרת קורינלדי-סירקיס, "היא סמכות שנועדה בדיוק למקרים החריגים. זה לא שעכשיו אנחנו צריכים לבוא ולומר שאם פניה עומדת בקריטריונים מסוימים הם יקבלו ואם לא אז לא יקבלו. צריך להבין שהמהות של מוסד החנינה היא בדיוק לא כזאת כי אחרת לא צריך אותנו. המהות של מוסד החנינה היא בדיוק לתפוס את המקרים שמערכת המשפט לא ידעה לעשות איתם צדק מסיבות כאלה ואחרות".

לנשיא לעומת שופט יש יותר מרחב להפעלת שיקול דעת.

"זה לא רק מרחב לשיקול דעת. לעומת שופט הוא גם יכול לשקול שיקולים מסוג אחר. למשל שיקולים של אינטרס ציבורי כמו במקרה של האוכלוסייה האתיופית. שופט לא יכול לומר 'עכשיו אני נותן מחווה לקהילה האתיופית'. אנחנו לא עוד חוליה במערכת המשפט ולא ערכאת ערעור, זה משהו אחר במערכת המשפט. אנחנו לא לוקחים כל פסק דין ובודקים אם הוא נכון או לא בכלים של מערכת המשפט. אז אם אתן רשימה סגורה של עבירות אחטא למה שאני רוצה לעשות.

"כשעושים מהלכים מהסוג הזה, וכשמדובר באוכלוסייה עם רגישות גבוהה ועם תחושות תסכול וזעם – שחלקן לגמרי באחריות הרשויות – לפעמים אצל חלק מהאנשים ­­­­כל אקט שייעשה על ידי איזושהי רשות ייתפס כציני והם לא ייתנו בו אמון. אני יכולה להצטער על כך, אבל לא יכולה לבקר אותם כי אני יכולה להבין שיש חוסר אמון מוחלט ברשויות. אז עכשיו נשאלת השאלה: האם לא נעשה את המהלך בגלל זה? לא, אנחנו מנסים לעשות. זה ניסיון כן ואמיתי ואני חושבת שאנחנו עושים זאת לא רע".

לדברי נוחי פוליטיס, ראש מחלקת החנינות במשרד המשפטים, המתווה אכן פונה מראש לקבוצה לא גדולה. "חלק גדול מהאנשים מסתובבים עם רישום משטרתי, תיק סגור או תיק פתוח שעדיין לא סגרו, ומי שצריך למחוק סוג כזה של רישום זו המשטרה. אנחנו מטפלים במי שהורשע בבית משפט בעבירה לא חמורה, שלא הוטל בגינה מאסר. אז עבירות כאלה מובילות אותנו למספרים לא מאד גבוהים, אבל זה בסדר גמור. אנחנו חושבים שצריך לתקן כל הרשעה כזו שבדיעבד הסתבר בדוח שמוטב שלא הייתה ניתנת בכלל מלכתחילה". להערכתה של פוליטיס, "מדובר כנראה בכמה עשרות צעירים שחייהם נתקעים בגלל רישום פלילי".

עבירות שהוטל בגינן עונש מאסר לא נכללות לדבריה כי המקרים האלו לא נתפסים ככאלו שבהם הופעל שיטור יתר אלא מדובר בעבירות חמורות. "מי שעמד בכביש ושוטר ביקש ממנו תעודת זהות והוא לא שיתף פעולה והורשע בהכשלת שוטר, לא יקבל מאסר בפועל. גם מי שהשתתף בהפגנה לא יקבל מאסר בפועל. אבל מי שזרק אבן על שוטר יכול לקבל מאסר בפועל, וגם מי שעשה עבירות שלא קשורות בהפרת הסדר הציבורי כמו סחר בסמים, פריצה לבתים ואלימות במשפחה. לאלה אנחנו לא מכוונים, אין סיבה להתייחס למי שעשה עבירות כאלה אחרת בגלל דוח הגזענות רק כי הוא ממוצא אתיופי".

את ההסבר הזה יש לקרוא כשברקע הירידה החדה במספר יוצאי אתיופיה הקטינים העצורים בכלא אופק. האם חומרת העבירות הייתה ההסבר היחיד לשיעור הגבוה של בני העדה האתיופית בכלא? "קטין נכנס למאסר בדרך כלל כי רשויות התקון (שירות המבחן; מ.פ) לא הצליחו לשקם אותו באמצעות שיחות עם קצינות מבחן, טיפול פסיכולוגי ובמקרים של עבירות יותר חמורות הוצאה חוץ ביתית והשמה במעון. העובדה שהיו יותר אתיופים בעבר בכלא אופק לא נובעת מזה שהם עשו יותר עבירות חמורות, אלא שפחות קטינים יוצאי אתיופיה שוקמו ולכן בית המשפט לנוער, אחרי שהוא ניסה את כל אפשרויות הטיפול, שלח אותם למאסר".

יש לציין כי אחת הסיבות לירידה בשיעור הצעירים ממוצא אתיופי בכלא אופק היא ההבנה כי הבדלים תרבותיים עמדו בעבר בבסיס הקביעה כי הם אכן אינם ברי שיקום. לדוגמה העובדה כי הם אינם נוהגים להישיר מבט לגורמי סמכות התפרשה על ידי הגורמים המקצועיים כאדישות וכחוסר שיתוף פעולה. למרות ההבנה כי ההליך בעניינם היה בעייתי, הם אינם נכללים במתווה החנינות (עם זאת, הם יכולים כאמור להגיש בקשת חנינה שלא במסגרת המתווה). 

"בלי קשר למוצא או לגיל או לעבירה, שיעור ההיענות לבקשות חנינה למחיקת רישום פלילי הוא לא מבוטל, ועומד על בין רבע לשליש", אומרת פוליטיס. "אז הסיכוי של אדם נורמטיבי שהרישום מפריע לו לקבל מחיקה הוא לא מבוטל בכלל, לכן אם מישהו מתלבט תמיד כדאי להגיש".

היו לכם הערכות לגבי היקף הפניות?

"ציפינו ליותר. אנחנו בממשקים עכשיו עם כל מי שיש לו נגיעה לצעירים האלה: הצבא, משרד הרווחה שמטפל בנוער בסיכון, הסנגוריה הציבורית שייצגה אותם והקליניקות שמייצגות. בנוסף, ציפינו גם שיגישו בקשות אנשים שלא עומדים בקריטריונים, וכך קורה. אנחנו מקבלים גם בקשות של אנשים עם עבירות מאד חמורות שרואים הזדמנות ורוצים לנצל אותה. אנחנו נבחן את בקשותיהם כמו שאנחנו בוחנים כל בקשה".

במקביל לפעולות הללו החלו בימים אלו בסנגוריה הציבורית בסריקה ממוחשבת של התיקים שבהם טיפלו על מנת לאתר את אלו שתואמים את דרישות המתווה. הם מתכוונים לפנות באופן יזום לצעירים ולהציע להם להגיש בקשה למחיקת הרישום.

גל גבאי: "זה לא טריוויאלי שהמדינה מתפכחת"

הרעיון למתווה החנינות נולד כיוזמה של העיתונאית גל גבאי שעוד לפני עבודתה של ועדת פלמור יצרה את הסרט "החשוד המידי". הסרט מתאר את מציאות חייהם של צעירים כהי עור, רובם בני העדה האתיופית, במרחב הציבורי. "לא יכולתי לישון אחרי שעשיתי את הסרט", אומרת גבאי. "הסתובבתי שנה עם היוזמה הזאת בין משפטנים, כל מי שעברתי דרכו אמר לי שאין לזה סיכוי. אמי פלמור שהיא מומחית לחנינות מצאה את הדרך שאפשר להעביר את זה גם במערכת הפוליטית. אמי היא משרתת ציבור יוצאת דופן והיא הפכה את זה למציאות".

"המתווה הנוכחי הוא אכן חלקי, מצומצם", אומרת גבאי, "הוא לא תיקון העוול כולו. הוא התחלה. כשיש נכונות ללכת למהלך כזה זה אומר שמדינה מתפכחת ולוקחת אחריות על עוול חברתי ממוסד. זה דבר ענק, זה לא טריוויאלי".

יש המון צעירים שחיים בתחושה שעבדו עליהם.

"זה מייצר תסכול, בצדק, זה מאכזב, כואב ומייצר אי אמון. יש לנו בעיה חברתית מוסרית עמוקה, אנחנו חברה שגודעת חיים, שגונבת מהאנשים אפשרות בחירה, שמצמצמת את התנועה במרחב, שמקצרת את האופק לילדים.

"אבל אני חושבת מה אפשר לעשות, זה קצה חוט שצריך להמשיך למתוח אותו, לא לקפוץ עליו בשתי רגליים גסות. לפי מה שבדקתי אין בשום מקום בעולם תהליך כזה, כל כך רדיקלי וחדשני. הרעיון שהמדינה לוקחת אחריות על פרקטיקה גזענית כמו שיטור יתר הוא מהפכני. התרגום המעשי שלו הוא קטן וחלש, צריך לעשות הרחבה של הדבר הזה. צריך לומר: מדינת ישראל צריכה ללכת צעד יותר גדול קדימה, לקרוא לנשיא ריבלין להרחיב את החנינה, וליועצת המשפטית שלו, ולאמי פלמור, וללחוץ עליהם להרחיב את זה. להגיד להם עשיתם טוב, אבל למה רק חלק מהעבודה. למה לא תשלימו את המהלך, השארתם בחוץ יותר מדי ילדים – בואו תכניס גם אותם".

The post "גם אם ימחקו לי את התיק, יישאר הכתם שהמערכת השאירה בי" appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

חג פורים – שחרור משעבוד ומצוות משלוח מנות לשמח עניים….וגרים

למצווה המחייבת את כולם בקריאת מגילת אסתר בחג הפורים , כולל גרים ועבדים – אין אחיזה בדפוסי החברה שלנו. האם אנחנו פותחים דלתות למהגרי העבודה, אותם עבדים מודרניים וְלַגֵּרִים הַגָּרִים בתוכנו  ומשתפים אותם כדבר מצווה זו? מאת: איתן קלינסקי מגילת אסתר שלי קריאת המגילה היא המצווה העיקרית הקשורה בפורים . במקורות התרבות שלנו נקבע – […]

משמרת מחאה בלוד: "המשטרה מסרה את דיאנה לרוצחיה"

עשרות נשים, יהודית וערביות, הפגינו היום (שלישי) מול תחנת המשטרה בלוד במחאה על הרצח של דיאנה אבו קטיפאן בת ה-18 ביום רביעי שעבר, יום לפני חתונתה. המפגינות דרשו מהמשטרה לטפל בגברים אלימים ומחו על ה"הסכם" עליו חתמה המשטרה עם קרובי משפחתה של אבו קטיפאן – שהתנגדו לנישואיה עם בחיר ליבה – לפיו הם מתחייבים שלא יאונה לה כל רע כשתחזור הביתה, אחרי שברחה עם ארוסה. כמה מקרובי משפחתה של אבו קטפיאן נעצרו על ידי המשטרה בחשד לרצח. המפגינות קראו: "הסכמי הדמים רוצחים פה נשים", "רוצחי נשים – מאחורי הסורגים", ו"נשים דורשות ביטחון ברחובות". חברי הכנסת מיכל רוזין ומוסי רז (מרצ) השתתפו בהפגנה.

"אנחנו משלמות את מחיר ההסכמים המפוקפקים בין גברים-שוטרים לגברים ערבים", אמרה סמאח סלאימה, מנכ"לית עמותת נע"ם ובלוגרית "שיחה מקומית", שארגנה את משמרת המחאה."משטרת ישראל אמורה להיות מופקדת על הביטחון שלנו, אבל היא מחזקת את הכבוד של כמה גברים ערבים. דיאנה נרצחה כי מישהו מסר אותה לרוצחיה. אנחנו מוחות נגד ההסכמים האלה, שמלאים בכוונות טובות אבל מוכתמים בדם שגובה חיים של נשים ערביות".

"דיאנה ביקשה הגנה. זה התפקיד של המשטרה, לתת הגנה למי שמרגישה באיום", אמרה גם הפעילה הפמיניסטית נבילה אספניולי. "במקום זה, הם מסרו אותו לידי רוצחיה". כמו סלאימה, גם היא מאשימה את המשטרה על חתימת ה"הסכם" עם קרובי משפחתה של דיאנה: "המסר שמעבירים לכל נערה ברחוב הערבי זה שאין על מי לסמוך, לא על המשטרה, לא על לשכות הרווחה, ולא על אף אחד. את לבד מול הרוצחים שלך. את מתחננת, את מבקשת הגנה ובסוף את עומדת מול הרוצח בלי הגנה".

הפגנה בעקבות רציחתה של דיאנה אבו קטיפאן. 19 מרץ 2019, לוד. (אורן זיו)

הפגנה בעקבות רציחתה של דיאנה אבו קטיפאן. 19 מרץ 2019, לוד. (אורן זיו)

רק נשים בודדות מלוד הצטרפו להפגנה, בהן קרובת משפחה אחת של הנרצחת שביקשה לא להזדהות בשמה. "הנשים מאוד מפחדות", הסבירה סמאח סלאימה. קרובת המשפחה סיפרה לנו על התחושות הקשות והעצב בעקבות הרצח. "דיאנה נקברה בשעת לילה, ללא טקס מסודר, ליד אימה שנרצחה ב-2006", היא אמרה כשהיא מצביעה לעבר בית הקברות המוסלמי שממוקם כמה מאות מטרים מתחנת המשטרה. רוצחי האם לא נתפסו עד היום. 13 שנים חלפו ועל קברה של האם לא הוצב שום שלט או מצבה. ככל הנראה זה מה שיקרה גם עם הקבר הטרי של בתה, דיאנה, שמסומן כעת רק בכמה בלוקים.

לסלאימה ביקורת קשה על המשטרה ועל ה"הסכם" שהיה אמור להגן על אבן קטיפאן. "זה נוהל בזוי, שצריכים להתבייש בו. ב-2019, כשכל העולם התקדם בנושא של אלימות מגדרית, זה מה שמציעים פה לנשים". לדבריה, על המשטרה היה לפנות לאנשי מקצוע לפני שנתנו לה לחזור לחיק משפחתה: "אם לא לארגוני נשים, אז היו צריכים לקרוא לרווחה. ארבעה ימים (כששהתה אצל משפחה אחרת בחסות המשטרה א.ז.) דיאנה ראתה רק גברים. המתווכחים המליצו לה לחזור הביתה כדי שמשם תוכל לצאת ככלה לבושה לבן. הם עשו הסכם והיא האמינה להם".

ביום ראשון הודיעה המשטרה על הגשת כתב אישום נגד שלושה תושבי לוד, שמואשמים ברצח של סמאר חטיב מיפו במאי בשנה שעברה. הסיבה לרצח: החלטתה להיפרד מקרוב משפחתם עימו היתה בקשר זוגי. בנושא הזה אמרה סלאימה כי "המשטרה התגאתה בהישג ה'אדיר' הזה, אבל מי שקורא את כתב האישום מבין שסמאר חטיב היא זו שהכינה את הראיות נגד רוצחיה. היא מסרה למשטרה מה ארבעת הנאשמים עשו, איך הם איימו עליה, איך הם שמו מטען מתחת לרכב שלה. מטען שאם היה מונח במרחב ציבורי של יהודים היה מטופל אחרת על ידי המשטרה. סמאר הגישה תלונה ולא נעשה דבר. אמרו לה 'תחזרי הביתה, יהיה בסדר'. היא נרצחה 24 שעות אחר כך. ככה הנשים הערביות לומדות: אם יש איום נגדכן, תכינו את הראיות, צילומי מסך ולשלוח בדואר רשום למשטרת ישראל, אולי הם יעשו משהו".

קברה הטרי של דיאנה אבו קטיפאן, וברקע הקבר של אמה שנרצחה לפני 13 שנים. לוד, 19 מרץ 2019 (אורן זיו)

קברה הטרי של דיאנה אבו קטיפאן, וברקע הקבר של אמה שנרצחה לפני 13 שנים. לוד, 19 מרץ 2019 (אורן זיו)

מחוץ לתחנת המשטרה בלוד, בזמן ההפגנה, עמד עלי, תושב העיר שסיפר כי הגיע להתלונן זו הפעם הרביעית על איומים נגד ביתו מצד בן זוגה לשעבר. הבת התחתנה לפני ארבעה חודשים ולאחר כחודש ברחה מבית בעלה, לאחר שלא נתן לה לצאת ללימודים. לדברי עלי, שוטרים הגיעו ביום שבו בן הזוג לשעבר כלא אותה בביתם, אך לא עצרו אותו. מאז היא מתגוררת אצל האב, ובן הזוג מגיע מדי פעם לאיים אליה. היום, טען עלי, במהלך הליך גירושין בבית הדין השרעי ביפו, איים בן זוגה שירצח אותה. עלי עמד מיואש מחוץ לתחנה. השוטרים אמרו לו לשוב בשעה שמונה בערב, אז יסכימו לקבל אותו. "מי מבטיח לי שלא ירצחו אותה עד הערב?", הוא אמר בעצב. "המשטרה לא עושה את העבודה שלה, לכן הרוצחים מסתובבים חופשי בעיר ומרגישים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים".

"אנחנו מציעות להתייחס לרצח נשים כבעיה חברתית", אומרת סלאימה לגבי פתרונות אפשריים. "צריך להקצות משאבים לטיפול ולא לכסת"ח. לטיפול בנשים עוד לפני האיומים. אם היו מטפלים בדיאנה עוד כילדה יתומה שגדלה בצל השכול, אם היה היו מלווים אותה ומציעים לה מסגרת, אולי היא לא היתה צריכה לברוח מהבית ולמצוא מקום בטוח יותר. היא בכלל לא היתה מגיעה למשטרת ישראל ולידי מכובדים שהיו אמורים לשמור על החיים שלה. נכשלנו בלשמור על דיאנה, על 120 נשים שנרצחו בעשור האחרון. והסטטיסטיקה עולה כי יש נשק לא חוקי בכל מקום".

הפגנה בעקבות רציחתה של דיאנה אבו קטיפאן. 19 מרץ 2019, לוד. (אורן זיו)

הפגנה בעקבות רציחתה של דיאנה אבו קטיפאן. 19 מרץ 2019, לוד. (אורן זיו)

"ככה הנשים הערביות לומדות: אם יש איום נגדכן, תכינו את הראיות, צילומי מסך ולשלוח בדואר רשום למשטרת ישראל, אולי הם יעשו משהו". הפעילה הפמיניסטית סמאח סלאימה. הפגנה בעקבות רציחתה של דיאנה אבו קטיפאן. 19 מרץ 2019, לוד. (אורן זיו)

"ככה הנשים הערביות לומדות: אם יש איום נגדכן, תכינו את הראיות, צילומי מסך ולשלוח בדואר רשום למשטרת ישראל, אולי הם יעשו משהו". הפעילה הפמיניסטית סמאח סלאימה. הפגנה בעקבות רציחתה של דיאנה אבו קטיפאן. 19 מרץ 2019, לוד. (אורן זיו)

הפוסט משמרת מחאה בלוד: "המשטרה מסרה את דיאנה לרוצחיה" הופיע ראשון בשיחה מקומית

לקראת הבחירות: מאות ישראלים בשיחה ישירה עם תושבים בעזה

"תצביעו למען החיים שלכם, למי שיתן לכם חיים טובים, כי הפוליטיקאים כולם משקרים לגבי עזה", כך אמר ראמי, אחד מקימי ועדת הצעירים בעזה, בתשובה לשאלה של ישראלית בשיחת ועידה אינטרנטית שהתקיימה אתמול (שני) בערב בין פעילים חברתיים מעזה ומצביעים מישראל. חברו ג'וודאת, שגם השתתף בשיחה, התייחס גם הוא לבחירות הקרובות, וביקש להעביר מסר למצביעים: "הדבר הכי חשוב הוא להפסיק את מרחץ הדמים, לא לתת לפוליטיקאים לקדם את הקונפליקט בתוך עזה ופלסטין בשביל ההגנה שלהם. כולנו צריכים הגנה". צעירה אחרת אמרה כי: "צריך לפרק את המחסומים ולהצביע עבור מי שמאמין בחופש התנועה".

כ-200 ישראלים השתתפו בשיחה אונליין עם עשרה צעירים וצעירות מעזה ביוזמת "זזים – קהילה פועלת" ותנועת "קול אחר". המפגש הנדיר, שאליו נרשמו הישראלים מראש, ביקש להשמיע את קולם של מליוני העזתים שחיים תחת מצור, אשר יושפעו מהבחירות הקרובות אך אין להם זכות להצביע ולהשפיע – כדי לספק חומר למחשבה לישראלים בדרכם לקלפי. הצעירים מעזה חלקו מעט על החיים שלהם תחת מצור במציאות בלתי אפשרית וענו לשאלות של המשתתפים.

למרות שמדובר בעניין פשוט לכאורה, שיחת וידאו אינטרנטית, כל הנוכחים התקשו להסתיר את התרגשותם. במציאות הנוכחית, אפילו שיחה כזאת היא אירוע פוליטי רב משמעות וקשה לארגון והפקה. אך מרגע שהשיחה החלה, למרות הקשיים הטכניים שנבעו מחיבור האינטרנט הרעוע בעזה, השאלות זרמו והמסרים, למרות המצב בעזה, היו אופטימיים. הצעירים העזתים קראו לשיתוף פעולה בכל תחומי החיים – כדי ליצור עתיד משותף ובר קיימא.

ראמי, שארגן את הפגישה מהצד העזתי, פתח את המפגש וחלק את התרגשותו ממספר הנוכחים בשיחה. "אני משתתף מדי יום בפגישות דרך הרשת, זה נורמלי. הפעם ההרגשה אחרת", הוא חלק עם הנוכחים. הארגון שראמי מוביל עוסק בפעילויות ותוכניות חינוכיות לילדים ונוער ברצועה, ולמחייתו הוא עובד כעיתונאי פרילנסר. "אל תאמינו למה שאתם רואים בתקשורת – אנחנו בני אדם", הוא אמר. "במקום להאשים אחד את השני בואו נדבר על העתיד, על תוכניות. אנחנו מוכנים לכל שיתוף פעולה כדי ליצור דרך חדשה לתקשר בינינו. שבעתיד נשב סביב שולחן אחד, לא מדינה אחת או שתיים, לא גשר פתוח – אלא גשרים פתוחים". כמעט כל הנוכחים לא דיברו על מדינה אחת או שתיים אלא על בניית גשרים, הפלת החומות, מעבר חופשי וסיום ההפרדה בין הגדה, הרצועה וישראל.

חלק מכמעט 200 משתתפי השיחה בין ישראל לעזה. (צילום מסך באדיבות "זזים")

חלק מכמעט 200 משתתפי השיחה בין ישראל לעזה. (צילום מסך באדיבות "זזים")

השיחה המשיכה, וגם הדוברים האחרים מעזה הציגו את עצמם. כולם צעירים, פעילים חינוכיים וקהילתיים, שלא קשורים לארגונים פוליטיים ולמפלגות השונות, ושאף הביעו סלידה מהן ומ"פוליטיקה" במהלך השיחה. לא את כולם אנחנו יכולים להזכיר בשמם. אחד מהם מארגן אירועי ספורט לצעירים, כדי למשוך אותם לעשות בפעילות חינוכית, לבחור בריצה, מכון כושר או רכיבת אופניים – במקום ללכת להיפצע בגבול. צעיר אחר בשם וואסים הוא מוזיקאי וסטודנט בשנה רביעית. הוא מנגן על עוד וחבריו מציגים אותו בגאווה גם בתור המוזיקאי היחיד שמנגן על קלרינט בעזה. "המוזיקה היא שפת השלום", הוא מסביר ומבקש דרכים לשתף פעולה באמצעות תווים.

למרות שלפרקים הזכיר האירוע את המפגשים הפלסטינים-ישראלים משנות ה-90, עם שיח מלא תקווה ואופטימיות על שלום – הדוברים העזתים היו מפוכחים ומודעים היטב למציאות הפוליטית בישראל. הם עוקבים אחרי החברה הישראלית, ויודעים היטב שעזה משלמת את מחיר "שיח ההפרדה" שהחל בשנות ה-2000. כעת הם מבקשים ליצור דיאלוג אחר, כשהם יוצאים נגד רבות מהמוסכמות של ההנהגה הפלסטינית שרואה כל שיחה עם ישראלים כ"נורמליזציה". וכך, למרות הסלידה מפוליטיקה ישנה ולמרות שלא הוזכרו בשמם – הביקורת על נתניהו, עבאס והנייה, היתה עמוקה, ולא פעם נאמר שהמנהיגים הם אלה שמרוויחים ומשמרים את מעמדם כל עוד הכיבוש נמשך.

בשיחה כמעט לא דובר על פתרונות פרקטיים, אלא בעיקר עלתה הקריאה לעצור את האלימות ולנסות לבנות משהו חדש, אחר, שלא קשור לדור הקודם, שלדברי הצעירים – נכשל. "אנחנו לא מדברים על מדינה אחת או שתיים. עזה וישראל הן כמו שתי מדינות, וישראל והגדה המערבית היא כמו מדינה אחת", אמר ראמי והעלה את מה שרבים ברצועה מרגישים – הניתוק המוחלט מהגדה המערבית. "הפתרון היחיד הוא פתרון בר קיימא, שכל אחד ילחץ על מקבלי ההחלטות שלו לא לפעול באלימות, אלימות רק מובילה לאלימות". גם מ', בן 43 שמפעיל בית ספר לשחייה, צלילה והצלה ברצועה המשיך באותו קו. מ', שמדבר גם ערבית ואנגלית, סיפר שהיה אסיר בכלא הישראלי וכי הוא בן למשפחת פליטים. באמצעות המרכז הימי שלו הוא מנסה לתת מסגרת לבני נוער וצעירים. "אחרי 43 שנות חיים הגעתי למסקנה שהחיים יותר חשוב