בין שק שינה לצימר, יש עוד אופציות ללינה כשיוצאים לטייל

בני הזוג בת חן וטל ישועה הקימו רשת מלונות בצפון המיועדת לזוגות ומשפחות מטיילות: "רצינו ליצור חוויה משמעותית של תוכן ופעילות לאורחים שבאים ללון אצלנו"

ארה"ב: 25,000 מורים בשיקגו שובתים בדרישה ליותר תקציבים והקטנת הכיתות

איגוד המורים של שיקגו דורש כי הבטחות שניתנו בדבר צמצום גודל הכיתות, תקנים נוספים, הגדלת משכורות והטבות נוספות יעלו על הכתב | לטענת ראשת העיר, למורים הוצעה "חבילה היסטורית בתחומי הליבה", והמו"מ בין הצדדים נמשך

חשיפה: ראש עיריית אור יהודה קידמה שיפוץ מתחמים הכוללים נכסים של קרובי משפחתה

מאז שליאת שוחט נכנסה לתפקיד ראש עיריית אור יהודה לפני ארבע שנים, העיר הסמוכה לנתב"ג עוברת מסע התחדשות נרחב. פה פינוי בינוי, שם שיפוץ מקיף והתחדשות עירונית. תושבי אור יהודה אמורים להיות מרוצים. מה שהם לא יודעים זה שלמשפחתה כולל שוחט עצמה יש לא מעט נכסים בחלק מהאזורים והפרויקטים ששופצו והתחדשו. תחקיר המקום הכי חם חושף כי לבני משפחת שוחט ישנם לא פחות מחמישה נכסים שונים באזורים ששופצו בתקופתה של שוחט.

ליאת שוחט ומשה גפני בסיור באור יהודה | צילום: יעקב נחום, פלאש 90

"תושבים יקרים, היום אתם קבעתם שאור יהודה-רמת פנקס צריכה לצאת לדרך חדשה. דרך של תקווה, מנהל תקין…ממחר בבוקר נתחיל באיסוף השברים במטרה להצעיד את העיר קדימה" אמרה שוחט לאחר שנבחרה ב-2015, בבחירות שהתרחשו על רקע הדחת ראש העיר הקודם, דוד יוסף, שהורשע בעבירות מין ושחיתות ואף קרא לרחוב בעיר לכבוד המאהבת שלו ("סמטת באלי" הידועה לשמצה). 

בהמשך לתחקיר הקודם שפורסם במקום הכי חם על קשריו הענפים של הקבלן עזרא אלה עם עיריית אור יהודה, נראה כי העיר מתקשה להשאיר את בעיות השקיפות מאחור. בתחקיר שלפניכם נחשוף את הנכסים בשווי מיליוני שקלים ואת הפרוטוקולים של דיוני העירייה שבהם לא הצהירה שוחט על ניגוד עניינים על נכסי משפחתה באזורים הנידונים. "דרך של תקווה ומינהל תקין?" תלוי את מי שואלים.

חשוב להדגיש ששוחט הגישה הצהרת הון כנבחרת ציבור, אולם אין בכך כדי להעיד על ממצאים ועל פועלה כראש העיר בכל הנוגע לנכסים שברשותה או ברשות קרוביה. 

עושים שוק – בגולדמן ופריקסט

החריקה הראשונה של שוחט, אם שמים בצד את המכרז שבו יועץ התקשורת שלה ניצח את עצמו וזכה במאות אלפי שקלים לפי תחקיר של גור מגידו ב"דה מרקר", מתחילה חצי שנה לאחר שנבחרה לראשות העירייה. במרץ 2016, באחת מישיבות המועצה, פונה שוחט לחברי מועצת העיר ומבקשת אישור לתב"ר (תקציב בלתי רגיל, א"א), על סך מיליון שקל לשיקום שני מתחמים בעיר – שוק גולדמן ושוק הפריקסט.  אלו שני שווקים מוכרים וותיקים הנמצאים בסמוך לכניסה לאור יהודה, שבעבר נחשבו לשווקים המרכזיים הפעילים בעיר אולם עם השנים הפכו לאזורים טעוני טיפוח.    

המחסנים בשוק גולדמן צילום: אסף אוזן

מבדיקת המקום עולה כי לשוחט ולבני משפחתה יש באותו הזמן נכסים במתחמים. במסמך שהגיע לידנו עולה שהם מחזיקים בנכסים בשוק גולדמן המשמשים כמחסנים מסחריים ושייכים לשוחט ולבעלה אורי, ולרפי עובדיה, אחיו של אורי.

כפי שניתן לראות בפרוטוקול, ב-2017 היו הנכסים חייבים בחובות ארנונה של 177 אלף שקל שיוחסו לבעלים הקודמים, מהם רכשו בני משפחת שוחט את הנכסים. באותו הזמן הנכס כבר היו בידיים של משפחת שוחט ושל ראש העיר עצמה. החוב נידון בוועדה מיוחדת למחיקת חובות, שכלל גם את היועצת המשפטית שלומית שפינדל. במהלך הדיון הוחלט למחוק את החוב.

"מדובר על שני נכסים שכיום אחד הנכסים בבעלות אורי וליאת שוחט", דיון על מחיקת חובות ארנונה לנכסים בכפר ענא

לפי הפרוטוקול של ישיבת העירייה מ-2016, שוחט מבקשת לאשר את שיפוץ השווקים במיליון שקל, כשחצי מהתקציב מגיע מרזרבות משרד הפנים וחצי מהתקציב מקרנות הרשות. הצעתה מתקבלת פה אחד. במהלך הישיבה שוחט אינה מצהירה על הנגיעה האישית הקשורה לשיפוץ המתחמים ובתוך כך בהשבחה אפשרית של הנכסים שברשותה וברשות מקורביה. 

מתווך מאור יהודה שאיתו שוחחנו וביקש להישאר בעילום שם, מציין שמתחם גולדמן ופריקסט הסמוך נחשבים לאטרקטיביים. "אני יודע שהכל מושכר שם. אין שם נכס פנוי בגלל המיקום המרכזי שלו לסוחרים. עלות נכס להשכרה יכול להגיע ל- 3,500 שקל בחודש". לטענת מקורות שונים וסוחרים בשוק הפריקסט, למשפחת שוחט נכס נוסף בשוק הפריקסט, עליו ממוקמת קצבייה, בשם קצביית האחים. בפנייתנו לעיריית אור יהודה שאלנו על קיומו של אותו נכס, אך מטעמה של שוחט סירבו להגיב.

עוזי אהרון

עו"ד עוזי אהרון, חבר מועצה שנכח באותו הזמן בישיבה והתמודד מול שוחט על ראשות העירייה, אומר שלא ידע כי קיים חשש לניגוד עניינים ממי שזה עתה נבחרה לנהל את העיר. "מעולם לא דווחנו על כך שיש לה נכסים באותו המתחם. גם לא זכור לי שהיתה הצהרה מצידה לניגוד עניינים בפרויקט. כחברי מועצה תפקידנו לא לחקור. המטרה היתה טובה, רצו לשפר את פני העיר לשפר את חזות השוק שנראה כמו מימי המעברה, אף אחד לא חשב שיש כאן נגיעה למישהו. מצד שני אם היה ניגוד עניינים וזה לא דווח –  מי שעשה זאת עבר עבירה חמורה ביותר". 

חבר המועצה, עוזי אהרון: "מעולם לא דווחנו על כך שיש לה נכסים באותו המתחם. גם לא זכור לי שהיתה הצהרה מצידה לניגוד עניינים בפרויקט"

לעמדתו של אהרון מצטרפת חברת המועצה לשעבר ננה חן שנכחה אף היא באותה הישיבה. "אם היו לה או למשפחתה נכסים כמובן שהיתה צריכה להודיע ואם זה לא מופיע בפרוטוקול אזי שהיא לא הודיעה". גם חן וגם אהרון הצביעו בזמנו בעד הפרויקט כאמור.

כמה חודשים אחרי האישור, בנובמבר 2016, יוצא פרסום לציבור מטעם העירייה לפיו "שוק הפריקסט שופץ בהשקעה של כ-600 אלף שקל". שוחט אף מצוטטת בו ואומרת "תמו ימי הכאוס וההצפות בימים הגשומים. במקביל, הנחיתי את פקחי העירייה להגביר את מספר הסיורים שלהם באזור על מנת לוודא שנשמר במקום הסדר". 

חברת המועצה, ננה חן:  "אם היו לשוחט או למשפחתה נכסים כמובן שהיתה צריכה להודיע ואם זה לא מופיע בפרוטוקול אזי שהיא לא הודיעה"

חברת המועצה ננה חן

באותו החודש שבו יוצאת ההודעה מטעם העירייה על שיפוץ השוק, מוציאה המחלקה המשפטית דו"ח פנימי שכותרתו "ריענון נהלים – מניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור". על אף שמצוין במפורש במסמך מה נחשב למעשה שיש בו ניגוד עניינים, שוחט לא מדווחת על כך. 

מתחם המלבן – ניגוד עניינים נוסף?

שנתיים קדימה, ביולי 2018, מתנהל דיון במועצת העיר בנוגע לפרויקט התחדשות עירונית של מתחם המלבן, הסמוך לשווקים ששופצו. מדובר במתחם ותיק בעיר שהוקם בשנות ה-50 וקיימות בו כ-155 דירות, רובן במצב פיזי ירוד ומסחר בין הרחובות דוד אלעזר, העצמאות, יוסף חיים, שוק גולדמן ושוק הפריקסט. 

עלות הפרויקט היא 2.1 מיליון שקלים, ואת הכסף מקווה העירייה לקבל מהרשות להתחדשות עירונית במשרד השיכון. קבלת הסכום תלויה באישור חברי המועצה, שצריכים להחליט אם ובעיקר היכן להשקיע את הכסף. ברגע זה ובניגוד לדיון בתוכנית הפריקסט, ליאת שוחט, אולי מפוכחת כראש עירייה מנוסה יותר, מצהירה על האצלת סמכויות לנוכח חשש לניגוד עניינים בכל הנוגע למתחם הנדון. עם זאת, שוחט אינה מפרטת אילו נכסים יש ברשותה או ברשות קרוביה.

שוחט ממנה את עופר תודר, לשעבר מנכ"ל העירייה, שינהל את הישיבה. בישיבה עולות שאלות מצד חברי המועצה, לרבות לגבי העובדה שהאזור שנבחר להתחדשות עירונית הוא אזור שבו יש למשפחתה נכסים. 

כך מצוטטת חברת המועצה, ננה חן, בפרוטוקול: "כשהעירייה מחליטה לקחת מתחם, היא צריכה גם להסביר לנו למה היא החליטה לקחת דווקא את המתחם הזה. אני רוצה לקבל את החומרים כולל ההסבר. כשעירייה מחליטה ללכת על מתחם מסוים, היא צריכה לבוא להראות שהיא בדקה חלופות נוספות ולאחר הבחינה היא בחרה את המתחם הספציפי הזה מסיבות ענייניות כאלה ואחרות, את זה אני אוכל להבין. לצד זה שאנו נמצאים רגע לפני בחירות – יש חשש לניגוד עניינים פה, זה משהו שאנו על פניו חייבים לדחות את הנושא עד לאחר הבחירות".

צילום: אסף אוזן

מבדיקת המקום הכי חם, עולה כי למשפחת שוחט (הוריו של בעלה של ליאת שוחט, סועד וששון שוחט), יש שתי דירות במתחם המלבן, ברחוב חיים יוסף 7. לפי אתר מדלן, נראה כי שווי הנכסים במתחם עלו בשנים האחרונות בשיעור משמעותי. דירת ארבעה חדרים שעלתה ב-2014 כמיליון שקלים מוערכת בימים אלה ביותר ממיליון וחצי שקלים, כלומר התייקרות של לפחות 50 אחוזים.

צילום: אסף אוזן

"ברגע שיש שילוט על התחדשות האזור, באופן אוטומטי אנשים מבינים ששווי הנכס יעלה", אומר מתווך מקומי מאור יהודה. "דירת ארבעה חדרים שעלתה עד לפני שנתיים מיליון שקל מגיעה עכשיו בקלות ל-1.4 מיליון שקל. מרגע ההכרזה ומרגע שיש הצהרה להתחדשות מצד העירייה המחירים מזנקים". 

"לתקוע את המשפחות. זו המשמעות"

בדיון לגבי מתחם המלבן עולה הבהרה חשובה מצד היועצת המשפטית של העירייה, עו"ד שלומית שפינדל, שמסבירה את התנאים לקבלת הכסף ממשרד השיכון. "חלק מהדרישות של משרד השיכון – שהרשות מתחייבת, שהיא או כל נושא תפקידים בה, או עובדיה, או נותני השירותים מטעמה, לא יהיו מצויים בשום שלב במצב של ניגוד אינטרסים עם מילוי מטלות הפרויקט. הרשות מתחייבת כי לכל המנויים לעיל אין ולא תהיינה במישרין או בעקיפין זכויות כלשהן במקרקעין במתחם. בכל מקרה של חשש לניגוד אינטרסים, הרשות צריכה להביא את זה בפני משרד השיכון". 

חברת המועצה ננה חן מבינה שהנתונים המלאים לא הובאו בפני ועדת השיכון ולכן ממשיכה לנסות ולהבין מה או מי הוביל את העירייה בבחירת מתחם הכולל נכסים של ראש העירייה? אולם שאלותיה, לפי הפרוטוקול, נתקלות בתשובות זועמות של חבר המועצה עופר בוזי, המשמש באותו הזמן כיו"ר הוועדה לתכנון ובנייה, ונחשב למקורב לשוחט ודוד יוסף, ראש העיר הקודם המורשע.

ליאת שוחט עם שר הפנים אריה דרעי | צילום: יעקב כהן, פלאש 90

ננה חן: "כפי שאמרתי, מכיוון וחברי המועצה לא קיבלו את כלל החומרים שביקשתי בכתב, אני חושבת שהנושא הזה צריך להידחות על הסף".

עופר בוזי: "ולתקוע את המשפחות שנמצאות שם. זו המשמעות".

חן: "מעבר לזה, אחרי שקיבלנו סקירה שהיא הרבה פחות ממה שנכתב פה, אנחנו רוצים להעמיק בחומר ולקבל החלטות ענייניות, מושכלות, בצורה ברורה ולא יכול להיות המצב הזה."

בוזי: "איך את מדברת! מה זה, מדובר בהתקשרות עם ארגון פשע? זה פרויקט מצוין ל-150 משפחות שלעולם לא יעשו פינוי בינוי בלי הפרויקט הזה".

בהמשך הפרוטוקול ניתן לראות כיצד בוזי לא מרפה וממשיך לדחוק בחברי המועצה לאשר את התוכנית ואף מבקר את אופן התנהלותם. "הרשויות בארץ נלחמות להיכנס למסלול הזה ואנחנו כחברי מועצה נהיה הליצנים הכי גדולים והקרקס הכי גדול שאנחנו לא רוצים להיכנס לפרויקט".

עופר בוזי. נלחם למען שיקום מתחם המלבן

לאור דברים אלה מתחיל ויכוח נוסף בין בוזי לחבר מועצה אחר, טל אשכנזי, שלא אוהב את ההשוואה שבוזי עושה.

טל אשכנזי: "צר לי שאתה חושב שזה קרקס, כי זה רחוק מקרקס". 

חבר המועצה, טל אשכנזי | צילום פרטי

עופר בוזי: "לא זה מה שאמרתי, אמרתי שלדחות את ההחלטה זה קרקס, ליצנות". 

טל אשכנזי: "צר לי שיש נבחרי ציבור שחושבים שאנו קרקס או ליצנות. האחריות שלי כנבחר ציבור לקבל את החומרים מראש ולבדוק את העניינים."

חן מתקשה לשכוח את הדיון הזה גם שלוש שנים אחרי, "כשחבר מועצה מדבר בצורה אגרסיבית, גסה ושקרית מבחינתי – יש פה עניין אישי. מי שיש לו צורך להשביע את רצון ראש העיר ומגיב באופן לא ענייני, הוא יעשה הכל כדי לקבל תפקיד שאליו הוא שואף… נראה לי כי לא הגנה על האינטרסים הציבוריים אלא טיפוח הקשר עם ראש העירייה עמדו לנגד עיניו". 

"כשחבר מועצה מדבר בצורה אגרסיבית, גסה ושקרית מבחינתי – יש פה עניין אישי"

למרות מאמציו של בוזי למען הפרויקט, חברי המועצה לא מאשרים את התקציב באותו דיון ביולי והנושא נדחה. שוחט לא מוותרת וחמישה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 2108, היא שוב מעלה את הנושא לדיון, שוב יוצאת ממנו בשל ניגוד עניינים – אבל הפעם היא ממנה את בוזי שינהל את הישיבה, ולא את תודר.

לא מוותרים על המתחם

בסופו של דבר, בוזי מצליח במשימה ומגייס את הסכמת רוב חברי המועצה לקידום הפרויקט, אבל עדיין לא משיג את הסכמת החברים לעניין אישור התב"ר (תקציב בלתי רגיל, א"א) בסך שני מיליון שקל. ביוני 2019 שוחט דואגת לאשר את התב"ר בעצמה בדיון. עוזי אהרון נמנע, וחבר המועצה יחיאל מושייב מתנגד.

באופן תמוה, שוחט מנהלת את הדיון בנושא ובניגוד לפעמים קודמות, אינה מצהירה בפני הפרוטוקול שהיא מצויה בניגוד עניינים. שוחט מחויבת להצהרה בכל ישיבה, כל עוד קיים חשש לניגוד עניינים, זאת בהתאם להוראת המחלקה המשפטית של העירייה כפי שעולה בנוסח המצורף לעיל. לפי הפרוטוקול, שוחט שוב מבקשת לאשר 2 מיליון שקל למתחם המלבן למרות שיש למשפחתה נכסים בו, ושבגינו יצאה פעמיים מהישיבות בשל ניגוד עניינים. 

היועצת המשפטית שנכחה בישיבה, והזהירה בישיבות קודמות מפני ניגודי עניינים, לא אומרת דבר לפי הפרוטוקול. נציין כי בתגובה שקיבלנו מהעירייה שאותה נביא במלואה בסיום הכתבה, נכתב כי "ראש העיר, ליאת שוחט, פועלת אך ורק על פי החוק ובהתאם לחוות הדעת המשפטית של היועמ"שית – שהיא חוות הדעת היחידה שאליה היא מחויבת". מדוע היועצת המשפטית שפינדל לא ציינה בפני שוחט שעליה לצאת מחשש לניגוד עניינים, כפי שעשתה בעבר?  בנוסף, חברי המועצה לא מקבלים מסמך המפרט מדוע הוחלט להשקיע מיליוני שקלים מקופת המדינה בתכנון ופיתוח דווקא במתחם המלבן, ולא במקומות אחרים בעיר. 

"השאלות לא נענו עד לרגע זה, חד משמעית לא נענו", אומרת חן. "עד לרגע זה אני לא מבינה מדוע מתחם המלבן קיבל עדיפות עירונית להתחדשות על פני מקומות אחרים באור יהודה שזקוקים לשיפור וחידוש".

"עד לרגע זה אני לא מבינה מדוע מתחם המלבן קיבל עדיפות עירונית להתחדשות על פני מקומות אחרים באור יהודה שזקוקים לשיפור וחידוש"

גם לעו"ד אהרון שנכח באותה הישיבה אין תשובות. "אין לי שמץ למה תיעדפו את המלבן. יש לנו את רחוב איילת השחר, רחוב סיני, דגניה, כצנלסון שנראים כמו מעברות – ובאמת השאלה הנשאלת מי קבע את סדר העדיפויות כדי שלשכונת המלבן תינתן עדיפות?" 

כששאלנו את אהרון מדוע חברי המועצה לא דרשו שראש העירייה תצא בשל חשש לניגוד עניינים, כפי שנהגה בפעמים הקודמות, הוא השיב "לא שאלתי למה היא לא יצאה – לא קישרנו ולא חשבתי על הפעמים הקודמות… בדיעבד זה נראה חמור".  

"הכל מונח על השולחן"

מעיריית אור יהודה נמסר: "ראש העיר ליאת שוחט העבירה מיד עם כניסתה לתפקיד כמתחייב בחוק את כל המידע בנוגע לנכסים שבבעלותה, ולראיה – הכל מונח על השולחן: הן בדיונים פנימיים, הן בדיונים פומביים והן בכל מסגרת שבה היא נדרשת. לא בכדי לכתב הייתה עבודה קלה לאתר את החומר. הכל פתוח לרשות הכלל. ראש העיר, ליאת שוחט, פועלת אך ורק על פי החוק ובהתאם לחוות הדעת המשפטית של היועמ"שית – שהיא חוות הדעת היחידה שאליה היא מחויבת, בוודאי לא בהתאם לספקולציות והשערות שמעלה מאן דהוא.

"עוד יודגש כי העירייה מעלה לאתר העירוני את כל החומרים הנדרשים בהתאם לחוק ואף הרבה מעבר לכך, ולא בכדי ציוניה בתחום השקיפות על ידי 'שקיפות ישראל' מציבים אותה בין הרשויות השקופות ביותר בארץ. אין כיום מסמך או פרוטוקול שהוא בגדר סוד. נהפוך הוא – הכל על השולחן ופתוח לכולם. בכתבה הקודמת, למרות שהועברה אליכם תגובה מסודרת ועל אף שתכנית העצמאות אושרה טרם כניסתה לתפקיד של ראש העיר ליאת שוחט, בחרתם מטעמים שלכם בלבד להציג מצג שווא, באמצעות עריכה גרפית שיש בה כדי להטעות את ציבור הקוראים שלכם.

נדגיש שוב שראש העיר פועלת אך ורק בהתאם לחוק ולהוראות המנהל התקין. כל פעילותה מתבססת על הנחיות היועמ"ש של העירייה בלבד. כל אמירה או רמיזה אחרת עלולה לגרור נקיטת צעדים משפטיים כנדרש לצורך הגנת שמה הטוב של העירייה, צוות העובדים המסורים והמקצועיים וראש העיר".

בהתחשב בנכסים של בני משפחתה של שוחט, תמוה כמובן שבעיריית אור יהודה מתגאים בתגובתם שהכל שקוף וחשוף לעיני הציבור. תהייה נוספת שעולה היא תפקודה של היועצת המשפטית של העירייה, שעליה נסמכת עיריית אור יהודה בתגובתה. אם דאגה להזהיר את יושבי המועצה בדיונים הראשונים לגבי פרויקט המלבן וניקיון הכפיים הדרוש בכל הקשור לניגודי עניינים, לאן נעלמה באישור הפרויקט השנה? לפני כשבוע וחצי דחפורים ומשאיות כבר החלו לנקות את השטח בפרויקט המלבן במטרה להתחיל בבנייה, אבל עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לאופן אישורו והבחירה בו על פני אזורים אחרים באור יהודה הזקוקים לשיקום בכספי משרד השיכון.

The post חשיפה: ראש עיריית אור יהודה קידמה שיפוץ מתחמים הכוללים נכסים של קרובי משפחתה appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

"זה החוק", אמר הקצין וסילק אותנו ממטע הזיתים של מוחמד

לפני אי-אלו שנים נשאל אריה דרעי בראיון כלשהו אם זה לא מזעזע אותו שמתנחלים תוקפים חיילים. "וכשהם תוקפים פלסטינים זה פחות מזעזע אותך?" השיב אז דרעי למראיין.

לאורך השנים יצא לי לחשוב על הרגע הזה לא מעט. מה נהיה מדרעי, ומה נהיה מאיתנו. חשבתי עליו שוב אתמול אחרי שמתנחלים מיצהר תקפו באלימות חולנית את מתנדבי ארגון "רבנים לזכויות אדם", שבאו לסייע לחקלאים הפלסטינים בכפר בורין למסוק את עצי הזית שלהם, ובעצם לספק להם את ההגנה שמספקת נוכחות של יהודים במחוזות האפרטהייד הישראלי. לרב משה יהודאי בן ה-80 שברו יד במכת מוט ברזל והוא נזקק לתפרים בראשו. אחרים נפצעו ודיממו, כולם מקרב המתנדבים היהודים. ויהודים שמכים יהודים זה עדיין מזעזע במידה מסוימת. מתנחלים שמכים פלסטינים זה מזמן כלב נשך אדם.

לאחר ההתקפות אתמול על הקוטפים ליד בורין, היום יצאה משלחת כפולה. מסיק זיתים בבורין (צילום: יהודה שוורץ , רבנים לזכויות אדם)

כיוון שכך, מספר המתנדבים שהגיעו היום ללוות את המסיק באזורים המועדים לפורענות גדל משמעותית. יצאנו לדרך במיניבוס המלא בשעה מוקדמת מאוד בבוקר. באופן משונה, הנסיעה הזו החזירה אותי לטיולים השנתיים בבית הספר: ההשכמה עם שחר, הנסיעה הקבוצתית, העצירה בדרך לקנות פיתות עם זעתר (3 שקלים) ופחית שתיה (שקל אחד). ובתוך האווירה הכמעט חגיגית הזו, יהודה מ"רבנים לזכויות אדם" מעביר לנו בנימת דיבורו הנעימה והרכה תדרוך קצר לאור אירועי אתמול: תמיד לוודא שיש מישהו בתצפית לכיוון ההתנחלות, תמיד לוודא שבן/בת הזוג לידכם, לא להתרחק מהקבוצה.

אנחנו מגיעים לאזור בורין ומתחלקים לשלוש קבוצות שיוצאות לשלושה מוקדי מסיק שונים, כולם תחת איום מתנחלים. הכפרים האלה סובלים מאלימות קשה מצד השכנים הטרוריסטים שלהם כל השנה, אבל בעונת המסיק, האלימות תמיד מגיעה לשיא. אני מצטרפת לקבוצה שהולכת למקום שבו אירעה אתמול התקיפה.

בעל השטח, מוחמד, פוגש אותנו ליד הרכב ומדריך אותנו לשטח. אנחנו מפלסים את דרכנו אחריו בין גבעות הטרשים, ומבינים שאנחנו מתקרבים למקום כשמתחילים לראות את האדמות החרוכות; אחרי שתקפו את הפעילים במוטות ברזל ובמקלות, המתנחלים גם הציתו אתמול מאות דונמים של עצי זית באזור בורין וחווארה. הביטוי "השאירו אחריהם אדמה חרוכה" מקבל פתאום משמעות מוחשית מאוד. הכל שרוף ושחור מסביב.

אחרי שהיכו את מתנדבי רבנים לזכויות אדם, הם שרפו שטחים גדולים של עצי זית. השטח שנשרף (אורלי נוי)

פעם, לפני שהאפרטהייד הישראלי בחסות הצבא התרגש עליהם, עונת המסיק היתה פסטיבל משפחתי-חמולתי שכלל את המשפחה המורחבת, על הנשים, הזקנים והטף. כעת נמצאים איתנו רק מוחמד ובן דודו בהא. מוחמד הוא צעיר אנרגטי, חברותי ובדחן. הוא התחתן לפני שלושה ימים, ולא מפסיק להראות לי תמונות של אשתו הטריה, המשגעת. בהא צעיר ממנו, והרבה יותר ביישן ועדין. בגיל 14 וחצי ישב בכלא על אבנים שמעולם לא זרק, הוא יספר לי מאוחר יותר בשיחת חולין במהלך העבודה. אני שואלת אותו אם יש לו תכניות ללמוד באוניברסיטה. "אולי", הוא אומר, "אבל הכפר מלא בוגרי אוניברסיטה שלא מוצאים עבודה, מה אני אעשה עם תואר?"

כיוון שהעבודה מרובה וכוח העבודה קטן, אנחנו מתחילים לעבוד בלי להתמהמה. מראה עצי הזית העמוסים להתפקע מהפנט כמעט, האצבעות מפרפרות ביניהם כמו מאליהן ויריעות היוטה הענקיות מתכסות אט אט במרבד ירקרק. למרות שהעמדנו שניים בעמדת תצפית, עין אחת של כל אחד מאיתנו פוזלת כל העת לעבר מעלה הגבעה שממנה עלולים המתנחלים לצוץ. והם אכן צצים אחרי כשעה; אנחנו מזהים אותם מרחוק, חמישה לבושים חולצות חג לבנות, מלווים בכלב.

מראה החולצות הלבנות מצחיק אותי לרגע כי אני נזכרת שזה חג. מישהו אומר שרבים מנוער הגבעות הם למעשה נוער בסיכון. מישהו אחר מפטיר "הם נוער ואנחנו בסיכון". אמנם עלינו עליהם במספר, אבל הנוכחות המתקרבת שלהם העבירה פחד. מתנחלי יצהר עמלו קשה כדי להרוויח את המוניטין הזה, ואנחנו לא מזלזלים בו או במה שהם יכולים לעולל.

אלא שבערך באמצע הדרך הם סבים על עקבותיהם וחוזרים לכיוון ההתנחלות. עם או בלי קשר לביקור מרחוק שזכינו לו, זמן לא רב אחרי שאנחנו מתיישבים להפסקת אוכל, מגיעה לכיוונינו משלחת של חיילים ושוטרים, שישה-שבעה במספר. בריטואל המוכר לעייפה הם מכריזים בפנינו שאנחנו נמצאים בשטח צבאי סגור, מנופפים בפנינו בפיסת נייר ומצווים עלינו לעזוב מיד את המקום.

"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי נוי)

"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי נוי)

הרכב המשלחת המשונה הזו כאילו נלקח מתוך מחזה מוגזם: החייל האתיופי, השוטר הערבי, הקצין הצעיר והיהיר, מפקד המשטרה הבכיר על תקן "המבוגר האחראי", זה שעושה את עבודתו בשחץ ומתוך עליונות ברורה וזה שבעליל לא רוצה להימצא שם, שקט, לא מוציא מילה. אנחנו מנסים להבין מהם מה העילה לצו הזה, ומדוע לא יניחו למוחמד – שרק אתמול הציתו המתנחלים את מטעיו – למסוק את מה שנותר לו; לשווא. "זה החוק". אלה שתי המילים שהסגן הצעיר, היהיר, חוזר ומטיח בנו.

אני שואלת אותו אם זה לא נגד החוק לתקוף אנשים במוטות ברזל ולהצית שדות, ואם עשו משהו גם בעניין הזה. הוא משיב בגסות שהוא לא חייב לי הסברים ושוב מורה לנו לעזוב. בשם החוק, כמובן. אנחנו אוספים את הזיתים לשקים ומתחילים להתרחק מהמקום. אני שואלת את התחקירן של אחד מארגוני זכויות האדם שנמצא שם, אם הדברים היו אחרת אלמלא היינו שם אנחנו, הפעילים היהודים, האם אז היו מאפשרים למוחמד להמשיך למסוק. "אם אתם לא הייתם פה הם לא היו מדברים איתנו בכלל", הוא אומר. "או יותר נכון, היו מדברים איתנו ברימוני גז".

בדרך, אני רואה את מוחמד והשוטר הערבי מנהלים פטפוט ידידותי, מבודח. כשמגיעים להתפצלות הדרך, מוחמד מבקש שיניחו לו למסוק רק חמישה עצים שנמצאים רחוק יותר מההתנחלות, אך מפקד המשטרה מסרב. גם ניסיונות התיווך המהוססים של השוטר הערבי לטובתו של מוחמד עולים בתוהו; בכל זאת, חוק זה חוק. אנחנו עוברים לחלקה אחרת שנמצאת מחוץ לצו השטח הצבאי ומספיקים לעבוד מעט לפני שנהג ההסעה קורא לנו לשוב לרכב.

במונחים של המערב הפרוע בצפון השומרון, אפשר לקרוא לזה יום מוצלח: איש לא הוכה, לא הותקף במוט, מתנחלים לא פתחו לאף אחד את הראש, לא הבהילו איש לבית החולים ולא הציתו דבר. זה כמובן היה גם יום מוצלח מאוד לשלטון החוק, שבחסותו כוחות הביטחון המשיכו את המלאכה של המתנחלים, כלומר למנוע מהחקלאים הפלסטינים למסוק את עצי הזית שלהם, רק בדרכים אלימות פחות. מי צריך מוט ברזל כשאתה מצויד בפיסת נייר עם מפה וקווים אדומים. ובחסות אותו החוק חזרו המתנחלים עם חולצות החג הלבנות שלהם לסוכה, דמיינו ארעיות מדומה והשקיפו מלמעלה על מוחמד שנותר לבד על אדמתו החרוכה, כשמוטות הברזל ששימשו אתמול את המתנחלים עדיין פזורים בין עציו. המתנחלים לא איחרו להודות לצבא. "בישוב (יצהר) מודים למשטרת ישראל וצה"ל שהרחיקו פעילי שמאל קיצוני שהתקרבו ליצהר", נכתב בהודעה שפורסם בדף הפייסבוק של "ארץ ישראל לעם היהודי"

הפוסט "זה החוק", אמר הקצין וסילק אותנו ממטע הזיתים של מוחמד הופיע ראשון בשיחה מקומית

ישראלים הפגינו מול הגדר בעזה: "רצינו להגיד שלא שכחנו"

פעילים ישראליים ובינלאומיים הגיעו אתמול (רביעי)  לאזור הגדר עם עזה ושוחחו עם מפגינים בצד השני, שקיימו אירוע בקריאה למימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. עובדים שהיו במקום התעמתו עם המפגינים, שרפו דגל פלסטין ובאנר.

כעשרים פעילים הגיעו בשעות הצהריים לנקודת תצפית מאות מטרים מהגדר עם עזה ליד קיבוץ נחל עוז. באותה העת התקיים אירוע שקיים יוזם צעדות השיבה אחמד אבו רתימה שבמהלכו התכנסו עשרות פלסטינים כדי לשמוע מפליטים את הסיפורים שלהם מהנכבה.

עוד לפני שהפעילים הגיעו לנקודת התצפית, הצבא חסם את דרכם והם התקדמו ברגל. במקום מתקיימות עבודות להקמת חומה חדשה לאורך הגדר, ואזרחים, ככל הנראה עובדים העוסקים בהקמתה, התעמתו עם המפגינים. בתיעוד וידאו שצילם האמן דוד ריב נראה אחד העובדים באזור הגדר שופך דלק על דגל פלסטין ומבעיר אותו. (דקה 1:13 בוידאו) ולאחר מכן זורק לאש באנר עליו היה כתוב בעברית ואנגלית "ישוחרר גטו עזה". אזרח אחר, שהזדהה כ"מנהל האתר", צולם חוטף דגל ממפגינה ומתעמת עם המפגינים.

תקיפת המפגינים הישראלים (צילום וידיאו: דוד ריב)

למרות הקשיים, הצליחו המפגינים לשוחח בקצרה בטלפון עם אחמד אבו רתימה, שסיפר שהם הצליחו לראות את ההפגנה בצד הישראלי. "באנו לשמוע וגם להגיד שיש יהודיות ויהודים שתומכים בשיבה של הפליטים", סיפר יוסףה מקיטון, שלקח חלק בהפגנה. "רצינו גם להגיד להם שלא שכחנו את מה שקורה יום יום בעזה". לדבריה, האירוע נקבע בכוונה באמצע השבוע ולא ביום שישי, היום המיועד להפגנות, כדי שהפלסטינים שיגיעו לא יפגעו מירי של הצבא.

מאז החול צעדות השיבה במרץ 2018, פעילים ישראלים הגיעו מספר פעמים לאזור הגדר כדי להביע סולידריות עם הצעדות. לא פעם הם הותקפו על ידי אזרחים וחיילים, ובאחת הפעמים הגיע להפגנה ״שתול״ של ארגון אם תרצו. לפני כשנה קיימו המפגינים ״מסיבת תה״ משני צדי הגדר.

הפוסט ישראלים הפגינו מול הגדר בעזה: "רצינו להגיד שלא שכחנו" הופיע ראשון בשיחה מקומית

סקר חדש: גם בחגים - הישראלים שומרים על נאמנות לסופר שלהם

לפי סקר רשות ההסתדרות לצרכנות, 85% ערכו קניות לחג בסופר הקבוע שלהם במהלך השנה | השימוש בטכנולוגיה גובר, אבל רוב מוחץ של הישראלים עדיין מגיע לסניף | כמחצית מהקונים מדווחים: המחירים עלו השנה

ארבעה חודשים אחרי שנמצאה פצועה: צבת הים 'תורון' חוזרת לים

במבצע משותף של יחידת השיטור הימי ורשות הטבע והגנים, שוחררה צבת הים שעברה שיקום ממושך, וחזרה לשחות | המשטרה: "פועלים מסביב לשעון להצלת בני אדם ובעלי חיים"

צפו: יוסי צברי על סוכות והווילה שהיהודים בנו בג'ונגל

עוד אחד למנאייק / לפני שחוזרים לשגרה / עוד קצת סוכות / ואז שמחת תורה. / זכר לימי העבר / כשנגזר על אבותינו / לשוטט 40 שנה במדבר / ולחכות בסבלנות / עד שכל מי שיצא ממצרים – ימות. / שלושת-אלפים שנה אחרי / בעיצומם של חגי תשרי / הרי אפשר לומר בביטחון: / בנינו וילה בג'ונגל / של המזרח התיכון. / עם תסביך נחיתות / ואהבה למולדת /
לא נסכים מאף שעל לסגת / אנחנו אומה מצליחה, משגשגת / החיה מבודדת / במגדל השן,/
כי הגודל לא קובע / אבל העובי דווקא כן./ הן רק בזכות / הבדידות המזהרת / לא ידבק בנו רבב. / ״יש חברות מאוד מאוד – ועוד אלף פעמים מאוד – אלימות.״ / זה אצלם בתרבות,/  בנטייה / הם מחנכים לטרור / ולא יודעים מה זאת סליחה. / אנחנו רוצחים רק על מקום חנייה /
או בגלל צבע עור / ולא, השם ישמור, על כבוד המשפחה. / לנו יש תרבות שונה / שאנחנו מטפחים; / תרבות של התעלמות, / של גזענות / תרבות של כיבוש משחית / תרבות של עבד ושליט./ הארץ הזאת / שברירית וקומפקטית / שתהיה קודם יהודית /  ואחר כך דמוקרטית /אז אני רק שאלה כי התבלבלתי פתאום / שלומית עוד בונה סוכת שלום?

צילום: אורן זיו

הפוסט צפו: יוסי צברי על סוכות והווילה שהיהודים בנו בג'ונגל הופיע ראשון בשיחה מקומית

הושג הסכם לברקזיט ברגע האחרון. האם יעמוד במבחן הפרלמנט?

שבועיים לפני יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, הגיעו ראש ממשלת בריטניה והאיחוד האירופי להסכם חדש | אבל לפני שחוגגים: מפלגת הלייבור כבר הודיעה שתתנגד להסכם בפרלמנט

עין חניה: מעיין של כפר פלסטיני הפך לפינת נופש לתושבי ירושלים

אתמול זה קרה.

מעיין עין חניה, בקצה הדרומי של ירושלים בואך הכפר ולאג'ה, נפתח והמוני ישראלים הגיעו לבלות באתר, שממנו סולקו תושבי ולאג'ה ופלסטינים בכלל. ג'יפ של מג"ב הוצב במרחק של קילומטר מהמעיין כדי למנוע מפלסטינים להגיע אליו. כך גם נחסמה גישתם של תושבי ולאג'ה ל-1,200 דונם של אדמותיהם וזאת ממש בעונת המסיק.

בשבועות האחרונים כמה וכמה חקלאים מוולאג'ה נעצרו בידי חיילי מג"ב בעת שהיו במטעי הזיתים שלהם. הפעלתו של אתר עין חניה להנאתם של ישראלים קשורה קשר ישיר (היא הסיבה) לסילוקם של תושבי הכפר מאדמותיהם ומהמעיין הגדול של הכפר.

אתר עין חניה התמלא בנופשים תוך זמן קצר, אדישים לחלוטין לעבר הפלסטיני של המקום (צילום: אביב טטרסקי)

גדלנו על סיפורי התנ"ך של כבשת הרש וכרם נבות. כאנשים מבוגרים יותר ותמימים פחות חלקנו גם גילה מה מסתתר בין ספסלי הפיקניק של מקומות כמו פארק בריטניה שקם על חורבות כפרים פלסטיניים. ירושלים משני צידי הקו הירוק הרי זרועה כולה באתרים של נישול. אתמול ראיתי בזמן אמת כיצד זה קורה. בקלות, תוך פחות משעה, המעיין הפלסטיני נמלא מבקרים ישראלים – גברים, נשים וטף – וכך, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. עוד פיסת קרקע מפלסטין הפכה לישראלית.

אבל מסביב למשפחות הישראליות המבלות, הדברים היו הרבה פחות הרמוניים. ישראל היא מאחזת עיניים גדולה כשהיא מצליחה להציג שוד אדמות כגן לאומי ובילוי משפחתי בטבע, אבל למעשה אין כאן שום אחיזת עיניים, אלא קהות חושים ואדישות עמוקה של הציבור הישראלי.

לפני שנספר על הפלסטינים שנעצרו ועצי הזית שנעקרו צריך לתת קצת רקע.

1200 דונם נשאר בצד הישראלי של הגדר

גדר ההפרדה החלה להיבנות על אדמות ולאג'ה בשנת 2010. הגדר נבנתה במכוון בתוואי שנועד לגזול מתושבי הכפר את אדמותיהם. במקום לבנות את הגדר על הקו הירוק, הגדר נבנתה בצמוד לאזורי המגורים של הכפר, כך שהיא חוצצת כיום בין תושבי ולאג'ה ל-1200 דונם של אדמות מרעה וטראסות זיתים, קרקעות פרטיות של תושבי הכפר.

בלב השטח הזה נמצא מעיין עין חניה, שיש לו גם חלק מרכזי במורשת של הכפר. במקביל לבניית גדר ההפרדה, קידמו עיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים את התכנית שבסופו של דבר הביאה להכרזת האדמות החקלאיות הללו כגן לאומי נחל רפאים. מסמכי התכנית אינם מזכירים במילה את בעלי הקרקע או את תושביו, שטיפחו את הטראסות היפהפיות שהן ההצדקה להכרזת הגן הלאומי. במקום זאת התכנית קובעת ש"הגן הלאומי ישמש לרווחת תושבי ירושלים".

מאות ישראלים על ילדיהם ותינוקותיהם גדשו אתמול את המעיין ואכן מצאו רווחה. אדישים לחלוטין לכך שהם מבלים באדמות גזולות, עיוורים באופן מעורר השתאות לגדר ההפרדה הבולטת והמכוערת המתנוססת כ-70 מטרים מעליהם ומאחוריה תושבי ולאג'ה שמנועים מלהגיע.

הסתכלתי על האנשים. למשל גבר הנושא את בנו התינוק. אני לא יודע מה לעשות עם הפער הבלתי נתפס בין הבילוי של אב אוהב עם בנו – הדבר הכי תמים ומעורר אהבה שיכול להיות – לבין העובדה שהם משתתפים בשוד אדמות, בגזל פרנסה, בהרס תרבות.

ישראל מציגה שוד אדמות פלסטיניות כגן לאומי ומקום בילוי. צעיר מתרחץ במעיין עין חניה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

ישראל מציגה שוד אדמות פלסטיניות כגן לאומי ומקום בילוי. צעיר מתרחץ במעיין עין חניה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

הגן הלאומי נחנך בתחילת 2018, חודשים ספורים אחרי השלמת העבודות על גדר ההפרדה שמפרידה אותו מולאג'ה. השר זאב אלקין ושני ראשי העיר – הקודם ניר ברקת והנוכחי משה לאון – הגיעו יחד עם בכירי רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות כדי לגזור את הסרט. למרות הטקס ההוא, אזור המעיין ננעל מאחורי גדרות שרשות הטבע והגנים הציבה ונותר סגור כמעט שנתיים.

הסיבה לכך היא שהמחסום בין ירושלים לוולאג'ה מותיר את המעיין ואת שטחי הגן הלאומי מצידו הפלסטיני. כלומר אפילו היום, כשגדר ההפרדה חוסמת את הגישה הישירה מבתי ולאג'ה אל המטעים והמעיין, בעלי הקרקע עדיין יכולים להגיע אליהם במסלול ארוך יותר שעוקף את גדר ההפרדה. הרשויות הישראליות לא הסתפקו בהפיכת אדמות ולאג'ה ל"אתר טבע לרווחת תושבים ישראלים", אלא רוצות שגישתם של פלסטינים אליו תיחסם לחלוטין.

לשם כך עיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים רוצות לקרב את המחסום ממיקומו הנוכחי אל כיוון הכפר. הצבא מצידו לא מתנגד, אך מבחינתו המחסום מבצע את תפקידו במיקומו הנוכחי ואין צורך להזיזו. מכיוון שהצבא סירב לממן את העברת המחסום, העברתו מתעכבת כבר קרוב לשנתיים, מעיין עין חניה נותר נעול, וחקלאי ולאג'ה עדיין מסוגלים להגיע לאדמותיהם.

הצבא הורס ציוד חקלאי

המעיין נפתח כעת לישראלים לשלושה ימים בלבד במהלך החג. כדי למנוע מפלסטינים להגיע לאזור, הוצבו חיילי מג"ב כקילומטר מהמעיין ומנעו מעבר של פלסטינים לכיוונו. בין השאר נמנעה הגעה של חקלאים אל אדמותיהם. עיריית ירושלים מצפה, שבקרוב משרד התחבורה יקצה את מיליוני השקלים הדרושים להעברת המחסום, וכך תיחסם באופן סופי גישתם של פלסטינים ותושבי ולאג'ה אל אדמותיהם.

בינתיים, במספר מקרים בשבועות האחרונים חיילי מג"ב עצרו חקלאים מוולאג'ה בעת שעבדו באדמותיהם בצד "הלא נכון" של גדר ההפרדה. המעצרים לוו באיומים שלא יעזו לשוב אל אדמותיהם. אחד החקלאים נעצר שלוש פעמים בחודש האחרון. בנוסף הרסו לו ציוד חקלאי יקר ועקרו שמונה עצי זית בוגרים, שנשתלו לפני עשר או חמש עשרה שנים.

דבר מכל זה לא היה ידוע ולא עניין את המבקרים הישראלים אתמול בעין חניה. תוך שעות ספורות האתר התמלא על גדותיו. מקומות החניה אזלו, והמבקרים הצטופפו מסביב לבריכות המים ומתחת לעצים. יכולתי לדמיין את השלבים הבאים של ההתפשטות הזו: הרי אין מקום להמוני האנשים שמגיעים, ולכן חייבים להתרחב אל האדמות שמסביב. וכך, תוך שנים ספורות, הטראסות של ולאג'ה יהפכו לפינות של פיקניק ישראלי. עיריית ירושלים כבר שכרה מתכננים ששוקדים על התכניות לשבילי אופניים, מתקני פיקניק ואפילו אתר קמפינג גדול.

תושבי הכפר אפילו לא מפגינים

יוד כמה מלים על הפלסטינים תושבי ולאג'ה. נכון, כבר כתבתי על כך שאדמתם נגזלה ועל אלו מהם שנלקחו למעצר. זה די מדהים שליהוק פלסטינים לתפקיד הקרבן הפאסיבי מתקבל בצורה כזו טבעית. נכון לעכשיו, הם לא קיימו מחאה או ניסו לצעוד לכיוון המחסום. אפילו בדפי הפייסבוק של תושבי הכפר כמעט ואין התייחסות להשתלטות הישראלית השחצנית על המעיין הכי גדול של הכפר.

כמובן שאי אפשר להאשים את תושבי הכפר. נסו אתם לחיות תחת כיבוש במשך 52 שנים, נסו אתם להיות פליטים שהכפר שלהם נהרס ב-1948. נסו אתם להיאבק שוב ושוב בצורה לא אלימה נגד בניית הגדר, נגד הריסות הבתים, למען הזכויות הבסיסיות שלכם ולספוג לאורך שנים את האלימות שהמדינה מפעילה ללא הנד עפעף. האומץ של תושבי ולאג'ה והחיבור שלהם לאדמות הוריהם באים לידי ביטוי בכך שלמרות גדר ההפרדה ושלל ההצקות הישראליות הם ממשיכים להגיע ולעבד את אדמותיהם.

אולם לא משנה כמה נאשים את ישראל ואת פרקטיקות הדיכוי שבהן היא מרסקת את הקהילה וכוח ההתנגדות הפלסטינים העובדה שכיום האומץ והאהבה של תושבי ולאג'ה אינם באים לידי ביטוי במחאה ומאבק אקטיביים היא ביטוי לחולשה עמוקה. חולשה מוצדקת אבל בכל זאת חולשה. חולשה שקיימת בצורות שונות ברחבי השטחים הכבושים.

לא נפסיק לחשוף ולתאר את הרס החיים הפלסטינים שישראל מעוללת. אולם התיאורים הללו הם הרבה פחות ממה שנדרש כדי להביא שינוי. מי שרוצה לראות חירות ושגשוג פלסטינים חייב לתת את דעתו על החולשה הפלסטינית ולשאול מה יתן כוח לחברה ולמיליוני  האנשים החיים תחת כיבוש כדי שיוכלו לקחת לעצמם את הזכויות המגיעות להם. רק התמודדות רצינית עם השאלה הזו תביא לסיום הכיבוש.

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים ופעיל בקבוצת דהרמה מעורבת חברתית

הפוסט עין חניה: מעיין של כפר פלסטיני הפך לפינת נופש לתושבי ירושלים הופיע ראשון בשיחה מקומית

מטפלת זרה במרכז סיעודי בת"א חשודה שגרמה לחבלות בקשישה בת 82

משטרת ישראל בקשה להאריך את מעצרה של עובדת בת 38 במרכז סיעודי בתל אביב בחשד שהכתה וגרמה לחבלות בקשישה חסרת ישע | היום (ה') יתקיים דיון בעניינה בבית משפט השלום שבתל אביב

כדי לחסום את שוברים שתיקה, שר החינוך המציא חוק שלא קיים

תלמידי י"ב בתיכון "שקד" בקרית טבעון אמורים לצאת בשבוע הבא לביקור בחברון, במהלכו יודרכו בידי אריה קליין, מתנחל בחברון ומדריך ותיק מטעם מדרשת חברון, וכן ייפגשו עם נציגות מחסום ווטש. שיעור אזרחות למהדרין. הדבר פורסם בגלי צה"ל בצורה מעוותת, כביכול התלמידים יסיירו עם "שוברים שתיקה" "למרות איסור משרד החינוך". מיד לאחר השידור, ומבלי שהיה בידו הזמן לברר את הדברים, פרסם שר החינוך שבכוונתו לפעול "במלוא החריפות נגד הנהלת בית הספר", שאינה מיישמת את חוק שוברים שתיקה.

לא רק שאין כזה חוק, ולא רק שהשתלח במנהל בית הספר בפומבי, שר החינוך תייג בפוסט שלו את ארגון "אם תרצו", כדי שנדע כולנו מי הם שותפיו לדעה ולפעולה. כדי לחזק את השותפות, פרסמו "אם תרצו" שהשידור בגלי צה"ל הוא "חשיפה של אגף המחקר" של תנועתם.

שר החינוך רפי פרץ רץ לדווח ל"אם תרצו" שהוא הצליח לעצור את "שבורים שתיקה", אבל שכח לברר אם זה בכלל בסמכותו. שר החינוך רפי פרץ (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)ש

שר החינוך רפי פרץ רץ לדווח ל"אם תרצו" שהוא הצליח לעצור את "שבורים שתיקה", אבל שכח לברר אם זה בכלל בסמכותו. שר החינוך רפי פרץ (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)   

רם כהן, מנהל תיכונט תל אביב, פרסם פוסט תשובה אמיץ, בו הוא קרא למנהלי בתי הספר שלא להיכנע להפחדות, לקיים את רוח תקנות משרד החינוך ולברר עם התלמידים נושאים שנויים במחלוקת.

אני מפרסם את הדברים כדי לחזק את דוד מליניאק, מנהל תיכון "שקד", את רם כהן ואת כל מנהלות ומנהלי בתי הספר בישראל: צאו לסיורים והפגישו את התלמידים עם כל מי שנראה לכם נכון שיפגשו. נסמוך על התלמידים שידעו להקשיב ולברר לעצמם עמדה.

שר החינוך פרץ בשיתוף פעולה עם "אם תרצו" בחסות חוק שוברים שתיקה שלא קיים

אין דבר כזה "חוק שוברים שתיקה"

כדי להציב את הדברים על בסיס איתן, ראוי להדגיש שאין "חוק שוברים שתיקה". מדובר בשקר תקשורתי שהפיץ נפתלי בנט כדי להסתיר את אפסותו. כבר בדצמבר 2015 הכריז שר החינוך בנט בעמוד הפייסבוק שלו: "החלטתי שארגון שוברים שתיקה לא יופיעו יותר בבתי ספר". מהר מאוד התברר לו, שהמדינה אינה מתנהלת על פי גחמות של שרים, ושעל פי התקנות של משרד החינוך הסמכות להזמנת מרצים לבתי הספר הייתה ועודנה בידי מנהלי בתי הספר.

שלוש שנים חיפש בנט כיצד לממש את שיגיונותיו, עד שביולי 2018 התקבל תיקון לחוק חינוך  ממלכתי בכנסת. האם יש בו איסור לכניסת שוברים שתיקה לבתי הספר? כמובן שלא. בתיקון לחוק נקבע: "השר יקבע כללים לשם מניעת פעילות במוסד חינוך של אדם או של גוף שאינו חלק ממערכת החינוך, שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי".

האם בנט קבע תקנות כאלה? לא ולא. וגם פרץ לא. הסיבה פשוטה מאוד: תקנות כאלה יוציאו מבתי הספר, קודם כל, את כל ארגוני המתנחלים למיניהם, ובראשם את "אם תרצו". זאת משום שהמטרה הראשונה של החינוך הממלכתי היא: "לחנך אדם להיות אוהב אדם", וביתר פירוט במטרה השנייה: "לפתח יחס כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

תקנות משרד החינוך בנושא הן מצוינות

עוד ראוי להדגיש שיש למשרד החינוך תקנות טובות למדי בחוזר מנכ"ל בנוגע לדיון עם תלמידים בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. הן מתחילות באמירה עקרונית: "השיח הדמוקרטי מתבסס על ריבוי דעות ועמדות ועל היכולת להביע אותן, לדון בהן במרחב הציבורי ולקבל החלטות לאור שיח זה."

הן ממשיכות בהבהרה הנכונה: "יש להבחין בין חינוך לתודעה ולמעורבות פוליטית-חברתית ואזרחית, שהוא מותר ואף רצוי, ובין הטפה לתפיסה פוליטית-מפלגתית מסוימת, שהוא פסול."

מנהל בית הספר בטבעון שוקל לבטל את הסיור בחברון. זו תהיה כניעה. סיור של "שוברים שתיקה" בחברון (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מנהל בית הספר "שקד" בקרית טבעון שוקל לבטל את הסיור בחברון. זו תהיה כניעה. סיור של "שוברים שתיקה" בחברון (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

הן מסתיימות במגוון המלצות מעשיות למנהלים ולמורים כיצד לעשות זאת. למשל: לשתף את כל המורים בשיח רפלקטיבי, לשתף את ההורים, ליצור הסכמה עם התלמידים לגבי כללי היסוד לדיון, להציג עובדות, להפריד בין עבודות לעמדות, להציג דברים כשאלה ולא כהכרעה, "להציג עמדות לגיטימיות שונות הקיימות בציבור הישראלי לגבי הסוגיה, ובכלל זה ההנמקות של כל עמדה", וכך הלאה.

כל מה ששר החינוך צריך לעשות הוא לא להפריע. אך שר החינוך רפי פרץ התערב, העדיף את "אם תרצו" על פני מנהלי בתי הספר, בחר בהסתה ריקה על פני הפעולה הפדגוגית המצוינת שתוכננה, והסתתר מאחורי שקר תקשורתי, חוק שוברים שתיקה, שלא קיים.

"זה הזמן לחנך לחשיבה ביקורתית ולחירות המחשבה"

למחרת, רביעי 16.10, פרסם רם כהן, מנהל תיכונט ע"ש אלתרמן בתל אביב, פוסט תשובה אמיץ לשר החינוך: "גם השנה 'שוברים שתיקה' ו'נשות מחסום ווטש' ייכנסו לבית הספר אותו אני מנהל, על אפך ועל חמתך, ואנחנו נשמע את משנתם ונקיים דיון פתוח ונאפשר למתוח עליהם ביקורת נוקבת, אם מישהו ירצה. כי אצלנו לא סותמים פיות לאף אחד ואנחנו לא פוחדים. […]

"קומו מחנכים הרימו ראש. קומו בני טבעון, קומו מנהלי תל אביב-יפו, וחיפה, ובאר שבע קומו מחנכי השפלה והצפון, אל תחששו ואל תראו. אתם עושים את הדבר הנכון. אל תתבלבלו לרגע. אלה הם זמני החובה להרים קול ולדאוג למשמר הדמוקרטיה. זה זמן קריטי לדאוג לזכויות אדם, לחופש הביטוי, לחופש הפעולה ולחופש המחשבה. זה הזמן לחנך לחשיבה ביקורתית ולחירות המחשבה. קיימו דיונים בכיתות ובאולמות, צאו לסיורים והכירו מקרוב את הדברים. שמרו על מערכת החינוך שלנו מפני רודפיה."

דוד מליניאק, מנהל בית הספר "שקד" בקרית טבעון, הדגיש בשיחה איתי כי מטרת הסמינר אינה להשפיע על התלמידים בכיוון זה או אחר, אלא להציג בפניהם סוגיות בחברה הישראלית, מתוך מפגש עם בעלי עמדות שונות ואף מנוגדות. ממש כפי שכתוב בחוזר מנכ"ל. עם זאת, הוא שוקל כעת לבטל את הסיור, שכן אין לו עניין שהביקור בחברון יהפוך למעמד של צד אחד.

ביטול הסיור יהיה ניצחון לשיתוף הפעולה של שר החינוך עם ארגון "אם תרצו", והפסד חינוכי לתלמידים. על כן, התפקיד שלנו הוא לגרש את הפחד ולהצטרף לרם כהן בדבריו הברורים לצוות בית הספר שקד: צאו לסיור, והפגישו את התלמידים עם כל מי שנראה לכם נכון שיפגשו. אנו סומכים על הצוות ועל התלמידים שידעו להקשיב ולברר לעצמם עמדה.

הפוסט כדי לחסום את שוברים שתיקה, שר החינוך המציא חוק שלא קיים הופיע ראשון בשיחה מקומית

פמיניזם ושוויון בלב המזרח התיכון המדמם: סיפורה של האוטונומיה הכורדית בסוריה

שמן של הלוחמות הכורדיות יצא למרחוק, אך מעטים יודעים מאין צמחה בחבל רוג'בה חברה המבוססת על שוויון, פמיניזם, שיתוף כלכלי ודמוקרטיה השתתפותית, ומה עשוי לאבד העולם במידה וטורקיה תממש את איומיה | ויש גם זווית יהודית

מרוויחה פחות מהעובד שלצידך? זה החוק שאת צריכה להכיר

'חוק שכר שווה לעובדת ולעובד' קובע כי גבר ואשה זכאים לשכר שווה על עבודה שווה או שוות ערך | החוק מאפשר לקבל מהמעסיק מידע על שכר עובדים המבצעים עבודה דומה, לתבוע השוואת שכר וגם לקבל פיצוי

מנהלת ליגת העל לנשים בכדורסל למשרד הספורט: "הפסיקו את האפליה המגדרית"

במכתב ששלחה המנהלת, טענות לאפליה תקציבית על רקע מגדרי: "לא יעלה על הדעת שקבוצות הגברים יזכו למימון ציבורי של הוצאות הסדרנות במגרשים בעוד קבוצות הנשים ידרשו לממן את הוצאות הסדרנות בעצמן"

דו"ח OECD: יש להפחית מזון מהחי כדי לצמצם פליטת גזי חממה בחקלאות

דו"ח חדש מגלה כי 73% מפליטות גזי החממה בחקלאות נובעים מגידול של בעלי חיים מעלי גירה | הארגון טוען כי מדובר בכשל שוק של הקפיטליזם, ומציע להטיל מסים בסגנון "הנהנה משלם", להציל מזון והשקיע בפיתח רכבים חשמליים

ניצחון לציבור בקליפורניה: אושר החוק להקמת בנקים ציבוריים במדינה

לאחר שנים של מאבק, אושר החוק המאפשר הקמת בנקים ציבוריים בערי קליפורניה | "קליפורניה שמה את בני האדם לפני הרווחים של וול סטריט", אמר הפוליטקאי החתום על החוק, מיגל סנטיאגו | מאז המשבר של 2008 דוחפים בארה"ב לחלופות לבנקים הגדולים

מתנחלים תקפו במוטות ובאבנים פעילים שסייעו במסיק בגדה המערבית

מתנדבים מארגון "רבנים למען זכויות אדם" הותקפו היום (רביעי) במוטות ברזל ואבנים בידי רעולי פנים מההתנחלות יצהר, בשעה שסייעו לחקלאי הכפר בורין בצפון הגדה המערבית למסוק זיתים. לפי הדיווח של הארגון, מתנחלים הציתו את שטחי המסיק וגרמו לשריפה שנמשכה שעות ארוכות. בין הפצועים הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל של הארגון, שנפצע בראשו ובגפיו ופונה באמבולנס לקבלת טיפול רפואי בבית החולים מאיר בכפר סבא.

כמו בימים אחרים לאורך עונת המסיק, המתנדבים הישראלים הגיעו גם הבוקר לסייע לחקלאי הכפר בורין במסיק שהחל החודש. לקראת הצהריים הם הותקפו בידי כמה רעולי פנים שהגיעו למקום, הציתו והשחיתו עצים רבים במטע והיכו במוטות ברזל את המתנדבים. לאחר התקיפה הוזעקו למקום כוחות משטרה ומד"א, ושאר המתנדבים התפנו. בנוסף לרב יהודאי, פעיל נוסף נפצע בראשו לאחר שהוכה.

על פי רבנים לזכויות אדם, מוקדם יותר השבוע הופיעו מתנחלים מיצהר ואיימו על בעלי האדמות שיפגעו בהם, במטעים וביבול. לפי תיעוד של סוכנות הידיעות הצרפתית, מטוסי כיבוי ישראליים פעלו לכיבוי השריפה שהתפשטה במהירות. על פי הערכה של תחקירני ארגון "יש דין", מתנחלים שרפו היום מאות דונמים באזור בורין וחווארה.

מתנדב מטעם "רבנים לזכויות אדם", שנפצע לאחר שהותקף בידי מתנחלים מיצהר (באדיבות רבנים לזכויות אדם)

"הייתי שם עם המתנדבים. פתאום באו מתנחלים עם כיסוי ראש, ארבעה-חמישה מהם הקיפו אותי, נתנו לי מכות עם ברזלים ופצעו אותי בראש", אמר הרב משה יהודאי מתוך האמבולנס שפינה אותו מהמקום. "אמרתי להם 'אני בן 80, תעזבו אותי', אמרו 'לא, תלך מפה'. אני לא יכול לרוץ אז הלכתי, האש מאחורי".

"המתקפה האלימה הבוקר על פעילי רבנים למען זכויות אדם ומתנדבי המסיק היא עדות נוספת למערב הפרוע המתחולל בגדה המערבית, והכל בידי קנאים פורעים מאזור יצהר", מסר לאחר התקיפה אבי דבוש, מנכ"ל רבנים למען זכויות אדם. "כמו ב-17 השנים האחרונות, נמשיך לקיים את מסיק הזיתים ונעמוד יחד מול האלימות, הבריונות והגזל. זו התשובה היהודית והמוסרית למשיחיות הקיצונית והאלימה, וזו התקווה היחידה לעתיד של שלום וחיים משותפים".

בארגון מציינים כי לא פעם הם נתקלים בקשיים שמערים הצבא ובטיפול כושל מצד כוחות הביטחון בהתנכלויות של מתנחלים לפעילות המסיק. "הצבא חוסם גישה רציפה של הפלסטינים לאדמותיהם, בעוד שמתנחלים קיצוניים מצליחים להיכנס לאדמות ולהסב נזק לעצי זית שלא נמסקו במהרה", נאמר בהודעת הארגון.

מוקדם יותר הבוקר, תושבים בכפר דיר עמאר צפונית-מערבית לרמאללה גילו כי במהלך הלילה אלמונים ריססו כתובות נאצה על בתים בכפר. התוקפים גם ניקבו את הצמיגים של עשרה רכבים ועל חלקם רוססו בעברית "עם ישראל חי" ו-"העם הנבחר עוצר את הפגיעה של מחר".

רכב שהושחת הלילה בכפר דיר עמאר (צילום: יש דין)

רכב שהושחת בכפר דיר עמאר (צילום: יש דין)

הפוסט מתנחלים תקפו במוטות ובאבנים פעילים שסייעו במסיק בגדה המערבית הופיע ראשון בשיחה מקומית

בדיקת משרד הבריאות אחרי ההרעלה: סניף ארומה לא עמד בנהלים

סניף ארומה בדרך בגין בתל אביב נותר סגור, ביקורת של משרד הבריאות מצאה אי עמידה בנהלי המשרד והיצרן ואחסון לקוי של המוצר | אתמול סועדת שאכלה בו כריך טונה אושפזה במצב קשה, ובמהלך הלילה שוחררה לביתה

עולה למתפרצת: ראיון עם עדן רוטברג, כדורסלנית העתיד של ישראל

שחקנית הנבחרת פותחת עונה חדשה במדי אליצור נווה דוד רמלה, עם ציפיות גבוהות מעצמה ודאגה לעתיד הכדורסל הישראלי: "לא מכבדים מספיק את כדורסל הנשים ואת ספורט הנשים בישראל" | ויש לה מסר לנערות שחולמות לפרוץ למגרש: "ברגע שתרגישי שאת שלמה וכנה עם עצמך - תצליחי"

בהחלטה חריגה חוייבו עותרים נגד מכירת נשק לפיליפינים בהוצאות משפט

ביום חמישי האחרון, 10 באוקטובר, נתנה השופטת גיליה רביד מבית המשפט המחוזי בתל-אביב את החלטתה בעתירה שהגיש עו"ד איתי מק בשם יותר מ-50 אזרחיות ואזרחים, בדרישה להפסיק את היצוא הביטחוני הישראלי לפיליפינים. כנהוג בעתירות מסוג זה, הדיון התנהל בדלתיים סגורות, ועל ההחלטה עצמה חל צו איסור פרסום. אלא שבאופן יוצא דופן, השופטת הטילה על העותרים הוצאות משפט על סך 10,000 שקל. ולא זו בלבד – ההחלטה על דבר הוצאות המשפט היא החלק היחיד מתוך פסיקתה שהותר לפרסום.

"ישראל משתפת פעולה עם משטרו הדכאני של רודריגו דוטרטה, ונותנת יד להוצאות להורג ללא משפט, הפרות זכויות אדם חמורות, ותמיכה באונס". מפגינים ומפגינות נגד ביקורו של דוטרטה בישראל מול בית הנשיא בירושלים. 4 בספטמבר 2018 (חמושים)

"ישראל נותנת יד להוצאות להורג ללא משפט, הפרות זכויות אדם חמורות, ותמיכה באונס". מפגינים ומפגינות נגד ביקור דוטרטה בישראל מול בית הנשיא בירושלים, ב-4 בספטמבר 2018 (צילום: פרויקט חמושים של קואליציית נשים לשלום)

אף שההחלטה לקיים את הדיון בעתירה בדלתיים סגורות היא החלטה שגרתית בעתירות מסוג זה, קשה שלא לתמוה על מניעיה, כמו גם על מידת האפקטיביות שלה. שהרי כל טיעוני העותרים מתבססים כולם על חומרים גלויים- כולל פרסומים רשמיים שכבר פורסמו בתקשורת הישראלית והעולמית ואינם בגדר סוד.

כך למשל, העתירה המדוברת התבססה על פרסומים רשמיים ופומביים בפיליפינים שפירטו לפרטי פרטים את היצוא הביטחוני שנרכש מישראל, בין היתר בדפי הפייסבוק של המשטרה הפיליפינית, חיל הים הפיליפיני וחברת נשק בפיליפינים המתווכת בעסקאות נשק עם ישראל; וכן בדו"חות ופרסומים רשמיים של המשטרה, משרד הביטחון וסוכנות הידיעות הממשלתית בפיליפינים.

בביקור שערך נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה בישראל בראשית ספטמבר 2019, הוא הודה מול הנשיא ועיתונאים מישראל ומהעולם כי הורה לכוחות הביטחון שלו לרכוש נשק רק מישראל, מאחר שלהבדיל מארה"ב, גרמניה ואפילו סין – מדינת ישראל אינה מציבה שום מגבלות. גם השימוש שנעשה בנשק הזה אינו בדיוק בגדר סוד: על פי הערכות של ארגוני זכויות האדם, מאז כניסתו של דוטרטה לתפקיד נשיא הפיליפינים ביוני 2016, המשטרה הפיליפינית ומליציות מטעמה הוציאו להורג לפחות 12 אלף בני אדם ללא משפט במסגרת "המלחמה בסמים".

אם כל החומרים שעליהם מתבססת העתירה גלויים, מדוע הדיון התקיים בדלתיים סגורות? ומדוע הוטל צו איסור פרסום על ההחלטה בעניין? כתמיד, מילות הקסם הן "ביטחון המדינה", שדי לנופף בהן מול בתי משפט ישראליים כדי שהשופטים ייעתרו לכל דרישה של המדינה. זאת, לצד טענת המשיבה כי מכיוון שהמדינה לא תוכל להגיב פומבית על הדברים, שתיקתה עלולה להתפרש על ידי התקשורת באופן מסולף. כמובן, בהנחה שהתקשורת הישראלית מגלה עניין כלשהו בעתירות מסוג זה, שכמותן הגיש עו"ד מק רבות במהלך השנים, נגד עסקאות נשק של ישראל עם הגרועים שבמשטרים הדכאניים ברחבי העולם.

אלא שהתקשורת הישראלית לא רק שלא ממש מגלה עניין בעסקאות הנשק האלה, היא גם לא טורחת לאתגר את האיפול הכבד שהמדינה מנסה להטיל עליהן – אף שבמרבית המקרים, העתירות מוגשות "בזמן אמת", כלומר בזמן שבו מדינות היעד של הנשק הישראלי מבצעות הפרות קשות ואלימות של זכויות אדם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

מאז שעלה לשלטון, המשטר של הנשיא דוטרטה הוציא להורג כ-12,000 אזרחים. רונלד רוזה, מפכ"ל המשטרה לשעבר והיום סנאטור, עם מקלע נגב תוצרת ישראל (צילום: משטרת הפיליפינים)

מאז שעלה לשלטון, המשטר של הנשיא דוטרטה הוציא להורג כ-12 אלף אזרחים. רונלד רוזה, מפכ"ל המשטרה לשעבר בפיליפינים והיום סנאטור, עם מקלע נגב תוצרת ישראל (צילום: משטרת הפיליפינים)

לא פחות שערורייתי מהאיפול שמטיל בית המשפט לבקשת המדינה על הדיון בעתירה וההחלטה לגביה הוא החלק שהשופטת רביד – ששימשה בעבר במשך שנים ארוכות כפרקליטה תובעת משטרתית –  בחרה להחריג ממנה: הוצאות המשפט שגזרה על העותרים. אף שההחלטה עצמה לא פורסמה, העובדה שהשופטת חייבה את העותרים בהוצאות משפט לא משאירה הרבה מקום לספק באשר לתוכנה. גם זה דבר חריג.

לדברי מק, אף שגם בתיקים אחרים ההחלטות לא מתפרסמות פומבית, לא בכל מקרה שבה העתירה לא מתקבלת יש משום הפסד; במערכת המשפט הישראלית, לעתים עתירה מינהלית יכולה להתייתר או "לרדת מהשולחן" בעקבות הבנות ושינויי מדיניות שמתקבלים גם מבלי לקבל את העתירה עצמה. במקרה הזה, כאמור, פרסום הוצאות המשפט על העותרים שולל אפשרות זו.

חמור מכך: התנהלות זו של בית המשפט מעוררת תחושה קשה שיש בכך מסר לציבור ולעותרים פוטנציאליים בתיקים מעין אלה בעתיד – ראו הוזהרתם, זה עלול לעלות לכם ביוקר. "העתירות האלה מוגשות במצב אינהרנטי של חוסר שוויון", אומר מק, "כי המדינה מגישה את חומריה לבית המשפט במעמד צד אחד. ובסוף בית המשפט גם מעניש אזרחיות ואזרחים שבתוך המציאות שלא שוויונית הזאת בחרו לממש את החובה האזרחית שלהם ולמנוע שיתוף פעולה של מדינתם עם פשעים נגד האנושות".

לדברי מק, הוא כבר כמעט סיים לגייס את מלוא הסכום שבית המשפט הטיל עליו. "אני מקבל תמיכה גדולה מכל חלקי הציבור, ממש כולם, כולל אנשי ימין שמובילים מאבק ציבורי בנושא. יש משהו אנכרוניסטי בבקשות החוזרות של משרדי הביטחון והחוץ לקבל את צווי איסור פרסום האלה. זאת התנהלות שמגעילה את הציבור. משרדי החוץ והביטחון אולי מנצחים בקרב, אבל מפסידים במערכה. שום צו איסור פרסום לא יוכל למחוק את תמונות הזוועה שמגיעות מהפיליפינים".

הפוסט בהחלטה חריגה חוייבו עותרים נגד מכירת נשק לפיליפינים בהוצאות משפט הופיע ראשון בשיחה מקומית

דיווחים על התקדמות בשיחות ישראל-ירדן על צופר ונהריים, החקלאים עדיין באי ודאות

אם לא יימצא פתרון, בתוך 10 ימים תסתיים החכרת המובלעות בעמק הירדן ובערבה לישראל, והם ישובו לשליטת ירדן | לחקלאים לא הוצע עדיין הסדר פיצוי | ח"כ צבי האוזר: "כל שינוי בהסכם השלום עלול לפגוע באמון הציבור בדרך השלום ובפירותיו"

'מלחמת הסחר' לא מפריעה לוול סטריט להעמיק אחיזה בשוק ההון הסיני

חברת 'סיטיגרופ' תהיה הראשונה לפעול באופן עצמאי בשוק ההון הסיני, לאחר שבעשור האחרון הסיר הנשיא שי עוד ועוד מגבלות על פעילות בנקים זרים במדינה | המירוץ המערבי לאחד משווקי ההון הגדולים בעולם טומן בחובו סכנות ליציבות העולמית

"זאת הפעם האחרונה שאתם מוחקים טרנסיות שחורות!"

ביום שישי האחרון, כשמתמודדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב אליזבת וורן, בטו או'רורק, פיט בובוטיג'ג' וקמלה האריס הופיעו ב"אסיפת עיר" (אירוע מתוקשר של שאלות ותשובות עם הקהל) בנושא זכויות להט"ב, פעילות מקבוצת "טרנס לייבס מטר" (Trans Lives Matter "חיי טרנסים נחשבים") תיכננו פעולת מחאה.

כשהגיע תורו של או'רורק, הסנטור הדמוקרטי לשעבר מטקסס, לענות על שאלות, בלוסום ס. בראון, שחקנית טרנסית ופעילה בקבוצה, חטפה את המיקרופון ממי שעמדה לשאול שאלה ואמרה: “נשים טרנסיות שחורות נרצחות במדינה הזאת, ו-CNN, אתם מחקתם נשים טרנסיות שחורות בפעם האחרונה!”. לאחר שהיא הוזמנה לפאתי הבמה על ידי המנחה דון למון, שאמר שהערב נועד "לאשרר אנשים כמוך", בראון השיבה בכעס: “המעשים שלכם צריכים להיות חזקים יותר ממילים. אף אשה טרנסית שחורה לא קיבלה את  המיקרופון הערב. ואף גבר טרנס שחור לא קיבל את המיקרופון הערב".

הקבוצה שאירגנה את הפעולה, טרנס לייבס מטר, צמחה מתוך שיתוף פעולה בדיוק בצומת שבין גזע ומגדר, ונותנת משמעות חדשה לסיסמה המפורסמת "בלק לייבס מטר". בעידן שבו האגף המעונב והמכובד של הקהילה כבר קיבל את הזכות להינשא, פעילות "טרנס לייבס מטר" מאתגרות את פוליטיקת המכובדות של הקהילה; הן לא נחמדות, הן כועסות, הן שחורות, ובכל זאת הן מתעקשות שיתייחסו אליהן כאל בנות אדם וייקחו את הזעקה שלהן ברצינות.

תרבות האונס מגיעה לאי הצבים

כדי להבין את עומק הדיכוי המגדרי הזה, כמו גם את הכוחות הנדרשים כדי להיאבק בו, צריך ללכת אחורה בזמן.

כשהקולוניאליסטים האירופאים הגיעו לראשונה לאי הצבים – האזור שהיום נקרא צפון אמריקה – הם מצאו תרבויות ילידיות שהיו להן רעיונות שונים מאוד לגבי מגדר מאלה שהמתיישבים הביאו אתם מאירופה של תקופתם. בחלק מהתרבויות הילידיות, אנשים טרנסג'נדרים ואינטרסקס לא רק שלא דוכאו ונרצחו, אלא נחשבו לבעלי סגולות רוחניות חשובות. הילידים קראו להן "בעלות שתי נשמות", והן היו כוהנות ומנהיגות בקהילות שלהן. חלק מבעלות שתי נשמות נישאו לגברים וחיו אתם חיי משפחה.

הקולוניאליסטים האירופאים ראו בחופש המגדרי הזה לא רק תועבה נגד ישו והכנסייה, אלא גם עדות מובהקת נוספת לנחיתות התרבותית החייתית של המתיישבים. כמי שהגיעו מתרבות היפר-סקסיסטית והיפר-גברית, שבה מגדר היה קו החלוקה החשוב ביותר שקבע את מסלול חייו של אדם, ונשיות נחשבה לנחיתות מהותית, המתיישבים לא יכלו, כמובן, לסבול את קיומם של בעלי שתי הנשמות. כחלק מרצח העם המתמשך נגד התרבויות הילידיות של אי הצבים, הם שמרו אלימות מחרידה במיוחד ל"סדומאים".

התרבויות הילידיות של אי הצבים הושמדו כמעט לחלוטין, ובמקומם ניצבה חברת העבדים שבנו הקולוניאליסטים על גבם של מיליוני אפריקאים שנחטפו והובאו בכוח ל"עולם החדש". כמו השמדת הילידים, גם העבדות היתה מבוססת על אידאולוגיה מגדרית ברורה: גבריות היא הזכות האלוהית לשלוט בכל מה שסביבך, ולכן אף עבד שחור איננו גבר אמיתי.

אם יש תרבות בהיסטוריה שניתן לכנות אותה "תרבות אונס" במלוא מובן המילה, הרי שזאת תהיה החברה של ג'נטלמנים לבנים משכילים, שקראו וכתבו את עקרונות הנאורות הנעלים שעליהם הושתתה מגילת הזכויות האמריקאית, בין מעשה אונס אחד לשני בגופן של נשים שחורות. זה היה גורלה של סאלי המינגס, שה"בעלים" והאנס שלה היה האב המייסד תומס ג'פרסון, אותו ג'פרסון שכתב בפתח מגילת העצמאות האמריקאית את המילים האלמותיות "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים". התרגום מעט מטעה כאן, כי ג'פרסון לא כתב "בני אדם", הוא כתב Men, גברים, והוא התכוון לכך, וספציפית לגברים כמוהו: לבנים ומשכילים, מהמעמד הגבוה.

הן לא נחמדות, הן כועסות, הן שחורות, ובכל זאת הן מתעקשות שיתייחסו אליהן כאל בנות אדם, וייקחו את הזעקה שלהן ברצינות. עצרת תמיכה בטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות בפנסילבניה (פליקר Governor Tom Wolf CC BY 2.0)

רצח פעם בשבועיים

מאחר שהחברה האמריקאית היא עדיין חברה גזענית ופטריארכלית עד העצם, זה לא מפתיע לגלות שהצומת של צבע שחור עם מגדר נשי ומעבר מגדרי הוא עדיין מטרה לכמות מטורפת של אלימות. מבין 22 האנשים הטרנסג'נדרים שנרצחו בארה"ב בין ינואר לאוקטובר 2019, 21 היו על הספקטרום הטרנס-נשי, ו-19 היו נשים טרנסיות לא-לבנות. אחת מכל 8 נשים טרנסיות שחורות בארה"ב מוצאת את מותה ברצח, כלומר פי 700 ממקרי הרצח באוכלוסייה (16.3 ל-100 אלף), ואין מגמת שיפור באופק; ב-2018 נרצחו בארה"ב 26 אנשים טרנסג'נדרים, 29 ב-2017, ו-23 ב-2016, כך שבאופן קבוע, אדם (ברוב המוחלט של המקרים אשה) טרנסג'נדר נרצח בשנים האחרונות בארה"ב בממוצע פעם בשבועיים.

גופתה של בי לאב סלייטר, אשה טרנסית שחורה בת 23 מפלורידה, נמצאה שרופה במכונית שלה בתחילת החודש שעבר. דווח על כך שסלייטר נקשרה ונורתה למוות, אבל הדיווחים לא זכו לאישור רשמי, בין השאר בגלל ההשחתה של הגופה. כמו בחלק גדול ממקרי הרצח של נשים טרנסיות בארה"ב, למשטרה אין חשודים. מאז, הצטרפו לרשימת הנרצחות גם אלישה שאנל סטנלי, אשה טרנסית שחורה בת 46 מפנסילבניה, ואיטלי מרלוו, אשה טרנסית שחורה בת 29 מבירת הרצח של נשים טרנסיות שחורות, טקסס.

נראה שעבור טרנסיות שחורות, אימת הלינצ'ים לא חלפה מעולם. ולא רק הלינצ'ים. ב-2014 נעצרו דיוויד רודריגז ג'וניור ואשתו קריסטינה הרפר מלואיזיאנה, לאחר שבמשך שנתיים החזיקו אשה טרנסית כשפחת מין, ואף הטביעו בגופה ברקוד. דיון "סטרוברי" המפטון, אשה טרנסית שמרצה עשר שנים בכלא באילינוי על פריצה, תבעה בשנה שעברה את הרשויות בטענה שכשהוחזקה בכלא הגברים (למרות תחנוניה לעבור לכלא נשים), היא שימשה כשפחת מין, הן של אסירים אחרים והן של הסוהרים.

בחזרה לדיון המתמודדים ב"אסיפת העיר". מוקדם יותר באותו ערב, פעילות הקבוצה צעקו מהקהל גם בזמן שהמועמדת קמלה הריס והמועמד פיט בוטיג'ג' דיברו. מעבר לאומץ ולעוצמה של המחאה של הפעילות האלה, מה שהיה מדהים לראות הוא האהדה שבה המחאה התקבלה – הן מצד הקהל, שמחא כפיים לבראון, והן מצד המנחים והמועמדים. לאחר האירוע, או'רורק הגיב לבראון בטוויטר: “בלוסום, תודה שהשמעת את קולך הערב. אנחנו נכנס אסיפת עיר שתתמקד בנשים טרנסיות לא-לבנות, ואני מקווה שתהיי שם".

אי אפשר להגיד שמצבן של נשים טרנסיות שחורות בארה"ב טוב, אבל נראה שבאקלים הפוליטי הנוכחי של המפלגה הדמוקרטית, שהולכת ונוטה שמאלה, הן ימשיכו להשמיע את קולן – והפוליטיקאים לא יוכלו להתעלם מהן.

הפוסט "זאת הפעם האחרונה שאתם מוחקים טרנסיות שחורות!" הופיע ראשון בשיחה מקומית

ממה מפחד נתניהו?

שבוע בלבד נותר לנתניהו עד החזרת המנדט לנשיא. החזקת המנדט על ידי נתניהו ללא קיומם של שיחות או מגעים קואליציוניים באופן נראית תמוהה. מדוע נתניהו מסרב לשחרר את המנדט ולהעבירו לבני גנץ כמתבקש? זה לא שסיכוייו של גנץ להרכיב ממשלה טובים יותר. אבל נתניהו כנראה מבין משהו שאחרים לא, והוא מפחד.

נתניהו הוא ראש הממשלה ה"לא נבחר" ביותר בתולדות ישראל. הוא יושב על כיסאו מכוח עקרון הרציפות השלטונית, אולם הוא וממשלתו לא זכו לאמון הציבור והכנסת מאז הכנסת ה-20. מדובר במצב חסר תקדים: ממשלה וראש ממשלה הממשיכים לכהן בתפקידם למרות שלמעשה נבחרה כנסת חדשה פעמיים ובשתי הפעמים לא ניתן אמון בממשלה. נתניהו כעת הוא ראש הממשלה עם הכי פחות לגיטימציה אי פעם. 

אם לא תוקם ממשלת אחדות, וכל עוד כחול-לבן תתעקש על לא לשבת עם נתניהו לאחר הגשת כתב אישום הסיכויים לכך קטנים מאוד – ייתכן ואין מנוס מהקדמת הבחירות לכנסת ה-23. אולם הטבע שהתרגלנו אליו של נתניהו כראש ממשלת מעבר נצחי עד להקמת הממשלה הבאה, אינה מחויבת המציאות. אופציה שלא מספיק מדוברת עד כה היא הקמת "ממשלת מרכז-מיעוט-בחירות" בראשות גנץ.

זו ממשלה שבה תהא חברה רשימת כחול לבן ושתזכה לרשת ביטחון חד-פעמית שיעניקו לה ישראל ביתנו, העבודה, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת (62 עד 65 ח"כים). מיד אחרי הקמתה תתפזר הכנסת ונצא לבחירות לכנסת ה-23 כשעל כיסא ראש הממשלה יישב גנץ ולא נתניהו. גנץ ימנה שרים זמניים לחודשי הבחירות.

הטבע שהתרגלנו אליו של נתניהו כראש ממשלת מעבר נצחי עד להקמת הממשלה הבאה, אינה מחויבת המציאות. אופציה שלא מספיק מדוברת עד כה היא הקמת "ממשלת מרכז-מיעוט-בחירות" בראשות גנץ

אמנם תהא זו ממשלת מעבר, שסמכויותיה מוגבלות אולם ממשלה כזו תהיה בעלת לגיטימציה גבוהה יותר למשול מהממשלה הנוכחית בראשות נתניהו, שנשענת עדיין על לגיטימציה של הכנסת ה-20. על האינטרס של בני גנץ ורשימתו בממשלה כזו אין מה להרחיב, הרי הרבה יותר קל וכדאי לצאת לבחירות שלישיות כראש ממשלה מכהן. אולם ממשלה כזו עשויה גם לשרת את האינטרסים גם של רשימות אחרות.

אם יוצאים לבחירות נוספות לליברמן יש עניין בהרחקת נתניהו מלשכת רה"מ, על מנת לצמצם את יכולתו לפעול נגדו כפי שעשה בבחירות האחרונות. תמיכתו בהקמת ממשלת מיעוט לא תהווה הפרת הבטחה לבוחר, כיוון שישראל ביתנו לא תיכנס לממשלה שאיננה ממשלת אחדות אלא תעניק לה רשת ביטחון חד-פעמית, לאור מצב החירום הפוליטי שנוצר.

במקרה כזה ליברמן יקבע כי הגורם לאי-הקמת ממשלת האחדות שרצה בה הוא נתניהו, על כן כדי להגדיל את הסיכוי להקמת ממשלת אחדות אחרי הבחירות לכנסת ה-23 הוא בוחר להזיזו מכיסא רה"מ. בכך ליברמן הופך לאדם ש"מעלה ומוריד ראשי ממשלות" בישראל ויחזק את מעמדו הפוליטי. 

תמיכתו של ליברמן בהקמת ממשלת מיעוט לא תהווה הפרת הבטחה לבוחר, כיוון שישראל ביתנו לא תיכנס לממשלה שאיננה ממשלת אחדות אלא תעניק לה רשת ביטחון חד-פעמית

גם אם מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי מעוניינות לשבת בממשלה עם גנץ הן תצטרכנה להבין שהדבר יהפוך אותה לממשלת מרכז-שמאל ולא יאפשר לליברמן להעניק לה רשת ביטחון. על שתיהן תחול חובה לוותר בנושא זה כדי להוביל למערכת בחירות כשבלשכת רה"מ לא יישב עוד האדם המסית נגדם. המהלך יהווה גם קיום הבטחתם לבוחר להביא לסיום כהונת נתניהו. גם רוב חברי הרשימה המשותפת (למעט בל"ד) עשויים להסכים להעניק רשת ביטחון חד-פעמית לגנץ מאותו טעם שצוין וגם לאור שהמליצו עליו לנשיא להיות זה שירכיב ממשלה.

אמנם מדובר במהלך מרחיק לכת ובחירות נוספות הן חלום בלהות עבור חלקינו, אבל בחירות נוספות כשנתניהו בראשות הממשלה עשויות להוות גורם מדרבן מספיק שיוביל את הגורמים הרלוונטיים להוציא לפועל תוכנית שכזו. למה נתניהו מפחד? כי העברת המנדט לגנץ בעוד שבוע, גם אם לא יצליח להרכיב ממשלה, עשויה לסמן את סוף דרכו. ייתכן שלאור פחדיו מתסריט שכזה, עתה נתניהו יהיה מוכן לסחור במטבעות פוליטיים שלא הסכים עדכה לסחור בהם במסגרת המשא-ומתן להרכבת ממשלה. 


The post ממה מפחד נתניהו? appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

Yasmin Ricci Yahav: refusing to enlist

Yasmin Ricci Yahav, poses in the Induction Center over and over and declares her refusal to enlist in the army. After 30 days of military prison, and a moment before the third refusal, she interviewed on Israel social TV, "I think the army will break first, the military is a system made up of very small systems, so any action within the military actually promotes the occupation." Like many recalcitrant and recruiting refusers, Yasmin wants to do national service, but for that she must be exempted from the military.

נבחרת סעודיה בפלסטין: משחק כדורגל היסטורי בא-ראם

קרוב לעשרת אלפים פלסטינים הגיעו אחר הצהרים, למרות הגשם השוטף, לאצטדיון פייסל חוסייני בעיירה א-ראם לצפות במשחק כדורגל בין נבחרת פלסטין לנבחרת סעודיה, כחלק ממוקדמות מונדיאל 2022. זו היתה הפעם הראשונה שהנבחרת הסעודית הסכימה להיכנס לגדה המערבית.

"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

המשחק, שהתקיים במסגרת המחזור השלישי בבית 4 של מוקדמות הגביע העולמי באסיה, הסתיים בתיקו אפס. מדובר בהישג לנבחרת פלסטין, שכן הנבחרת הסעודית נחשבת חזקה יותר והשתתפה כבר כמה פעמים במונדיאל.

לפני ארבע שנים, למרות מאמציו של שר הספורט הפלסטיני ג'יבריל רגוב, משחק דומה שתוכנן להתקיים בגדה הועבר לירדן אחרי שהופעל לחץ על הסעודים לא להיכנס לשטחים שתחת כיבוש ישראל. אולם הפעם החליטו הסעודים להיכנס לשטחי הגדה, וביום ראשון חצתה המשלחת הסעודית את מעבר אלנבי בדרכה מירדן לגדה המערבית בצעד שהוגדר "היסטורי". בחמאס ובארגונים אחרים מחו על ההחלטה הסעודית להיכנס לגדה דרך מעבר "ישראלי". עם זאת, במגרש או מחוצה לו לא נערכו הפגנות ולא הושמעו קריאות נגד הסעודים. במסיבת העיתונאים לאחר המשחק, נציגי שתי הקבוצות לא התייחסו לעניינים הפוליטיים.

המשחק הסתיים בתיקו אפס, הישג לנבחרת פלסטין שנחשבת חלשה יותר. התקפה של סעודיה (בלבן) על העשר הפלסטיני (צילום: אורן זיו)

המשחק הסתיים בתיקו אפס, הישג לנבחרת פלסטין שנחשבת חלשה יותר. התקפה של סעודיה (בלבן) על השער הפלסטיני (צילום: אורן זיו)

עד היום, שיחקו שתי הנבחרות זו מול זו שמונה פעמים. חמש פעמים הסעודים ניצחו, ושלוש פעמים המפגשים הסתיימו בתיקו.

"זה הישג גדול לנבחרת פלסטין", אמר העיתונאי חוסיין אל עוברה, שעובד באתר פאנט. "הנבחרת הסעודית שיחקה במונדיאל האחרון, ונבחרת פלסטין נחשבת חלשה ולא יציבה בדרך כלל, אז תיקו זה תוצאה משמחת מאוד".

האוהדים הרבים באצטדיון פייסל חוסייני נופפו בדגלי פלסטין, ואחדים מהם גם בדגלי סעודיה ותימן, כשברקע מתנוססות תמונותיהם של יאסר ערפאת, אבו מאזן, המלך הסעודי סלמאן ובנו, יורש העצר מוחמד בן סלמאן. הם גם קראו קריאות נוסח "ירושלים שלנו", ו"בדם ורוח נשחרר את פלסטין".

בעוד הסעודים הצהירו שהם "מגיעים לרמאללה", גם בגדה המערבית וגם בתקשורת הישראלית ציינו שהמשחק מתקיים בשטח ירושלים, שכיום נמצא בצדה "הפלסטיני" של חומת ההפרדה. בתקשורת הישראלית ציינו את קיום המשחק כהישג לישראל, שכן הסעודים הסכימו לעבור במעבר גבול בשליטתה וערכו ביקור באל אקצא בתיאום ישראלי.

אל עוברה העריך שהעובדה שהסעודים הסכימו לעבור דרך מעבר אלנבי קשורה לשיפור היחסים בין סעודיה לישראל. עם זאת, עצם העובדה שהרשות הפלסטינית הצליחה לקיים את המשחק בין רמאללה לירושלים היא בעיניו הישג פוליטי גדול.

בנבחרת הפלסטינית שיחקו שני שחקנים פלסטינים אזרחי ישראל: המגן, עבדאללה ג'אבר, יליד טייבה, והשוער רמי חמאדה, יליד עכו. חמאדה עצר במהלך המשחק כמה ניסיונות של הסעודים להבקיע שער, וג'אבר הוביל במחצית השנייה שתי התקפות, שלצערם של האוהדים לא הסתיימו בשער. "לא קיבלנו הזדמנויות בישראל, אז החלטנו לדאוג לעצמנו", אמר בעבר ג׳אבר לגבי ההחלטה לשחק בקבוצת הילאל אל קודס ממזרח ירושלים.

לפני המשחק, הנבחרת הסעודית סיירה ברמאללה, ושחקניה הניחו פרחים על קברו של ערפאת והגיעו לקבלת פנים חגיגית בלשכתו של אבו מאזן. אתמול (שני) שחקני הנבחרת ביקרו במתחם אל אקצה והשתתפו בתפילה במקום. "הוכחתם לעולם שביקור אצל אסיר אינו נורמליזציה עם הסוהר", אמרה מושלת רמאללה לילה ע'אנם במהלך קבלת הפנים.

אוהדים במהלך משחק של נבחרת פלסטין מול סעודיה, בעיירה א-רם שבגדה המערבית (צילום: אורן זיו)

גם בגשם, מילאו הצופים את איצטדיון פייסל חוסייני (צילומים: אורן זיו)

הפוסט נבחרת סעודיה בפלסטין: משחק כדורגל היסטורי בא-ראם הופיע ראשון בשיחה מקומית

"לינץ' ברמאללה": הרצח שנתן הכשר לגזענות היהודית

השבוע מלאו 19 שנה ל"לינץ’ ברמאללה". זה היה באוקטובר 2000, בימים הראשונים של אינתפאדת אל-אקצא. צעירים פלסטינים אזרחי ישראל שיצאו להפגין נקטפו באש צלפים על בסיס יומי; מגף הכיבוש על הצוואר של מיליוני פלסטינים בגדה ובעזה היה מורגש מתמיד; ושני חיילי מילואים ישראלים, ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי, עשו טעות פטאלית בדרך חזרה לבסיס שלהם, נעצרו על ידי שוטרים פלסטיניים, והובלו לתחנת המשטרה הישנה ברמאללה – שם המון פרץ לתחנת המשטרה, רצח אותם במכות והמשיך להתעלל בגופות שלהם באופן מזעזע במשך שעות. חשבתי לא מעט על הלינץ’ ברמאללה במהלך השבוע האחרון. הנה כמה תובנות:

אי אפשר שלא להתחיל עם הברור מאליו: על אף שנורז'יץ ואברהמי היו חיילים ששירתו כיבוש בלתי-חוקי ובלתי-מוסרי, הם נרצחו אחרי שכבר הניחו את נשקם ולא היוו סכנה. כלומר, באותו הרגע שני החיילים היו בגדר שבויי מלחמה, ורצח של שבויי מלחמה (ושל כל לוחם שהניח את נשקו) הוא פשע חמור בעיני החוק הבינלאומי, ומסיבות טובות.

ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי נרצחו אחרי שמסרו את נשקם. זה פשע לפי החוק הבינלאומי. פלסטינים ליד המכונית השרופה של שני חיילי המילואים הישראלים (צילום: פלאש 90)

ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי נרצחו אחרי שמסרו את נשקם. זה פשע לפי החוק הבינלאומי. פלסטינים ליד המכונית השרופה של שני חיילי המילואים הישראלים (צילום: פלאש 90)

אבל מעבר לממד החוקי, קיים הממד המוסרי. אפשר להרגיש כך או אחרת לגבי רצח של חיילים שבויים בהקשר הספציפי של הכיבוש וטירוף האלימות הישראלי של אותם הימים, אבל ההתעללות המזעזעת בגופות של החיילים היתה לא רק איומה, אלא גם פשוט מטופשת. זאת מאחר שבמשך שנים, הכוח המרכזי של המאבק הפלסטיני לא היה הנשק המועט שלו, אלא הכוח של הטיעון המוסרי הפשוט שלו: הנכבה והכיבוש הם פשעים גזעניים איומים נגד עם שלם, והעולם לא יכול להתעלם מהם.

רגע מכריע בתולדות הגזענות הישראלית

אינתפאדת אל-אקצא, שבדיוק התחילה, היתה רגע מכריע בתולדות הגזענות הישראלית. עד לאותו הרגע, ערבים היו בתודעה הישראלית אולי נחותים, אולי אויבים, אבל עדיין שכנים, עדיין בני אדם. לאורך כל האינתיפאדה הראשונה ושנות ה-90, מאות אלפי פועלים פלסטינים עדיין היוו את עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית, בנו ערים שלמות ועבדו בכמעט כל שדה חקלאי בתוך שטחי 48'. יהודים נסעו ליריחו לקניות, לפאתי רמאללה כדי לתקן את כלי הרכב שלהם, ולבית לחם כדי לטייל בחג המולד. כתבים ישראלים דיווחו על בסיס יומי מ"הרחוב הערבי", כי את הקהל שלהם עדיין עניין בצורה כזאת או אחרת להבין "מה הערבים חושבים".

כל זה השתנה באינתיפאדת אל-אקצא. המגמה של החלפת הפועלים הפלסטינים במהגרי עבודה מהמזרח הרחוק (אלה שעכשיו המדינה עסוקה בלגרש עם ילדיהם) התעצמה, “הרחוב הפלסטיני" נדחק הרחק מחדשות המיינסטרים לנישה של עמירה הס וגדעון לוי, והחזון המעושה של ה"דו-קיום" בין עליונים ונחותים שאפיין את שנות אוסלו פינה את מקומו לחזון ההפרדה הגזעית המוחלטת וגדר האפרטהייד של שרון.

הרקע לשינוי הדרמטי הזה היה שינוי באופן שבו הגזענות הישראלית עובדת. כשראש הממשלה לשעבר אהוד ברק אמר ש"אין פרטנר", הוא אולי התכוון לכך שיאסר ערפאת עצמו (שהיה הרבה יותר "פרטנר" מברק) הוא לא פרטנר. אחרים אולי חשבו שהסיבה לכך שהסכסוך אינו פתיר היא שהוא בבסיסו מלחמת דת.

אבל חזון ההפרדה המוחלטת של שרון היה מבוסס על סנטימנט אחר: הערבים הם חיות אדם, ברברים שלעולם לא ירוו מדם של יהודים, ואנחנו, שאיתרע מזלנו להיות תקועים אתם באותה פיסת ארץ, לא יכולים לעשות דבר חוץ מלהעמיד בינינו חומות ולדחוק את רגליהם בהדרגה החוצה. זה לא חלילה שהסכסוך לא פתיר, כי לנו יש את כל הכוח ואין לנו שום עניין לוותר על הישגים טריטוריאליים בתמורה לביטחון. זה פשוט שהשכנים שלנו הם עם של רוצחים צמאי דם שלא ניתן לדבר אליהם בהגיון. ואם לא בהגיון, אז נדבר אתם בטנקים.

החידוש של שרון היה: הפלסטינים לא בני אדם, צריך לזרוק אותם מעבר לגדר. חומת ההפרדה בבית חנינא בצפון ירושלים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

החידוש של שרון היה: הפלסטינים לא בני אדם, צריך לזרוק אותם מעבר לגדר. חומת ההפרדה בבית חנינא בצפון ירושלים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

לצד פיגועי ההתאבדות, הלינץ’ ברמאללה היה אולי התרומה המשמעותית ביותר של הפלסטינים לקידום השקר הגזעני הזה בתודעה הישראלית והבינלאומית. ההמון שרצח את שני החיילים נתן לישראל מתנה עצומה. הן בזירה הבינלאומית והן בתודעה הישראלית, המראות של המון גברים כהים משולהבים שמשליכים גופות מהחלון, עוקרים עיניים, מעלים אחת מהן באש ותוחבים מקל מטאטא עמוק לתוך הגרון של השנייה, שיחקו באופן מושלם לתוך הידיים של הגזענות המערבית והישראלית- שרואה בערבים ברברים חסרי תקנה.

יש טענות נגד ממשלת ברק על כך שלא שלחה כוח לעצור את ההתעללות בגופות. אלה שטויות. לא ברור בכלל אם היה מרווח זמן לקבל החלטה כזאת, אבל בכל מקרה יש סיבות טובות לחשוב שישראל לא שלחה אף אחד כדי לעצור את ההתעללות בגופות לא מתוך חוסר אונים או איזו שקילה מוסרית עמוקה של הערך של חיילים חיים מול כבוד המת של מי שבוודאות כבר היו מתים, אלא פשוט בגלל שבשלב הזה הם ראו את הרווח העצום שבתמונות האלה.

הייתי בת 10 כשראיתי את התמונות האלה, והן חזרו אלי כמה שנים מאוחר יותר, כשעמדתי בעצמי בכיכר אל-מנארה בלב רמאללה, מול תחנת המשטרה הישנה. אני בספק אם יש ישראלי או ישראלית מהדור שלי שהתמונות האלה לא עולות להם בראש כשהם חושבים על רמאללה.

להפוך את היוצרות לגבי המושג לינץ'

לפני שאמשיך, אני רוצה להתעכב לרגע על שני ביטויים לשוניים שקשורים באופן עמוק לזיכרון ההיסטורי של האירוע הזה ומעצבים אותו. הראשון הוא הביטוי "לינץ'". הסיבה שלאורך המאמר הזה, הביטוי "הלינץ' ברמאללה" נמצא במרכאות, היא שלמרות הצלצול הקליט של השם, יש משהו מאוד מוזר בלקרוא לאירוע הזה לינץ'.

אם מבינים לינץ' באופן פשטני, ללא שום רקע היסטורי או תרבותי, כהמון משולהב שרוצח באופן מזעזע מספר קטן של אנשים, אז כן, זה היה לינץ'. אבל הביטוי "לינץ'" נבחר גם בגלל המשקל הכבד שיש לו בתודעה המערבית – ובמיוחד האמריקאית. בהקשרו ההיסטורי והתרבותי, לינץ' הוא לא סתם רצח בידי המון משולהב, אלא רצח של אדם מוגזע בידי המון לבן גזעני משולהב. לינץ' הוא כלי של טרור גזעני, ששימש במשך מאה שנה אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כדי להלך אימים על צאצאי העבדים, למנוע מהם זכויות אזרחיות בסיסיות, ולשדוד פעם נוספת את האדמה, הרכוש והכבוד שלהם.

ובמובן הזה, אפשר להגיד שהרצח של אמט טיל היה לינץ', ושהרצח של הבטום זרהום בבאר שבע היה לינץ', וגם שפלוגות החולצות השחורות של בנצי גופשטיין מסתובבות על בסיס קבוע בחוצות ירושלים ומחפשים קורבנות ללינץ', אבל לקרוא לרצח של נורז'יץ ואברהמי לינץ' זה להפוך את היוצרות הגזעניות – כאילו שהחיילים היהודים הם המיעוט הגזעי הנרדף והמדוכא, והפלסטינים הם הלבנים שמשתמשים בטרור גזעני כדי לשדוד את האדמה, הרכוש והכבוד של הקרבנות היהודים שלהם.

לינץ' משמעו מכשיר של טרור גזעני. בהקשר הזה, הרצח של הבטום זרהום בבאר שבע היה יותר לינץ' ממה שקרה ברמאללה. הלוויה של זרהום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

לינץ' משמעו מכשיר של טרור גזעני. בהקשר הזה, הרצח של הבטום זרהום בבאר שבע היה יותר לינץ' ממה שקרה ברמאללה. הלוויה של זרהום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

השני הוא הביטוי "חיות אדם" ודומיו, שנטוע עמוק בלב הזיכרון הישראלי של האירוע. כאן אפשר לראות בצורה הברורה ביותר את השינוי שעבר על התודעה הגזענית הישראלית. שכן ההשוואה השיטתית של אנשים מוגזעים לבעלי חיים היא המאפיין המובהק ביותר של השפה של רצח עם. תמצאו אותו שגור בפה של מי שמתכננים ג'נוסייד בכל מקום: מהסרטים של לני ריפנשטהל, דרך בעלי העבדים והקולוניאליסטים באמריקה, ועד לשדרי הרדיו שהריעו לטבח בני הטוטסי ברואנדה.

הסיבה ברורה: בחברה שבה רצח המוני של בעלי חיים הוא עניין שגרתי, ההורדה של קבוצה של בני אדם לדרגת בעלי חיים היא הכנה מנטלית חשובה לרצח עם. בישראל של שנות ה-2000, השפה של רצח עם עברה מהימין הכהניסטי ללב המיינסטרים הישראלי. היו לכך תקדימים, ביקורים מזדמנים כמו "קן צרעות", אבל הפעם השפה של רצח עם באה כדי להישאר, והיא נטועה עמוק בתודעה שלנו עד היום.

אנחנו הישראלים אף פעם לא מגואלים בדם

ולסיום, צריך להתמודד במישרין עם השקר הגזעני של הנרטיב הישראלי על "הלינץ' ברמאללה". אני אומרת שזהו שקר גזעני, לא בגלל שהרצח לא היה מעשה שמחריד את כל מי שיש בו טיפת אנושיות. הוא כן. אני אומרת שזה שקר גזעני בגלל הסטנדרט הגזעני הכפול שמופעל בו.

החוקיות של המחשבה הגזענית היא פשוטה: כל מעשה אלים או פוגעני של אדם מוגזע הוא בה זמנית תוצאה והוכחה של הנחיתות הגזעית העמוקה והברבריות של הקבוצה המוגזעת כולה. לעומת זאת, מעשי אלימות של הקבוצה הגזענית מוצדקים בדיוק תחת אותו ההגיון, וגם כשהם לא מוצדקים הם לכל היותר מעידים על "עשבים שוטים", בטח לא על הברבריות העמוקה של החברה הגזענית. טיסת השוקולד אולי אומרת משהו על מזרחים, למשל, אבל האשכנזיה המבוגרת שצורחת "ערביה מלוכלכת" על הרוקחת בסופרפארם לא אומרת כלום על אשכנזים, ובטח שלא על יהודים בכלל.

כל ישראלי שמגיע לכיכר מנארה ברמאללה, לא יכול שלא לחשוב על הלינץ'. כיכר מנארה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כל ישראלי שמגיע לכיכר מנארה ברמאללה, לא יכול שלא לחשוב על הלינץ'. כיכר מנארה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

וכך, החברה הישראלית יכולה לספר לעצמה שהערבים שהיא כובשת, רוצחת, מגרשת ושודדת – הם הברברים. היתרון הצבאי הבלתי נתפש של ישראל על הפלסטינים משחק גם הוא תפקיד חשוב כאן, כי גם כשישראל מפציצה פלסטינים לחתיכות, קוברת משפחות שלמות מתחת להריסות הבית שלהם, מרעיבה ומונעת טיפול רפואי מילדים, חולים וזקנים או קוטפת מפגינים באש צלפים – הכל נעשה בעזרת מטוסים, ספינות טילים, רובים, גדרות וטפסים, כך שהידיים הפיזיות שלנו אף פעם לא מגואלות בדם כמו בתמונה המפורסמת ההיא מ"הלינץ' ברמאללה".

כשעמדתי שם בפעם הראשונה, מול פסלי האריות בכיכר המרכזית של רמאללה, פעילה יהודית-ישראלית צעירה נגד הכיבוש, אני מתביישת להגיד שחלק מסוים בי הופתע לגלות ששום המון לא חיכה לרצוח אותי, גם כשדיברתי עם חברה בעברית.

ברגע ההוא, פיסה נוספת מהחינוך הגזעני שקיבלתי התפוררה, ויכולתי לראות שלמרות מה שלימדו אותי לחשוב, ערבים הם לא "חיות אדם". ערבים הם בני אדם במלוא מובן המילה, לטוב ולרע. הם מסוגלים לאקטים בלתי נתפשים של אנושיות, של חמלה, של אהבה וסולידריות, והם מסוגלים לאקטים בלתי נתפשים של רצח ואלימות. בדיוק כמו כל בני האדם. הכיבוש והגזענות, שאותם חונכתי לתפוש כחלקים כל כך מובנים מאליהם של המציאות שאפילו לא היה טעם לקרוא להם בשמם, הם הברבריות האמיתית.

הפוסט "לינץ' ברמאללה": הרצח שנתן הכשר לגזענות היהודית הופיע ראשון בשיחה מקומית

הפסילה העמומה של השופט ארניה: נמנע מלדון בתיק בגלל קרבה ל”בן משפחה”

שופט בית משפט השלום בראשון לציון, רפי ארניה, פסל את עצמו מדיון בתיק בטענה שאחד מעורכי הדין בתיק מייצג/ת לקוח בהתדיינות אחרת, שאחד הצדדים לה הינו בן משפחתו. השופט ארניה לא פירט מעבר לכך. עורכי הדין המייצגים את הצדדים השונים בתיק המדובר הם – טלי ליבליך, אמיר לוי וליאור בן ארי. 

ארניה היה מועמד בעבר על ידי לשכת עורכי הדין לקידום לתפקיד שופט בבית המשפט המחוזי מרכז. הוא זכה לתמיכת נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים, אפי נוה ואילנה סקר. בסופו של דבר קידומו לא יצא לפועל.

רפי ארניה. אתר בתי המשפט

ארניה נשוי לעורכת הדין סוזי עוז סיני ארניה, ששימשה בעבר בתפקיד יו"ר משותפת בוועדה לתלונות שווא בלשכה. בעבר הושעה השופט ארניה מתפקידו במסגרת פרשה שזכתה לסיקור תקשורתי נרחב, אך שמו לא פורסם כאחד המעורבים בה. בסוף הפרשה נסגר תיק החקירה נגד ארניה משיקולים של מדיניות אכיפה, ובהמשך הוא שב לכס השיפוט.

באוקטובר 2018 חשף העיתונאי גור מגידו ב"דה מרקר" כי שנה קודם לכן, ב-2017, דן השופט בתביעת לשון הרע נגד לשכת עורכי הדין ודחה אותה – בלי שגילה לצדדים על ניגוד העניינים האפשרי שלו, על רקע פעילותה של אשתו בלשכה.

התביעה שנדחתה על ידי ארניה היא תביעת לשון הרע שהגיש עו"ד חיים שטנגר, מבקר קולני ונחרץ של יו"ר הלשכה נוה. הנתבעים בתיק היו ועדת האתיקה של הלשכה ועו"ד מארק יורק ריד, פרקליט ועדת האתיקה של מחוז תל אביב, שאף הוא נחשב מקורב לנוה.

בכתבתו ציין מגידו כי "התביעה עסקה במכתבים שנשלחו לוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין בתגובה לטענות של שטנגר, אגב הליך משמעתי שנערך לשטנגר בלשכה. לטענת שטנגר, הכתוב במכתבים היווה לשון הרע. השופט דחה את טענותיו של שטנגר והטיל עליו הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל. בהמשך עירער שטנגר על פסק הדין – וערעורו נדחה.

סוזי ארניה וראש הממשלה נתניהו. פעילה מרכזית בליכוד

עוז סיני ארניה היא גם פעילה מרכזית בליכוד. בכתבתו חשף מגידו כי ביום בו התפוצצה פרשת נוה והברחת המאהבת בנתב"ג, חגג נוה בהרמת כוסית שקיימה סיני ארניה בבית משפחתה המפואר. מלבד נוה, הגיעו גם יו"ר הלשכה הנוכחי אבי חימי ,שעוז סיני ארניה מרבה להעלות תמונות שלה עמו לעמוד הפייסבוק שלה, בכירי לשכה נוספים וכן פוליטיקאים רבים דוגמת שר המשפטים הנוכחי, אמיר אוחנה, שר התקשורת בזמנו, איוב קרא, השרה לשיוויון חברתי גילה גמליאל ונורית קורן, שהיתה חברה בוועדה למינוי שופטים יחד עם נוה.

באותו נושא: אפי נוה ולשכת עורכי הדין

השופט ארניה היה עם אשתו בעבר גם בבריתה של בתו של נוה ביחד עם שופטים רבים אחרים שפקדו את האירוע. 

The post הפסילה העמומה של השופט ארניה: נמנע מלדון בתיק בגלל קרבה ל”בן משפחה” appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

חג שמח? לא לעובדים השקופים של הרשויות המקומיות

המושג "אושפיזין" המתקשר עם חג סוכות, מכוון לאורחים רבי מעלה המגיעים לסוכה להשתתף בסעודה. שבעה אורחים, בכל יום אורח חשוב אחר. בנוסף, אחת החובות של סוכות היא הזמנת עניים להשתתף בשמחת החג. אירוח העניים משול לאירוח שבעת האושפיזין המכובדים ביותר במסורת היהודית.

כדאי להרהר גם כיום במסורת היפה הזו, שמצביעה על הצורך להכיר באנשים השקופים שסביבנו. בהשאלה לאורח החיים המודרני, הם אינם חייבים להיות עניים אלא עובדים פחותי מעמד שנתקלים מדי יום בתקרת הזכוכית. 

הסוכה המטאפורית של העובדים השקופים נערכת פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה, כשאנו מרימים כוסית ומתכבדים בשי לחג. בזמן הזה הם מודרים מהסוכה, לא מתוך התעלמות או חוסר נימוס – אלא משום שהשתתפות בהרמת כוסית או קבלת שי לחג הם שניים מהסממנים שמעידים על יחסי עובד מעביד.

ואם לסוכה שלנו מוזמנים שבעה אורחים מקראיים, לרשויות המקומיות בישראל יש שבע הגדרות לאותם עשרות אלפי עובדי קבלן. מחלקן אפשר ללמוד על המהלכים הפתלתלים שמונעים העסקה ישירה במגזר הציבורי. 

שלושים אחוז עובדי קבלן 

הראשונים הם עובדי הרשויות והעיריות שמועסקים בהעסקה ישירה. הם זוכים לכלל הזכויות וההטבות ומספרם עומד על כ-120 אלף ברשויות המקומיות. ההערכה היא שהיקף עובדי הקבלן ברשויות המקומיות מגיעה לכ-40 אלף עובדים.

אחריהם מגיעים "עובדי קבלן כוח אדם". הקבלן מספק עובדים למעסיק בפועל, והם עוסקים בעבודה שהיא חלק מליבת העבודה של המעסיק בפועל. את ההכשרה המעשית הרלוונטית לתפקיד ואת הוראות העבודה העובד מקבל ישירות מהמעסיק בפועל, ומחברת הקבלן הוא מקבל את המשכורת. 

הפגנת עובדי קבלן במגזר הציבורי. צילום | פלאש 90, נועם רבקין פנטון

עובדים אלו שונים מ"עובדי קבלן שירות" (הנקרא לפעמים "קבלן שירותים") או "עובדי חברה לאספקת שירותים". עובדי החברה מספקים למזמין השירות (המועצה המקומית) שירות מוגמר, למשל ניקיון, גינון או תחזוקה. אלו עבודות שאינן עבודות הליבה של הרשות המקומית ועל כן מזמין השירות לא מנהל את מתן השירות, ולכן הוא מתנהל ב-Outsourcing (מיקור חוץ). עובדי השירותים נולדו מתוך הרצון לעקוף את החובה להעסיק עובדי חברת כוח אדם לאחר תשעה חודשי עבודה. קבלן השירותים לא מספק עובדים – אלא שעות, ואת השעות הללו יכולים לבצע עובדים מתחלפים. כך נמנעת הזיקה של עובדים ל"מזמין השירות".

האושפיזין הרביעי הם "עובדי כתף אל כתף": עובדי קבלן שירותים או כוח אדם שמבצעים את אותה עבודה כמו עובד מן המניין של המועצה המקומית. הסוג החמישי של העובדים הם יועצים, עצמאיים או פרילאנסרים המועסקים באמצעות חשבונית. "משתתפים עצמאיים" בעגה המקצועית. 

עובדי השירותים נולדו מתוך הרצון לעקוף את החובה להעסיק עובדי חברת כוח אדם לאחר תשעה חודשי עבודה. קבלן השירותים לא מספק עובדים – אלא שעות

אחריהם מגיעים יצירי הכפיים הייחודיים לרשויות המקומיות: עובדי ה"תאגידים העירוניים" – ישות משפטית נפרדת המוקמת על ידי רשות מקומית ומנוהלת על ידי אנשי מקצוע ונציגי ציבור, אך מצויה בבעלות מלאה או חלקית של הרשות המקומית. עובדים אלו מהווים על פי מדור המחקר של הכנסת כ-9 אחוזים מנותני השירותים לתושבים במועצה מקומית, כ-12 אלף עובדים. רק בתל אביב פועלים 33 תאגידים עירוניים. עיריית תל אביב היא גם המעסיקה הגדולה ביותר של מורי קבלן – דרך החברה העירונית "יובל חינוך". כ-4,000 מורי קבלן עובדים במסגרת זו. 

תאגידים ציבוריים הם לרוב קרקע למינויים פוליטיים ולמשכורות נדיבות למנהלים. כגוף ציבורי הם כפופים לחוק הגבלת שכר הבכירים (שכר המנהלים לא יעלה על פי 50 משכר העובד הזוטר ביותר – לרבות עובדי קבלן) והפערים אכן מרשימים. כך בתל אביב יכול בכיר בתאגיד העירוני להשתכר עד כ-64 אלף שקל בחודש. 

סוגרים את רשימת האושפיזין של העובדים הלא ישירים – הם עובדי "עמותות חברות לתועלת הציבור וגורמים התורמים לעירייה באמצעות ביצוע עבודה מסוימת". שירותים אלו ממומנים, בחלקם או במלואם, באופן פילנתרופי על ידי הגורמים התורמים או המפעילים. 

מבולבלים? גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומדור המחקר של הכנסת. אפילו המועצות המקומיות עצמן מתקשות לזהות כמה עובדי קבלן עובדים בשירותיהן. גם משום שמגוון ההגדרות מקשה להבחין ביניהן וגם בשל הקושי באיסוף הנתונים מריבוי מעסיקים – 256 רשויות מקומיות בישראל המגדירות כל אחת בצורה שונה את הרכב העובדים.  

אפילו המועצות המקומיות עצמן מתקשות לזהות כמה עובדי קבלן עובדים בשירותיהן

מה שברור הוא שבמגזר הציבורי כשליש מהעובדים הם עובדי קבלן – הנתון הגבוה ביותר מבין מדינות ה-oecd. אפשר רק להניח שהנתונים של המסגרות המוניציפליות דומים לממוצע הארצי.  

מדיניות שיטתית של הפרדה

אז מהי המשמעות של להיות עובד בהעסקה לא ישירה של עירייה מלבד ההדרה מהרמת כוסית ומקבלת שי לחג? ראשית ישנן הבעיות המוכרות מעולמם של עובדי הקבלן: היעדר שכר בזמן חופשות הלימודים או בחגים, פגיעה בהצטברות הזכויות במעבר בין קבלנים שונים, אי שוויון בין תנאי השכר של עובדים מן המניין לשכרם של עובדי הקבלן, חוסר ביטחון תעסוקתי וקושי לתכנן את העתיד הכלכלי והאישי. וזוהי רק רשימה חלקית. 

לאלו יש להוסיף את התזכורת היומיומית למעמדם הנפרד של עובדי הקבלן ברשויות המקומיות. למשל המדיניות השיטתית של הפרדתם המתבטאת בסימון בגדי עבודה בצבע שונה, כרטיסי עבודה שונים וכמובן אי הזמנה לאירועים חברתיים. מכירים למשל את מטאטאי הרחובות בחולצות הזוהרות? דווקא הם בערים רבות עובדי עירייה. לרוב פנסיונרים ש"זכו" עוד לעבוד בעידן של ההעסקה ישירה. לעומתם, עובדי ניקיון של מבנה הציבור העירוניים מגיעים בשלל חלוקים צבעוניים – עדות להעסקתם כעובדי קבלן. 

ועוד משהו: בדוח שפרסמו פרופ' אורלי בנימין ועו"סיות אורנה עמוס ושירה איתן במסגרת הקואליציה להעסקה ישירה, עולה כי 75 אחוז מעובדי הקבלן בישראל הן נשים. מעדויות הקואליציה להעסקה ישירה עולה כי ההיבט המגדרי בולט ברשויות המקומיות בין השאר בהקשר של הטרדות מיניות. 

המדיניות השיטתית של הפרדתם המתבטאת בסימון בגדי עבודה בצבע שונה, כרטיסי עבודה שונים וכמובן אי הזמנה לאירועים חברתיים

הדילמה המרכזית של עובדי הקבלן, של מי המעסיק שלי בעצם, מתחדדת כאשר שואלים למי פונים כדי להגיש תלונה: למזמין השירות או למעסיק בפועל? סופן של התלונות הללו שהן נופלות בין הכיסאות. במקרים מסוימים, אומרים בקואליציה להעסקה ישירה, לא נחשפו העובדים לתקנון ההטרדות המיניות במקום העבודה.

תהיו רחובות 

היועצים המשפטיים בעיריות אולי יחסמו בגופם הרמת כוסית הכוללת עובדי קבלן, אבל התמונה לא לחלוטין עגומה. נברך את עובדי עיריית רחובות, שהועברו השנה להעסקה ישירה; את עובדי החברה לפיתוח תיאטרון, מוזיקה, אומנות ומחול בחולון  שחתמו לאחרונה על הסכם קיבוצי; ואת עובדי התאגיד העירוני אריאל בירושלים, שצפויים להיקלט להעסקה ישירה על ידי עיריית ירושלים. 

לשאר עובדי הקבלן ברשויות המקומיות נאחל כי המדינה תשכיל למסד סוף סוף גוף ממשלתי אשר יאסוף נתונים באופן מקיף, מהימן ושיטתי על היקף עובדי הקבלן ברשויות המקומיות; שעוד עובדי תאגידים עירוניים יתאגדו ויפעלו לשיפור תנאי העסקתם בהסכמים קיבוציים; ושכלל עובדי הקבלן ברשויות המקומיות יוכלו להשיל את הבגד או התג המתייג אותם כמוחרגים לא רק בהרמת הכוסית. 

הכותב הוא דובר כוח לעובדים

The post חג שמח? לא לעובדים השקופים של הרשויות המקומיות appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

לכניסת המשטרה ליישובים הערביים יש גם פוטנציאל נזק

בשנת 1970, כשהייתי נער בן 15, זכינו לארח על מגרש הכדורעף החדש בקיבוץ את נבחרת צ'כוסלובקיה במשחקה נגד נבחרת ישראל. נשלחתי על ידי סדרן העבודה לסייע בהכוונת התנועה בכניסה לקיבוץ, ביחד עם שוטר ממשטרת ישראל. במהלך הערב, השוטר התלונן על המשימה המשעממת שקיבל, ולא היסס לשתף אותי במוטיבציה האמיתית שלו להתגייס למשטרה: "אני מחכה לרגע שבו אוכל להרוג ערבי".

אני זוכר היטב את שיעור הערב הזה, מחוץ למערכת הלימודים של התיכון, הגם שלא כל השוטרים אז, ולא היום, נגועים במוטיבציה הזאת. רובם, ניתן לקוות, מקצועיים ובאים לשרת את האזרחים.

אם לכניסת המשטרה לישובים הערביים לא תלווה פעולה בתוך החברה הערבית, זה עלול להיגמר רע. שוטרים נכנסים לתמרה בגליל (צילום: גיל אליהו / פלאש 90)

אם לכניסת המשטרה ליישובים הערביים לא תלווה פעולה בתוך החברה הערבית, זה עלול להיגמר רע. שוטרים נכנסים לתמרה בגליל (צילום: גיל אליהו / פלאש 90)

גם האופטימים ביותר, כמו מירון רפופורט, הרואים (בצדק) את הפלסטינים בישראל כנושאי התקווה הפוליטית של המדינה, צריכים לדאוג נוכח ההתפתחות הצפויה ביחסים של הפלסטינים עם המשטרה. על פניו ניכר כי השר הממונה לא מעוניין במיגור הפשיעה שתוקפת את היישובים הערביים, ולצורך שיטתו השלטונית כלפי הערבים, טוב לו שהפשיעה מתפשטת שם. לכן, אין לתלות בו אישית כל תקווה, גם אם יש במנגנון תחתיו גורמים מקצועיים שבאים בידיים נקיות.

בשנה הפוליטית האחרונה חל שינוי מרחיק לכת ביחס של האזרחים הערבים למדינה. ראש הרשימה המשותפת איימן עודה קרא לזה "ממחאה להשפעה", ואמיר פאח'ורי הגדיר את השינוי הזה ב"שיחה מקומית" כ"רגע עודיאני", שהתפתח 70 שנה, "רגע הכניעה" של הפלסטינים בישראל, עם קבלת האזרחות ב-1948. המחאה שמובילה כעת ועדת המעקב העליונה היא כפולה: כלפי פנים – נגד הפשיעה והאלימות; וכלפי חוץ – נגד הממשלה שלא עושה דבר למיגורן.

בראיון לרשת ב' אמרה ח"כ עאידה תומא סלימאן כי "תפקידנו כח"כים להפוך את ההתעוררות הציבורית נגד הפשיעה לתוכנית עבודה ממסדית שבכוחה למגר את התופעה"; ח"כ יוסף ג'בארין טען באותה הזדמנות כי על הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית; ואיימן עודה אומר מעל לכל במה כי על הממשלה "להיכנס ליישובים ולכסח את ארגוני הפשיעה, את השוק השחור, את דמי החסות, ובעיקר – לאסוף את כלי הנשק". אם הממשלה תיענה לכל התביעות הללו, בשנה הקרובה צפויה "כניסה" של המשטרה לישובים הערביים.

אבל כאן גם צריך להתחיל לדאוג. מדוע?

עשרות שנים של הזנחה שלטונית קיבלו מפנה בשנת 2015, עם תחילת היישום של החלטה 922. אולם ראוי לזכור שמטרת תוכנית זו היא שילוב האזרחים הערבים כמנוע של צמיחה בכלכלת ישראל. היא לא באה מתוך דאגה ישירה לאזרחים עצמם, לרווחתם, להתפתחות קהילותיהם ולביטחונם האישי. בתחומים אלה נותרה ההזנחה כפי שהיא, על השפעותיה החברתיות ההרסניות, והוואקום השלטוני-קהילתי ביישובים הערביים גדל והלך.

על פניו נראה כי ארגוני הפשיעה שהמשטרה דחקה החוצה מנהריה, מנתניה ומהדרום, מצאו דרכם אל אותו הוואקום. אין פירוש הדבר שאין כל פעולה ואחריות חברתית ביישובים הערביים. פועלות בהם עמותות רבות, התארגנויות ויחידים עושי טוב. אבל החברה הערבית בכללותה אינה ערוכה להתערבות בוטה כמו זו הנדרשת כעת מצדה של המשטרה.

האנרגיה של אלימות-ברשות-המדינה מצד המשטרה צפויה להיכנס אל אותו הוואקום מבית, והמשטרה עלולה "להתהפך על הערבים" באחת: מהתעלמות ואי אכפתיות – להתערבות בוטה בחייהם. כיצד תיראה כניסת כוחות משטרה מוגברים ליישוב ערבי? נקל לנחש את הרגשות שיעלו בציבור, שאינם רק תודה וברכה, שכן הצטברות של עוינות שלטונית ומשטרתית ותחושת נרדפות ניצבות ברקע. יש לכך פוטנציאל נזק אדיר, שעלול להביא לאיבוד האמון של האזרחים במרקם הקהילתי שלהם עצמם, וגם להתנגדות ציבורית, סמויה וגלויה, למבצעי המשטרה.

מה ימנע את האסון? מה נחוץ בטווח המיידי, כדי שהמהלך יועיל ולא יזיק?

טוב תעשה המנהיגות הפלסטינית בארץ אם לא תותיר את המלאכה בידי המשטרה בלבד, ותיערך היטב עם מהלך חברתי-תודעתי משלים למיגור הפשיעה בידי המשטרה. יש מומחים רבים וטובים בציבור הערבי, המסוגלים להניח תוכנית ליישום מיידי על שולחנה של ועדת המעקב. החוסן הקהילתי והציבורי של הערבים בישראל חייב להתחזק בטרם, או במקביל, לכניסת המשטרה למלחמה בפשע. היערכות טובה מבית יכולה להקטין את הסכנות בתהליך מיגור הפשיעה, ולהגדיל את סיכויי הצלחתה.

שולי דיכטר הוא מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות" ושימש כמנכ"ל עמותת יד ביד לחינוך דו-לשוני

הפוסט לכניסת המשטרה ליישובים הערביים יש גם פוטנציאל נזק הופיע ראשון בשיחה מקומית

במקום הטבות לעשירים, אפשר היה לעשות לטובת הציבור

אם היינו לוקחים את ההטבות של 700 מיליארד לעשירים, העשירים היו נשארים עשירים, אבל החוב הציבורי היה נגוז ומדינת ישראל הייתה יכולה מדי שנה להגדיל ב-10% את ההשקעה שלה באזרח ובתשתיות כדי לשפר את איכות החיים של כולנו מאת: ק. טוכולסקי אז מה היה אפשר לעשות עם 700 מיליארד ₪ שביבי חילק לטייקונים ותאגידים? בלא […]

הפלוטוקרטיה האמריקאית – גונבים מהעניים תוך כדי הסתה נגדם

בשעה שמעניקים הנחות לעשירים, משתמשים בהסתה נגד חלשים כאילו מי שגנב את המדינה הם מהגרי-עבודה ופליטים ולא אוליגרכיה של כמה מאות משפחות שאוחזת ברוב ההון של מעמד המיליונרים. מאת: מיה פאול העשירים גונבים ומסיתים נגד העניים, וזה מצליח להם! בשבוע שעבר עלה נשיא ארצות הברית טראמפ לנאום בעוד עצרת בחירות (עצרות שהוא לא מפסיק לעשות […]

אלפים חסמו את כביש 65 במחאה על רצח צעיר מהכפר עארה

יותר מ-2,000 מפגינים, רבים מהם תושבי ערערה ועארה, צעדו בשעות אחר הצהריים היום (ראשון) על כביש 65 וחסמו אותו, בתום הלווייתו של הצעיר שנרצח אתמול בעארה. המפגינים מוחים על אוזלת ידה של המשטרה נגד הפשע המאורגן. המשטרה חסמה את הצמתים מסביב. בהפגנה נכחו חברי הכנסת מהרשימה המשותפת איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ואמטאנס שחאדה.

במהלך סוף השבוע אירעה שורה של תקריות אלימות בחברה הערבית. הצעיר מעארה, מוחמד חסין חמדאן דעיף בן 21, נורה למוות בכפרו. ברמלה נורה ונפצע קשה פעיל דתי בשנות ה-40 לחייו. בחיפה נורה צעיר בן 22, וכן נורה מהנדס העיר רהט כשהיה בדרכו למסגד. אתמול בלילה התרחש אירוע ירי נוסף, שבמסגרתו נורו שלוש נשים, ילדה וגבר במהלך אירוע שמחה משפחתי בג'סר א-זרקא.

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

"כל לילה יש שעות של יריות, והמשטרה עומדת בצד". הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

מנאל, אחת המפגינות היום, אמרה כי "המצב הוא באחריות השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, שלא מטפל באלימות. אי אפשר לחיות פה בביטחון. תבואו לכאן בחמש בערב ותראו את הרחובות ריקים. אני קוראת להורים – תדאגו שהילדים שלכם לא יחזיקו נשק".

עו"ד איהב מסאלחה, שהשתתף גם הוא בהפגנה היום, אמר: "האנשים רותחים כי האלימות בין שתי המשפחות בעארה קיימת כבר תקופה, והמשטרה יודעת. כל לילה יש שעות של יריות הדדיות, והמשטרה עומדת בצד – לא נכנסה ולא הפריעה. אני יודע שבכירי החברה הערבית התכנסו אצל המשפחות כדי למנוע את האלימות, אבל לפשע ולפושעים אין כל כוונה לעצור. מה שירתיע אותם זאת יד ברזל מהמשטרה.

"אנחנו דורשים שהמשטרה תיכנס ותחקור. הם מכרים את ארגוני הפשע. הם מאשימים אותנו בחוסר שיתוף פעולה, אבל אנחנו מתלוננים – והם סוגרים תיקים מחוסר ראיות. יש לפעולה כזאת תמיכה ציבורית. אנחנו כל הזמן ביקשנו שהמשטרה תפעל. הטענה של ארדן שהחברה הערבית לא משתפת פעולה היא שקר".

שכן של הנרצח, עייאד מסאוורה, סיפר כי "ביום הרצח המשטרה רק הסתכלה. זה היה כתוב על הקיר. שמעו יריות של נשק אוטומטי. המשטרה באזור, אבל לא עושים דבר. כשהורסים בית מביאים 500 שוטרים, אבל כשיש ירי אין ניידת אחת".

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

יותר מ-2,000 איש, רבים מהם תושבי ערערה ועארה, הפגינו נגד האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

הח"כ לשעבר ואאל יונס, שגר בערערה, אמר: "מדינת ישראל יכולה למצוא את הקלסרים של תוכנית הגרעין האיראנית ולא לטפל בפשיעה בחברה הערבית? בכל מדינה מתוקנת ארדן ונתניהו היו מתפטרים. מהבית שלי שמעתי יריות והמשטרה לא עושה דבר. הם יודעים מי העבריינים ואצל מי הנשק – אותו נשק שנגנב מהצבא ואז מגיע לעבריינים".

ח״כ יוסף ג׳בארין, תושב ואדי עארה, אמר בהפגנה: ״גל האלימות של הימים האחרונים רק מוכיח את חשיבות המשך המאבק ואת הסכנות של התגברות הפשיעה. הרצח בואדי עארה אתמול הוא עוד הוכחה לאוזלת היד של המשטרה במיגור הפשיעה. נמשיך לחסום כבישים עד שנראה שינוי בשטח, עד שיחזוא השקט והביטחון לישובים הערביים״.

תחנת המשטרה עירון נמצאת במרחק של פחות מקילומטר אחד משני הכפרים.

יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, צייץ אתמול כי "עבר עלינו ליל דמים בלתי נסבל. ארבעה בני אדם נורו באירועים נפרדים במהלך הלילה, מתוכם מוחמד חסין חמדאן דעיף בן ה-21 שנרצח. אנחנו ממשיכים לעשות הכל כדי לשים סוף לאלימות. הדרך ארוכה, אבל מאבק נחוש ותמיכה הדדית יבטיחו שהרוב המוחלט של הציבור יתגבר על קומץ העבריינים".

עודה צייץ עוד כי "כל רגע שלא מתקבלת החלטת ממשלה לתוכנית מערכתית למיגור הפשע ואלימות מסכן את חייהם של ילדים, נשים, וגברים חפים מפשע. אנחנו במצב חירום והציבור דורש אכיפה – הממשלה ומשטרה מוכרחים לפעול מיד למען האזרחים הערבים ונגד ארגוני הפשע!"

ביום חמישי שעבר השתתפו מאות כלי רכב ואלפי אנשים בשיירת מחאה שנעה מצפון ודרום הארץ לירושלים, במחאה על האלימותהרצח והפשיעה המאורגנת בחברה הפלסטינית בישראל. השיירה הגיעה בסוף לירושלים, שם התקיימה הפגנה מול משרד ראש הממשלה. במקביל, ראשי הרשימה המשותפת נפגשו עם ארדן במשרד לביטחון פנים בבני ברק.

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

"אנחנו במצב חירום, והציבור דורש אכיפה". הפגנה במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילומים: אורן זיו)

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

הפוסט אלפים חסמו את כביש 65 במחאה על רצח צעיר מהכפר עארה הופיע ראשון בשיחה מקומית

כדי לסייע לכורדים, ישראל חייבת להקפיא את הסחר עם תורכיה

על רקע נסיגת ארה"ב מצפון מזרח סוריה, תורכיה בהנהגת שליטה הרודני, רג'פ טאיפ ארדואן, פתחה ב"מבצע צבאי" נגד העם הכורדי המתגורר שם מזה דורות.

ה"מבצע" התורכי באזור הכורדי בסוריה אינו עומד בדין הבינלאומי, ולא קיבל את אישור מועצת הביטחון של האו"ם. הצבא התורכי מפציץ ללא אבחנה אוכלוסייה אזרחית – קשישים, גברים, נשים וילדים, אשר יכולתם להימלט למחסה באזורים אחרים של סוריה מוגבלת בשל מלחמת האזרחים שעוד נמשכת ברחבי המדינה.

הפצצות על ראס אל עין בסוריה ב-10 באוקטובר 2019 (צילום: Orhan Erkılıç)

הפצצות על ראס אל עין בסוריה ב-10 באוקטובר 2019 (צילום: Orhan Erkılıç)

קיים חשש כי יבוצעו נגד העם הכורדי פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ואף השמדת עם. אין צל של ספק כי הצלחת הקמפיין התורכי למנוע הכרה בינלאומית בג'נוסייד הארמני תורמת לתעוזה של ארדואן לבצע ב-2019 פשעים חמורים נגד העם הכורדי.

ה"מבצע" התורכי, עלול להביא להתחזקות ארגון הטרור דעאש, וכן להקמה מחדש של המדינה האסלאמית, שרבים מבני ובנות העם הכורדי הוקרבו במאבק נגדם. ה"מבצע" התורכי עלול גם להביא לשחרורם לחופשי של עשרות אלפי לוחמי דעאש, שהוחזקו עד כה במשמורת ארגון "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים", שרוב חבריו בני העם הכורדי.

ה"מבצע" התורכי יוצר מציאות לא פשוטה לממשלת ישראל, שצריכה לבחור צד בין שני בעלי ברית היסטוריים שלה. כבר בשנות ה-50, במסגרת דוקטרינת "ברית הפריפריה", ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, יצר ברית אסטרטגית עם העם הכורדי – שכללה תמיכה צבאית, מדינית ומוסרית. ב-2017 הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו אף הודיע כי מדינת ישראל תומכת בהקמת מדינה עצמאית כורדית.

במקביל, כחלק מ"ברית הפריפריה", ישראל גם בנתה יחסים דיפלומטיים וביטחוניים עם תורכיה, כאשר באמצע שנות ה-90, באווירת הסכמי אוסלו, היחסים קפצו מדרגה ובאו לידי ביטוי בהסכמים ליצוא ביטחוני בשווי מיליארדי שקלים. על פי דיווחים שונים, בין היתר, מדינת ישראל שידרגה עבור תורכיה מטוסים וטנקים, ומכרה לה מערכות רדאר, טילים, מל"טים ותחמושת. בנוסף, חיילים וקצינים תורכיים קיבלו הכשרות על ידי צה"ל.

במכתב בתיקי משרד החוץ בארכיון המדינה ששלח החשב הכללי לשר האוצר יעקב נאמן, ב-3 באוגוסט 1998, נאמר כי "לאחרונה קיבלנו בקשות בהיקפים גדולים של כ-150 מיליון דולר, מעבר לתקרה לביטוח עסקות יצוא של ציוד צבאי לתורכיה. בין החברות המבקשות נמנות רבינטקס, תע"א, אלול ורפא"ל".

לובי נגד יום הזיכרון לג'נוסייד הארמני

מדינת ישראל, שהוקמה בצל שואת היהודים באירופה, חוקקה ב-1950 את החוק בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת העם, וכן אישררה את האמנה הבינלאומית בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת העם, שקובעים את חובתה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע השמדת עם.

בנוסף על החובה החוקית והמוסרית, הרי שההתעלמות מהשמדת חלקו של העם הכורדי שמתגורר בסוריה תהיה תקדים מסוכן בהיסטוריה של מדינת ישראל, שמעולם לא נטשה בעלי ברית שלה. לכן, לדבר עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על יחסי החוץ והביטחון הלאומי של מדינת ישראל.

ממשלות ישראל ועובדי משרדי החוץ והביטחון לדורותיהם חזרו ומעלו באמון הציבור כאשר סייעו שוב ושוב לביצוע השמדת עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה ברחבי העולם – באמצעות מכירת נשק, אימונים וידע ישראליים למשטרים רצחניים. לכן לא ניתן לסמוך עליהם כי הפעם יסטו ממסלול הריאל-פוליטיק והציניות.

הדבר נכון על אחת כמה וכמה במקרה התורכי, כאשר הציניות והריאל-פוליטיק הובילו את נציגי מדינת ישראל לשפל המדרגה בסיוע שלהם לתורכיה בהכחשת הג'נוסייד הארמני – התנהלות שנחשפת בתיקי משרד החוץ בארכיון המדינה שנפתחו לציבור לאחרונה.

מסמכי משרד החוץ תורכיה-ארמניה by LocalCall on Scribd

כך למשל, ב-1987 סייעו נציגי משרד החוץ הישראלי לתורכיה לעשות לובי כדי לסכל הצבעה בקונגרס האמריקאי לקבוע את התאריך 24 באפריל כיום זיכרון לג'נוסייד הארמני. במברק מיום 7 ביוני ששלח סמנכ"ל מזה"ת יצחק לאור, הוא כתב: "למותר לחזור ולציין כי למרות נטייתנו לעזור לתורכים אנו מצווים על המשך הזהירות המרבית. אם תצא לאור העובדה שאנו מסייעים לתורכים ולו עקיפות בלבד בסוגיה הארמנית, אנו צפויים לסקנדל רבתי בארץ ומחוצה לה".

גופות של ארמנים שנרצחו במהלך הג'נוסייד. מתוך סיפורו של השגריר מורגנטאו , שגריר ארה"ב לשעבר באימפריה העותמאנית, שפורסם ב-1918 (צילום: הנרי מורגנטאו)

"הרגשה מאוד לא נוחה". גופות של ארמנים שנרצחו במהלך הג'נוסייד. מתוך סיפורו של השגריר מורגנטאו , שגריר ארה"ב לשעבר באימפריה העותמאנית, שפורסם ב-1918 (צילום: הנרי מורגנטאו)

במברק ששלח הציר הישראלי בוושינגטון, עודד ערן, לסמנכ"ל לאור ב-12 באוגוסט, הוא כתב: "ראשית רציתי לומר שפתאום תפסתי את עצמי עם הרגשה מאוד לא נוחה – לפעול כנגד ניסיון לקבוע יום זיכרון לשואה של העם הארמני – נסיבותיה יהיו אשר יהיו. לא מתאים לנציג מדינת היהודים לעסוק בזה".

כאשר היה נראה שהמאמצים הישראלים הצליחו, היתה התלבטות במשרד החוץ כיצד לקחת קרדיט. במברק מ-24 באוגוסט, כתב הסמנכ"ל לאור לציר ערן כי "כוונתנו בשאלה כיצד אנו יכולים לקבל קרדיט לא היתה אצל מי נקבל אותו ובפני מי נגולל תרומתנו, אלא מה נאמר, היינו אם נוכל לפרט כמה מהלכים קונקרטיים שלנו שתרמו לאי קבלת ההחלטה. אנא, העבר אלינו ואל אנקרה בכל ההקדם האפשרי".

"מה לנו ולסכסוך התורכי-ארמני?"

דוגמה חמורה נוספת היא במאמצים של משרד החוץ הישראלי, בתיאום עם תורכיה, להפעיל לחץ מסיבי על מוזיאון השואה בוושינגטון לא להציג בתערוכות שלו מידע על הג'נוסייד הארמני.

במברק מעורר תדהמה ששלח הסמנכ"ל לאור אל מנכ"ל משרד החוץ, ב-4 במארס 1988, הוא כתב: "בדיקה שערכנו בעקבות הפניה התורכית אלינו בנדון העלתה כי הארמנים בארה"ב אכן תפסו טרמפ על מוזיאון השואה. בדרך אידיאלית זו הם מחדירים את עניינם ישירות למרכז ה-MALL הלאומי של וושינגטון".

לאור תיאר את שיטת האיומים של משרד החוץ כלפי הנהלת המוזיאון: "מצדנו הפעלנו על בני-שיחנו לחץ כבד. טענו כי מוזיאון השואה יהיה האתר הקונטרוברסלי היחידי ב-MALL. הוא יהווה מוקד מחלוקת, במקום נכס כלל יהודי. התורכים לעולם לא ישלימו עם המעשה. יהדות תורכיה תקים קול מחאה על שאחיהם בארה"ב מציבים את הארץ שהטיבה עמהם בכפיפה אחת עם הנאצים.

"לא ברור איזה אינטרס יש לנו לפתוח קופסת פנדורה כזאת. מה לנו ולסכסוך התורכי-ארמני? מאין לנו הזכות למהול את השואה בפולמוסים היסטוריים אחרים? מה ההיגיון שאנו נשמש תחליף למוזיאון של הארמנים – אם הם חפצים בכך – להקים לעצמם?…. יצרנו אופוזיציה בתוך ה-BOARD אשר תיאבק מכאן ואילך למען 'מוזיאון נקי'. בראשה יו"ר ה-ADL אייב פוקסמן, אשר מתכוון להודיע להנהלה רשמית כי אם ייכלל הנושא הארמני הוא יתפטר תוך פרסום נימוקיו (יש לשמור מידע זה חסוי לחלוטין)".

אישה ארמנית כורעת ליד ילד מת בשדה. צולם ב-1915-1918 (צילום: ספריית הקונגרס האמריקאי)

אישה ארמנית כורעת ליד ילד מת בשדה. צולם ב-1915-1918 (צילום: ספריית הקונגרס האמריקאי)

משרד החוץ הישראלי סירב אפילו להצעת פשרה להציג את הג'נוסייד הארמני בפרופיל נמוך במוזיאון: "הובטח לנו כבר בשלב הנוכחי כי במוזיאון לא יהיה חדר, קיר או אפילו פינה המוקדשים לארמנים. ייעשה ניסיון להבליע זאת בפרופיל נמוך בתצוגות הכלליות. הגבנו כי להערכתנו הצעה זו לא תפתור את הבעיה".

בנסיבות אלה, קבע לאור שיש להמשיך את הלחץ והאיומים: "מכאן ועד לפתיחת המוזיאון בעוד כשנתיים חיוני להמשיך בלחץ על ההנהלה להתנער מהמחויבות השגויה. פעילות זו אמורה להיעשות על ידי התורכים עצמם, יהדות תורכיה, הלוביסטים התורכים בוושינגטון וחברי ההנהלה שגייסנו".

באופן לא פורמלי, לאור אף הציע להנהלת המוזיאון כי "הסוגיה הארמנית תוזכר באחת התערוכות הזמניות כך שלאחר סיומה יישאר המוזיאון עצמו נקי". לאור סיכם את מברקו בכך ש"מבחינה טקטית אנו, כמשרד החוץ, חייבים להמשיך ולפעול בדיסקרטיות מוחלטת, ולהימנע מלהפעיל לחצים ישירים. חברי הנהלת המוזיאון מגלים, כצפוי, רגישות רבה. הם מצאו לנכון להזכיר במהלך שיחותינו כמה פעמים כי מדובר במוסד ממלכתי אמריקאי, שהוקם בצו נשיאותי, ואשר מדינת ישראל אינה אמורה להתערב במעשיו או מחדליו".

אסור לשתוק

כאשר עם עומד להיטבח, מי שרואה עצמו בן אדם וחלק מהחברה האנושית, אינו רשאי לשתוק. אין די בהצהרה של נתניהו כי מדינת ישראל תיתן סיוע הומניטרי לכורדים.

ישראלים מפגינים מול שגרירות טורקיה בתל אביב בתמיכה בכורדים, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

ישראלים מפגינים מול שגרירות תורכיה בתל אביב בתמיכה בכורדים, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

באופן דומה, ביולי 1994, מדינת ישראל שלחה לגבול עם רואנדה משלחת לסיוע הומניטרי כדי לסייע לניצולי הג'נוסייד, אף שבמהלך הג'נוסייד ובמלחמת האזרחים שקדמה לו הוטס נשק מישראל למשטר ההוטו הרצחני.

הציבור הישראלי חייב לדרוש מנבחריו באופן מידי ארבע פעולות מינימליות שיכולות להעביר מסר חד-משמעי לארדואן:

1. לא יעלה על הדעת כי תורכיה תבצע פשעים בעם הכורדי באמצעות מערכות נשק, אימונים וידע ישראליים. על ממשלת ישראל להצהיר בפומבי כי מדינת ישראל אוסרת על כל שימוש במערכות נשק ישראליות נגד העם הכורדי.

2. על מדינת ישראל להורות על הקפאה מלאה או חלקית של סחר החוץ עם תורכיה (לפי מכון היצוא, בשנת 2017 מדובר היה ב-1.4 מיליארד דולר)

3. על מדינת ישראל להורות על גירוש הסגל הדיפלומטי התורכי מישראל, ועל החזרת הסגל הדיפלומטי הישראלי מתורכיה.

4. על מדינת ישראל להכיר לאלתר בג'נוסייד הארמני.

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי

הפוסט כדי לסייע לכורדים, ישראל חייבת להקפיא את הסחר עם תורכיה הופיע ראשון בשיחה מקומית

משבר האקלים גורם לייאוש קשה, אך העתיד עוד לא אבוד

משבר האקלים מתפתח כבר כמה עשורים. רבים מאתנו גדלו בצל התחזיות הקודרות, ואולי לכן אנו נוטים לנסות לא לחשוב על זה יותר מדי, לא להתעסק בזה – ולקוות לטוב. תרחישי הזוועה נשמעים תמיד בלתי נתפשים בעוצמתם, אבל גם מרוחקים – הרחק בעתיד והרחק מיכולתנו להשפיע על התממשותם. וכאשר אנו מעזים לרגע, מישירים מבט אל המשבר, מבררים אלה צעדים נדרשים ואלה עומדים כרגע על הפרק – עולה תחושת ייאוש קשה.

בניגוד למה שאולי ציפינו, מסתבר ששינוי האקלים הוא לא רק תהליך הדרגתי שמחריף לאטו ואולי נוכל בעתיד להשיב לאחור בהדרגה, אלא תהליך עם מעגלי היזון חוזר – כמו הפשרת הקרקע הקפואה בקטבים ("permafrost") שעלולה לשחרר פחמן עתיק אל האטמוספרה, אשר יאיץ את ההתחממות עוד יותר – היוצרים נקודת אל-חזור שאליה אנחנו מתקרבים מאוד. מסתבר, לדאבוננו, שהמאבק ההדרגתי של העשורים האחרונים לצמצם את הרס הסביבה פשוט כבר לא מספיק, והמדע משרטט עבורנו חלון זמנים צר להחריד (עד שנת 2030) ליישם שינויים מרחיקי-לכת בכל העולם (צמצום של 45% בפליטות פחמניות).

גרוע מכך, תאגידי האנרגיה שאחראים לבעיה עוצמתיים מתמיד ונחושים כתמיד להמשיך בשלהם. ואם קיווינו שההנהגה הפוליטית תעמוד מולם ותדרוש לעמוד ביעדי המדע וההסכמים הבינלאומיים, אנו נוכחים שרוב המפה הפוליטית בארץ אדישה לנושא, בעוד מנהיגים בעמדות קריטיות, כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, פועלים בנחישות דווקא לפרק הגנות סביבתיות ולהאיץ את קריסת האקלים.

"בולסונרו, תעצור את הרס האמזונס": מחאה של פעילי גרינפיס בירושלים בזמן ביקורו של נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו בישראל, באפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

פועל בנחישות לפרק הגנות סביבתיות. מחאה של פעילי גרינפיס בירושלים בזמן ביקורו של נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו בישראל, באפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

לאור כל אלה, תחושות הייאוש טבעיות ומובנות, אפילו הגיוניות. קל להסיק שהעתיד אבוד. אבל הייאוש, הרמת הידיים, קבלת הקריסה כעובדה מוגמרת – אינם מסקנה נכונה כלל. העתיד אינו כתוב מראש. יותר מתמיד, הוא בידינו.

תנועת אקלים חדשה בעולם של משברים

העולם נמצא במשבר רחב ומורכב, לא רק ביחס לאקלים. האירועים הגיאו-פוליטיים של העשור האחרון – המשבר הכלכלי של 2008-2009, האביב הערבי, תנועת האוהלים Occupy, משבר החוב היווני, פלישת רוסיה לאוקראינה, חזרת הימין הקיצוני לבמה באירופה, ברקזיט, בחירתו של טראמפ, ולאחרונה המחאה המתגברת למען דמוקרטיה בהונג קונג וההפגנות נגד השלטון הצבאי במצרים – כל אלה ועוד מצביעים על משבר נרחב במערכות השלטוניות של העולם.

מצב זה יוצר אי-ודאות לגבי העתיד, ויש סיבות טובות לדאוג מהכיוון שאליו הולכת הפוליטיקה העולמית, לא רק בכל הנוגע למשבר האקלים המחריף והולך. מאידך, יש גם סיבות מצוינות לתקווה, וחוסר היציבות יכול גם להיות הזדמנות היסטורית לשינוי חיובי.

אחרי שתנועות למען איכות הסביבה דישדשו בשולי הזירה הפוליטית במשך עשרות שנים, והסתפקו לרוב במטרות צנועות כמו צמצום השלכת אשפה בים ובשמורות טבע ובמעבר הדרגתי וידידותי-למשקיעים לאנרגיה ירוקה, בשנים האחרונות, ובפרט בשנה האחרונה, אנו עדים לעלייתה של תנועת אקלים מסוג חדש. תנועת האקלים הזאת מתבלטת במעורבות גבוהה (ואף הובלה) של בני ובנות נוער, בדרישות מרחיקות לכת ודחופות (בהתאם למסקנות המדע) – ובנחישות ואנרגיה שלא נראו במאבק ציבורי מזה זמן רב.

הנוער מוביל את הדרך

באוגוסט 2018, גרטה תונברג החלה לשבות מלימודיה בבית הספר התיכון בשטוקהולם כדי לקיים הפגנת יחיד מול הפרלמנט השוודי בדרישה שממשלתה תפעל בדחיפות נגד קריסת האקלים. תוך כמה חודשים התגבשה סביבה תנועה עולמית של בנות ובני נוער, ששובתים מלימודיהם בכל יום שישי ומפגינים למען עתידם. הפגנות הנוער נמשכות בערי אירופה וכמה מקומות אחרים בעולם על בסיס שבועי, והן קיימו ימי פעולה בינלאומיים שבהם מיליוני תלמידים שבתו והפגינו בחודש מארס ושוב בסוף ספטמבר השנה.

"שביתת לימודים בשביל האקלים": גרטה תורנברג מול הפרלמנט השוודי, באוגוסט 2018 (צילום: Anders Hellberg)

"שביתת לימודים בשביל האקלים": גרטה תורנברג מול הפרלמנט השוודי, באוגוסט 2018 (צילום: Anders Hellberg)

המחאה בסוף ספטמבר כללה הפגנות בקנה מידה חסר תקדים בכל רחבי העולם, והפגינה התחזקות עצומה בחצי השנה הזאת. בעוד במארס סך המפגינים ברחבי העולם היה כ-1.5 מיליון איש , בספטמבר הפגינו בגרמניה לבדה 1.4 מיליון איש ביום אחד, ובכל העולם הפגינו במשך "השבוע למען העתיד" לפחות 6 מיליון איש.

וזוהי רק ההתחלה. התנועות ממשיכות להגביר את הלחץ, להפגין ולשבות – ולהשבית את ה"עסקים כרגיל" שזורעים את הרס האקלים יום-יום, שעה-שעה. תנועת "המרד בהכחדה" (XR) יצאה בשבוע האחרון בשורה של הפגנות והפרות סדר בברלין, אמסטרדם, לונדון, פריז, ניו יורק, וערים נוספות במשך שבוע של "מרד בינלאומי." בלונדון פעילי התנועה חסמו צירים מרכזיים, אמהות הניקו את תינוקותיהם במחאה בפרלמנט, וניסו לחסום את שדה התעופה. בישראל התנועה פתחה את שבוע הפעילות ביום שני בבוקר כאשר פעיליה הדביקו את עצמם לבניין הבורסה במחאה על השקעות בתאגידים מזהמים.

פעילי "המרד בהכחדה" חוסמים את הכניסה לבורסה בתל אביב במחאה על משבר האקלים (צילום: אורן זיו) 

פעילי "המרד בהכחדה" חוסמים את הכניסה לבורסה בתל אביב במחאה על משבר האקלים (צילום: אורן זיו)

המרד בהכחדה הוא דוגמה טרייה ובולטת לגל החדש של תנועת האקלים, אבל בפירוש אינו הדוגמה היחידה. ארגוני סביבה ותיקים והרבה ארגונים פוליטיים לא נשארים אדישים להחרפת המשבר ועליית המודעות אליו, ונהנים גם מהכוחות החדשים הזורמים לתוך התנועה. בארץ אפשר למצוא בחזית המאבק למשל ארגוני סביבה מוכרים כמו "מגמה ירוקה" וסניף ישראל של "גרינפיס". במקביל תנועות וארגונים פוליטיים, במיוחד בשמאל, הולכים ומעלים את משבר האקלים לראש סדר העדיפויות שלהם, כמו למשל בתנועת עומדים יחד.

פעילות תנועת האקלים מתקיימת – או יכולה להתקיים – בכל מקום: ברחובות וכיכרות הערים, בבתי הספר, במקומות העבודה, במוסדות השלטון, במפלגות הפוליטיות, בעמותות, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בסלון המשפחתי ובשולחן החג. כולנו יכולות ויכולים למצוא את דרכנו לתמוך בה ולקחת חלק בשינוי המסלול האקלימי שעליו אנחנו נמצאים. מי שלא מסוגלת לצאת אל הרחוב, מכל סיבה שהיא, יכולה להפיץ תכנים ברשת, להכין שלטים, או לעסוק בעבודה ארגונית. מי שמעדיף יכול לנהל שיחות אישיות, לחלק פליירים, להחזיק שלט או פשוט להיות נוכח בהפגנה.

מחאה מוצלחת זקוקה למשאבים, לאסטרטגיה וטקטיקה, לתקשורת על סוגיה, ולעוד הרבה דברים – אבל תמיד גם למספרים. עצם העמידה בכיכר העיר בעת הפגנה מהווה "הצבעה ברגליים", ותורמת למורל בתוך התנועה וליכולתה להראות כוח ולאיים על סדר הדברים הקיים. כפי שרבים מאתנו חווינו בשלל תנועות ומאבקים, השתתפות בהפגנות ופעילות יכולה בין היתר להיות גם תרופה נהדרת לתחושות הייאוש האישי – ולתת לנו את הכוח להמשיך ולפעול.

כתף אל כתף עם המדע

לתנועת האקלים הנוכחית יש יתרון חריג מאוד יחסית לתנועות מחאה אחרות. הפעם תוכן הדרישות ברור מראש. למחאה יש גיבוי מדעי גורף וחד-משמעי. מסקנות המדע בנושא ברורות ונגישות, ותוכניות מעשיות ליישומן מתרבות והולכות. כפי שמדגישות תונברג ותנועת שביתת הנוער, כל שהן מבקשת ממנהיגי העולם הוא שיקשיבו למה שאומרים המדענים – ויתחילו לפעול בהתאם. מדעני סביבה מתבטאים תדירות בתמיכה בהפגנות, ובגרמניה אף משתתפים במחאה במסגרת "מדענים למען העתיד" (Scientists for Future). תנועה פוליטית עם מסר כזה וגיבוי מדעי כזה היא מראה נדיר ביותר.

הפגנת אקלים בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להכריז על מצב חירום אקלימי, 10 באוקטובר, 2019 (צילום: אורן זיו)

הנוער מוביל. הפגנת אקלים בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להכריז על מצב חירום אקלימי, 10 באוקטובר, 2019 (צילום: אורן זיו)

ואם מסקנות המדע מעוררות חרדה, חשוב גם להקשיב היטב ובזהירות – ולא רק לכותרות המבהילות בתקשורת. על אף האזהרות על נקודת אל-חזור, שינוי האקלים הוא עדיין תהליך הדרגתי. מנגנוני היזון-חוזר שההתחממות עלולה להפעיל אמנם יאיצו אותו ויחריפו את המצב, אבל גם צמצום משמעותי בזיהום, שאולי אינו מספיק לעצור את התהליך, ישפר באופן מוחשי את המצב במשך שנים ועשורים.

לכל שבריר מעלה נוסף של התחממות שתתרחש יש השלכות מרחיקות לכת, ולכל שבריר מעלה של התחממות שנצליח למנוע גם כן. אם רק נדחה בכמה שנים את שקיעתם של איים קטנים באוקיינוס והצפתן של ערי חוף ברחבי העולם, אך לא נצליח לבלום את עליית מפלס הים בטווח הארוך, אלה עדיין שנים שלמות שבהן התושבים יוכלו להיערך לאובדן מקום מגוריהם, וניתן יהיה למצוא עבורם פתרונות מיטביים, או במקרים מסוימים אף למנוע את ההצפה באמצעים הנדסיים.

מעבר לכך, הרבה מהשינויים שנדרשים בשביל לבלום את ההתחממות יכולים לשפר ישירות את תנאי החיים שלנו גם בעולם שמתחמם והולך – תחבורה ציבורית נגישה, יעילה ונקייה; יותר עצים וצל ברחובות הערים; אנרגיה שלא מזהמת את האוויר, הנהרות והים בתהליך הייצור שלה; ים שאינו מוצף באשפה; כל אלה דברים שראוי להיאבק עבורם אפילו אם נזכה ליהנות מהם רק בצל משבר אקלים שימשיך להחריף ללא מעצורים.

העולם משתנה – את זה אי אפשר להכחיש או לעצור. השאלה כעת היא איך ייראה השינוי הזה. ייתכן שבאמת נסתכל לאחור עוד כמה שנים ונגיד שפיספסנו את חלון ההזדמנויות ההיסטורי. אבל אם כולנו נעשה את מה שנוכל למען עתידנו המשותף, עדיין יש סיכוי שנוכל להסתכל לאחור בסיפוק על חלקנו בתנועה ששינתה את פני העולם.

זהו לא הזמן להתייאש, אלא הזמן להעז – להעז לחלום, להעז לעשות, ולא להעז לרגע לקבל את התרחישים הגרועים ביותר בתוך עובדה מוגמרת. אם נפעל כולנו יחד, אין לדעת מה נצליח לעשות.

מיכאל ספיר הוא פעיל שמאל המתגורר בלייפציג, גרמניה

הפגנה למען האקלים באדינבורו (צילום: Magnus Hagdorn(

הפגנה למען האקלים באדינבורו (צילום: Magnus Hagdorn)

הפגנה למען האקלים בלונדון (צילום: Julian Stallabrass)

הפגנה למען האקלים בלונדון (צילום: Julian Stallabrass)

הפגנה למען האקלים בוושינגטון DC (צילום: Edward Kimmel)

הפגנה למען האקלים בוושינגטון DC (צילום: Edward Kimmel)

הפגנה למען האקלים בניו יורק (צילום: Felton Davis)

הפגנה למען האקלים בניו יורק (צילום: Felton Davis)

הפוסט משבר האקלים גורם לייאוש קשה, אך העתיד עוד לא אבוד הופיע ראשון בשיחה מקומית

מודרי המשטר התאחדו!

ב-22.1.15 פורסם ב"המקום" מאמר שכותרתו "רכז מידע בשירות המשטר". המאמר עסק בהנחת מודל למאבק אזרחי לא אלים המכוון ישירות למקבלי ההחלטות – מאבק הממוקד במקבל ההחלטות וממוקם בסביבתו האישית. 

ניתן לומר שזהו המודל המרכזי כיום למאבקים פוליטיים עממיים. בתי המגורים של שרים, חברי כנסת, בעלי הון והפקידות הבכירה הפכו מוקד להפגנות ערות, והמאמץ השלטוני למנוע זאת כשל. עתה יש לעסוק בשלב הבא: לא אחריותם האישית של מקבלי ההחלטות, אלא האחריות שלנו – פעילות ופעילים פוליטיים.

מאבק יוצאות ויוצאי אתיופיה למיגור הגזענות הממוסדת מתקיים במשך זמן רב בהפגנות עקביות בסמוך לבתי המגורים של שר המשפטים, אמיר אוחנה; של ראש מח"ש, קרן בן מנחם; של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן; ואחרים.

זהו מאבק אזרחי מוצדק מכל בחינה, המתנהל בצורה איכותית ביותר. מאבק המתנהל בידי יוצאות ויוצאי אתיופיה. רק בידי יוצאות ויוצאי אתיופיה. ואולם מגזענות ממוסדת סובלת גם האוכלוסייה הפלסטינית וגם החרדית. פלסטינים מנהלים מאבקים אל מול הדיכוי השלטוני לבד. כך גם חרדים. כל קהילה מנהלת את מאבקה נגד הדיכוי השלטוני לבדה.

מכל בחינה הגיונית היה מצופה כי אל מול רשויות האכיפה יתייצבו יחדיו אתיופים, פלסטינים וחרדים. השבוע כתבה ריקי כהן בנלולו בפייסבוק: "אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בכל השנים האלו הוא שעצימת עין והתעלמות מדיכוי של אחר מספקת לממסד ולכלל לגיטימציה לדיכוי שלי". אכן, אין גורם המנציח את הדיכוי השלטוני יותר מחוסר סולידריות. באותה המידה אין גורם המביס את הדיכוי השלטוני יותר מאשר סולידריות.

מאבק אזרחי המתנהל בצורה איכותית. מפגין מול ביתו של השר אוחנה

מאבק משותף של אתיופים, פלסטינים וחרדים נגד המשטרה יסייע לכל אחת מהקהילות הרבה יותר מאשר מאבקים שאותם הן מקיימות בנפרד. בימים אלה מנהלת החברה הפלסטינית מאבק למיגור האלימות ונגד ההזנחה מצד הרשויות השונות. מלבד פלסטינים אין לאף קהילה אינטרס במיגור האלימות המתפשטת ברחובות? האם רק פלסטינים נפגעים מאלימות? האם רצח נשים מתרחש אך ורק בקרב פלסטינים? הרי מכל בחינה הגיונית – כל הנשים וכל הגברים אמורים להתייצב יחדיו על מנת שלא יתרחש מקרה רצח נוסף. מכל בחינה הגיונית היעדר סולידריות מגדיל את הסיכוי לרצח נוסף.

מי יוביל?

פעילות פוליטית לא מתקיימת מאליה. גורמים פוליטיים יוזמים ומובילים אותה תמיד. מי יכול ליזום ולהניח במציאות הפוליטית חזית המורכבת ממגוון קהילות הנפגעות מהמשטר? בוודאי שאין כל טעם לצפות לכך מההנהגה הממוסדת. מפלגות פוליטיות לא רק שלא שואפות לכך – הן פועלות בדיוק בכיוון ההפוך. 

מפלגות חרדיות לא יובילו מאבק משותף עם פלסטינים, אף שהציבור החרדי יכול ליהנות משיתוף פעולה זה. מפלגות ליברליות כמרצ לא יזמו ויובילו מאבק משותף עם חרדים נגד הגיוס בכפייה לצבא המשטר. להנהגת המפלגות אינטרסים שאינם חופפים לאינטרסים שלנו – הציבור.

בנסיבות אלה, האחריות ליוזמה ולהגשמתה מונחת על הנהגת הפעילות העממית. מי שמובילות את הפעילות העממית בזירות השונות מוכרחות ליצור שיתופי פעולה בין קהילות שונות בעלות אינטרסים זהים. 

מי שמובילות את הפעילות העממית בזירות השונות מוכרחות ליצור שיתופי פעולה בין קהילות שונות בעלות אינטרסים זהים

כל מאבק חייב לראות את עצמו חלק ממאבק רחב יותר ויותר. מאבק יוצאות ויוצאי אתיופיה בגזענות הממוסדת של המשטרה חייב לראות את עצמו חלק ממאבק בגזענות הממוסדת של המשטר ובהמשך לראות את עצמו תובע שוויון אזרחי מלא לכלל יושבות ויושבי הארץ. בנקודה זאת האינטרס היסודי זהה לאתיופית, לחרדי, לפלסטינית, ללהט"ב ולנכה. לכל מודרי המשטר.

חזית מאבק המורכבת ממגוון קהילות מודרי המשטר לא תעמוד ביום אחד. אך שום דבר משמעותי לא עומד ביום אחד. ואם לומר את האמת, הצעדים הראשונים בעניין זה כבר נעשו. מי שמצוי בפעילות הפוליטית העממית מכיר באופן אישי לפחות גורם אחד או שניים מכל מאבק אחר. 

הפגנת ערביי ישראל במג'ד אל-כרום, אוקטובר 2019 | צילום: דיוויד כהן, פלאש90

פעילות למען זכויות בעלי חיים מכירות פעילות פלסטיניות ופעילות סביבה ופעילות להט"ב. מבין אלה ישנן היכרויות עם פעילות יוצאות אתיופיה ופעילות למען דיור ציבורי ופעילות למען נכים. מבין אלה ישנן היכרויות עם פעילות למען מבקשי מקלט ופעילות למען טוהר מידות בשלטון. מבין אלה ישנן היכרויות עם פעילות למען לגליזציה של קנאביס ופעילות למען זכויות רפואיות. מבין אלה ישנן היכרויות עם פעילות מהמגזר החרדי ופעילות בדואיות או דרוזיות. 

אכן, הקהילה הפוליטית העממית אינה רק הגורם היחידי שמסוגל ליצור את החיבורים השונים, אלא גם מחוייבת לכך.

עמידה משותפת  

למעשה, לטובת שינוי יסודי באמת במציאות החיים המשותפים – אין כל פתרון אחר מלבד סולידריות. אין מפתח נוסף. זהו המפתח היחידי והוא מונח בידינו, הפעילות והפעילים העממיים. 

לטובת שינוי יסודי באמת במציאות החיים המשותפים – אין כל פתרון אחר מלבד סולידריות

רק אנחנו מסוגלים להראות לעולם מצב שבו בילוי משותף של יהודים ופלסטינים הוא לא רק מצב נורמלי אלא מצב אידאלי. רק אנחנו מסוגלים להראות לעולם מצב שבו זמרות וזמרים – יהודים ופלסטינים – מופיעים על אותן הבמות לא כמצב נורמלי, אלא כמצב אידיאלי. רק אנחנו מסוגלים להראות לעולם חרדים, אתיופים ופלסטינים מנסחים תביעה ערכית משותפת מול המשטר הגזעני. רק אנחנו מסוגלים להציב תביעה משותפת – רב קהילתית – למען הגנה על הטבע והסביבה. רק אנחנו מסוגלים להציב עמידה משותפת מול עושק בעלי ההון והתאגידים.

הפגנת חרדים נגד הגיוס, אוגוסט 2019 | צילום: פלאש90

לאחר מיצוי ההסברה אודות מודל למאבק אזרחי לא אלים התובע אחריות אישית ממקבלי ההחלטות, יש להכיר גם באחריות המוטלת עלינו: האחריות ליצירת חזית המורכבת ממגוון הקהילות מודרות המשטר, ואשר עוסקת בכל המרכיבים היסודיים של החיים המשותפים – שוויון אזרחי, חירות (אישית וקהילתית), זכויות סוציאליות, הטבע והסביבה, בעלי החיים.

עלינו האחריות להניח את הבסיס לכינונה של חוקה דמוקרטית למשטר שיכונן עם סיומו הרצוי של המשטר שנוסד בארץ.


The post מודרי המשטר התאחדו! appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

Exposition: D’ici et de là-bas

Une exposition à la Galerie de la Maison Blanche, située dans le kibboutz Nir Oz, a présenté des témoignages sur la déportation des habitants du village palestinien d'Al-Ma'in. Les exposants se sont lancés dans un vif débat sur la peur que les Palestiniens puissent exercer leur droit au retour. Le fondateur de la Maison Blanche, Ahmed Abu Sitta , était un résident d'Al-Ma'in. Son petit-fils, qui vit maintenant comme réfugié à Khan Yunus, a été interviewé.
Ont également été interviewés : Salman Abu Sitta – un géographe et historien déporté d'Al-Ma'in à l'âge de 11 ans et qui vit maintenant en Angleterre ; Ayelet Ram – ambulancière d'un kibboutz voisin, dont les parents vivaient dans la Maison Blanche après 1948 ; et d'autres visiteurs. L'exposition comprenait des cartographies, des photos et des vidéos avec des témoignages sur l'expulsion du village, qui traitent de l'histoire du lieu, en se référant aux résidents juifs et palestiniens concernant la possibilité de vivre dans un espace commun.

התקשורת בשירות שלטון ביבי

קומץ קטן של אנשים עשירים ששולטים באמצעי-התקשורת, בנו ניפחו ותחזקו את התדמית של ביבי כ"מדינאי" מוצלח כי הם התעשרו משלטונו. ביבי נכשל כל השנים ואנשי התקשורת הסתירו את זה מהציבור בשירות בעלי-ההון שמממנים אותם מאת: ק. טוכולסקי מיומו הראשון בתפקיד, ועד היום, ביבי היה ונותר כישלון לאומי למעלה מעשור עומד בראשות ממשלת ישראל ביבי וככה […]

הטרור המיני בטלגרם איבד מעצורים: סחר בתמונות אינטימיות ופריצה לחשבונות פרטיים

"לא רק שאינך בטוחה כשאת הולכת ברחוב, עכשיו גם אין לך טיפת ביטחון במרחב הפרטי או ביחס לטלפון האישי ומה שמצוי בו", אומרת א', בת 19 מדרום הארץ, שתמונה שלה בבגד ים עלתה ביולי השנה באחת מקבוצות הטלגרם הסוחרות ומעבירות תמונות נשים – בצירוף דרישה לחומרים שלה בעירום. א' הבינה שעלתה על הכוונת של הסוחרים והמפיצים, וכל הרשתות בהן היא חברה (או היתה בעבר), נמצאות בסכנת פריצה כדי למצוא תמונות שלה. 

"מאז שהבנתי שהם מחפשים אותי אני נכנסת כל הזמן ובודקת את הקבוצות", היא מספרת, "המחשבה 'מה אם עלה שם כבר משהו שלי?' לא עוזבת. בעל כורחי אני רואה מה החומרים שמעבירים שם: התמונות והסרטונים הכי אישיים שאפשר רק לדמיין, חלקם סרטוני אונס, חלקם כנראה של קטינות. התחושה אחרי שהיית שם היא שאי אפשר לסמוך כבר על אף אחד. גם אם מישהו קרוב אליך לא ידליף דברים אישיים שלך –  תמיד ישנם מי שיבקשו לפרוץ אליך ולהשיג משהו בכל זאת".

תכתובות בקבוצות הטלגרם

לאחר פרשת איה נאפה – שבה התבצעו צילום והפצת סרטוני מין של נערים ישראלים עם תיירת בריטית בניגוד לרצונה – חשפנו כאן את קיומן של קבוצות ברשת החברתית המוצפנת טלגרם, שבהן מופצים באופן קבוע תכנים מיניים של נשים ישראליות, ללא הסכמתן, בצירוף פרטיהן ברשתות החברתיות. כמה מהנפגעות התאגדו בסוף יולי להפגנה בצומת עזריאלי, תלונות הוגשו למשטרה ונפתחה חקירה. בעקבות זאת הורידו הקבוצות פרופיל במהלך הקיץ, כמות השיתופים ירדה ואחת הגדולות בהן, "חרמנים אורגינל" שמנתה יותר מ-6,000 משתתפים, נסגרה.

כעת מתברר שהיתה זו נסיגה זמנית בלבד, לצורך היערכות מחדש. לאחר שנרגע ההד הציבורי והמשטרה לא הביאה תוצאות – חזרו הקבוצות להטיל על נשים ונערות טרור מיני שרק הולך ומשתכלל. הקבוצות הופכות לתעשייה עם פוטנציאל רווח, החיפוש אחרי חומרים נהיה אקטיבי יותר ומתבצע גם בעזרת האקרים, וכל המעצורים שוחררו. ב-16 בספטמבר כתב המשתמש deleted acount בקבוצה "המנוש כחול לבן פתוחה" את המילים המחרידות הבאות: "תמשיכו לשתף אותנו בכל חור כולל של האקסית שלכם".

"מחפש משהו על בחורה ספציפית"

יובל גולד, שתמונות וסרטונים שלה המכילים חומרים מיניים פרטיים הופצו בקבוצות טלגרם שונות, היתה משוכנעת שמישהו מחבריה הפיץ את החומרים ואיבדה אמון בכולם. האמון בקרובים לה חזר רק לאחר שבעזרת החוקר ליאור ב' מחברת המודיעין העסקי נון-סטופ, שהתנדב לסייע לנשים שהועלו על המזבח בקבוצות, גילתה שהחומרים שלה הושגו באמצעות פריצה לאפליקצייה בה היתה פעילה עד לפני שנתיים. נראה שאדם זר הוא שגנב משם את החומרים שלה. 

" התחושה אחרי שהיית שם היא שאי אפשר לסמוך כבר על אף אחד. גם אם מישהו קרוב אליך לא ידליף דברים אישיים שלך –  תמיד יש מי שיבקשו לפרוץ אליך ולהשיג משהו בכל זאת"

"כל הזמן הגיעו אלי צילומים של הדברים שלי שמשותפים בטלגרם", היא מספרת, "בשלב מסויים שמתי לב ששניים מהסרטונים לא נשלחו אף פעם לאיש, אלא צולמו לאפליקציה ההיא, שהיום כבר ידוע שיש לה בעיות אבטחה רציניות. הורדתי את האפליקציה שוב וחשכו עיני. ראיתי שכל הסרטונים שצילמתי בזמנו, גם כאלה שלא העליתי לשום מקום ולא שיתפתי בהם איש, עדיין שם. ליאור הראה לי איך כל הסמיילים או הפילטרים שנהוג לשים לצינזור ניתנים להסרה בעריכה קלילה".

יובל גולד

אחרי שבילה זמן מה בקבוצות הטלגרם השונות והתחקה על עקבות המשתמשים איתר ליאור ב' את המפיץ העיקרי של תמונותיה של גולד. "אפילו תפסתי אותו על חם", הוא מספר, "ומדובר בילד בן 15". כמו אותו נער, משוטטים עכשיו ברשתות זרים נוספים שמוכנים להתאמץ כדי לפגוע בנשים נוספות.

"עד לא מזמן רק חשדנו שהם פורצים לטלפונים או לאפליקציות של בחורות", אומרת אלינה, חיילת משוחררת בת 21, שאיגדה עשרות נערות ונשים נפגעות אלימות מינית בטלגרם בניסיון לעצור את הפעילות בקבוצות, "אבל עכשיו הם כבר רושמים בגלוי את כוונותיהם באופן שלא משאיר ספק, לא לקורבנותיהם ולא למשטרה". 

"עד לא מזמן רק חשדנו שהם פורצים לטלפונים או לאפליקציות של בחורות. אבל עכשיו הם כבר רושמים בגלוי את כוונותיהם באופן שלא משאיר ספק, לא לקורבנותיהם ולא למשטרה"

ואכן, במעקב לאורך השבועות האחרונים נמצאו יותר ויותר עדויות בקבוצות לכוונה לפרוץ לפרופילי רשתות חברתיות של נשים, בכדי לצרפן למאגרי הקבוצות. נראה שקרנם של אקסים נקמניים וגברים מניפולטיביים בתור מקורות לחומרים של נשים ישראליות יורדת, בעוד המניה של ההאקרים עולה. כך, למשל ב-26 לאוגוסט פרסמה הנהלת הבוט "פטמות בורחות", שהתהדר באותם ימים ב-34 אלף תמונות וסרטונים בארכיון הסגור שלו (בדיוק כששמו שונה ל-3641 בעקבות הסערה הציבורית על המתחולל בו), את ההודעה הבאה: "יודע לפרוץ לגימייל או לאינסטגרם? תגיע לפרטי @pitmot_borhot". 

גם הנהלת "🔥🔥 הקבוצה הכי אש בטלגרם 🔥🔥" פרסמה הודעות דומות, כמו “מחפש פורץ למיילים- יודע? רק אם יש לך הצלחות בתחום תגיע לפרטי".

הדרישות להאקרים עלו גם מצד משתמשים בתקופה האחרונה, להלן מספר דוגמאות:

המשתמש  KingNoir פרסם: "מחפש מישהו עם הוכחות שיודע לפרוץ לסנאפצאט בלי כאבי ראש, פנו בפרטי", "מחפש אנשים שיודעים לפרוץ לסנאפצאט (עם הוכחות בלבד!)- כל מי שיודע מוזמן אליי בפרטי. (המון דברים טובים כתמורה)".

Sexy Yea כתב מספר פעמים: "מחפש האקר מקצועי כסף טוב", "מחפש משהו על בחורה ספציפית לא מפורסמת תשלום מיידי בביטקוין לרציניים בפרטי".

המשתמש Mike luis Hhhv: "מישהו יודע איך לפרוץ לחשבון אינסטגרם".

המשתמש Deleted Account, בסוף החודש שעבר: "מי שעושה החלפות במטבעות וירטואליים שידבר איתי בפרטי".

בקבוצות גם נראה פניות מצד האקרים, למשל spider man: “אני יודע לפרוץ לסנאפצאט למעוניינים שיש להם בנות פעילות שם ומעניין אותם עם יש עליהן משהו".

(כל הטעויות במקור; מ.א).

המשתמשים אינם חוסכים גם בבקשות לנשים ספציפיות, כפי שנראה מיד. בנוסף, ניתן לראות את הנהלת הקבוצות מבקשת מהמשתמשים לשתפה במספר הטלפון של בחורה מבוקשת, למרות שכאשר מתפרסם "סט" של אישה או נערה, הוא לעולם לא עולה בצירוף מספר הטלפון שלה.

 מבדיקה מדוע מחפשות הנהלות הקבוצות מספרי טלפון אם לא כדי לפרסמם, התברר כי הם משתמשים במספרים כדי להקל את הפריצה לפרופילי מדיה חברתית של נשים, במטרה לבדוק אם חבויים שם סרטונים או תמונות שיכולים לשרת את מטרות הקבוצה. מנהלי הקבוצות אף מציעים לתגמל את מי שיגלה להם את המספר של הבחורה ב"סט" לבחירתו.

2,600 שקל עבור כניסה לקבוצה 

אחת הדמויות הבולטות על הכוונת של מפיצי וסוחרי התמונות והסרטונים היא הדוגמנית עומר נודלמן. רגע לאחר שפורסמה בשני באוקטובר כתבה באתר מאקו תחת הכותרת המתגרה, "הטעות שעשתה עומר נודלמן הובילה לעשרות הטרדות", ובה דווח כי נודלמן פרסמה באינסטגרם תמונה בה ניתן לראות את כתובתה – החלה הנהלת "פטמות בורחות" לחפש את מספר הנייד שלה באגרסיביות.

"הם פורצים למי שיש ביקוש", אומרת גולד, שבפרופיל האינסטגרם שלה עוסקת בין היתר בדימוי גוף ומיניות, ויש לה כ-35 אלף עוקבים ועוקבות, "למי שהם חושדים שימצאו אצלה משהו. הם הולכים לנשים הסו-קולד (לכאורה; מ"א) פרובוקטיביות". 

"הם פורצים למי שיש ביקוש. למי שהם חושדים שימצאו אצלה משהו. הם הולכים לנשים הלכאורה פרובוקטיביות"

בכתבות הקודמות בנושא הסחר בתמונות נשים ברשת טלגרם חשפנו כי ישנן קבוצות פתוחות שניתן להצטרף אליהן על ידי קישור. בקבוצות הפתוחות משותפים חומרים שתפקידם לגרות את המשתמשים ולמשוך אותם להצטרף לקבוצות סגורות, בהן מצויים מאגרי התמונות והסרטונים המלאים, שגם ממויינים לפי שמות הנשים. 

לקבוצות הסגורות ניתן להצטרף בשתי דרכים בלבד: על ידי שיתוף של חומרים חדשים של נשים שאינן מופיעות בה, או על ידי תשלום בביטקוין. בחודש שעבר עמדה עלות הגישה לקבוצה telenudes על 0.0043 ביטקויין, סכום שהיה שווה ל-155 שקלים. היום עולה מנוי לקבוצה 0.086 ביטקויין, כ-2,600 שקל. מדובר בסכומים גבוהים, אבל החוקר ליאור אומר שגילה שהביטקוין זורם יותר דווקא בצ'אטים פרטיים.

"זו כבר ממש תעשיה", אומר ליאור, "מנהלי הקבוצות וחבריהן בודקים מי מבוקשות בקבוצות הפתוחות. ברגע שהם ננעלים על מישהי, הם מנסים לפרוץ אליה באמצעות האקרים מישראל או מחו"ל, זה לא חייב לעלות הרבה, משהו כמו 50 דולר. אם הם משיגים משהו, הם שמים אותו בשוק – פונים למי ששאלו עליה ומבקשים הצעת מחיר, או נוקבים במחירים לתמונה, לסרטון או ל'סט" שלה. מרגע שהעסקאות נסגרות, החומר מתחיל לרוץ חופשי וככה המשטרה מתקשה לדעת מי המפיץ. כל אחד מפיץ אותן בשלב שבו כבר ניתן להבחין בהן בקבוצות הסגורות והפתוחות. ככל שהבחורה נראית יותר טוב, יש לה יותר עוקבים באינסטגרם והיא מפורסמת – המחירים גבוהים יותר. אותם ילדים בני 14, 15 ו-16 שסוחרים בתמונות מתפרנסים לא רע".

ליאור מאמין שרק מיעוט ממשתמשי הקבוצות סוחר בתמונות בשלב זה, אבל המגמה ברורה בעיניו: "מדובר בכמה עשרות, אולי מאות, אבל בהחלט לא אלפים. עיקר הנערים נמצאים שם כדי לראות מישהי מהכיתה, או מסקרנות ואין להם את האומץ או התושיה לסחור. לצד זאת, יש ביניהם גם פושעים קטנים ששולחים תמונה פעם אחת, רואים שלא קורה להם דבר והופכים לסוחרים שמתחבאים מאחורי הצפנות. 

"מדובר בכמה עשרות, אולי מאות שבאמת סוחרים בתמונות. בהחלט לא באלפים. עיקר הנערים נמצאים שם כדי לראות מישהי מהכיתה, או מסקרנות"

"בגלל שמדובר בסחר שמגלגל לא מעט כסף, זה רק עניין של זמן עד שהעולם התחתון ייכנס לעסק, ואז המצב יהיה חמור הרבה יותר. לא צריך להיות גאון מחשבים. אני מתרשם שסוחרי ומפיצי תמונות אינם מבינים גדולים בסייבר אלא שוכרים אנשי סייבר, בעיקר בחו"ל, לבניית ההגנות הנדרשות להם". 

כמה קשה לתפוס מפיצי תמונות? 

חזרתן המהירה של קבוצות הטלגרם לפעילות מלאה, ועליית המדרגה בנכונות המנהלים והמשתמשים להשיג חומרים חדשים, מטילה פחד על נשים המודעות לעובדה שחשבונותיהן עלולים להיפרץ בכל רגע. מי שהעלתה ולו פעם אחת תמונה אינטימית, אפילו רק לעצמה, ומודעת לפעילות הקבוצות ולכמות הבקשות המתגברת, מתנהלת היום בחשש ובדריכות. "כרגע התחושה היא שהמחאה שקיימנו בקיץ לא קידמה מספיק", אומרת גולד, "המשטרה פשוט מתעלמת מאיתנו". 

אלינה, משוכנעת שסגירת הקבוצות אינה הפתרון. לדבריה, "כשאחת מהן נסגרת, נפתחות ארבע חדשות במקומה. אי אפשר להיפטר מהן. הפתרון הוא לכידת מנהלי הקבוצות, שהם יחשפו את עוזריהם, ושכל מי שפועל בתחום הזה יתחיל לפחד להפיץ ולסחור.

"האנשים האלה צריכים להבין שלמשטרה יש כוח בטלגרם. הפעילות עם ליאור הוכיחה לנו שאפשר להפיל אותם. הגענו לשמות מסוימים, אבל מבחינה חוקית לא היה לנו הרבה מה לעשות. רצינו לחשוף עוד, אבל יש פעולות שרק למשטרה מותר לנקוט בהן. ביום בו יחליטו להזיז את עצמם, כולנו נהיה יותר בטוחות. אם אנחנו הצלחנו להבין במי מדובר, אני סבורה שגם למשטרה הדבר יכול לקחת ימים ספורים, ואז הטיפול המשפטי במפיצים ובסוחרים יתאפשר. אנחנו מדינה שמסוגלת לפקשש לאיראן את הסכם הגרעין – אז כמה קשה לתפוס כמה מפיצי תמונות אנונימיים?"

לקושי מול המשטרה מצטרף הקושי לגייס אהדה ציבורית, כשהתגובה החוזרת שהן שומעות היא, "אל תצטלמי אם את רוצה לחסוך לעצמך כאב ראש". התגובה הזו מתעלמת מהעובדה שאין שום דרך להתגונן בפני מפיצי החומרים, שמבזים נשים בכל דרך אפשרית, גם אם מעולם לא הצטלמו בצורה אינטימית (דבר שהוא זכותו המלאה של כל אדם). 

המקרה של ויולטה גובין מכפר סבא מתחילת החודש חושף ששורש הבעיה הוא בהחלט לא עצם התיעוד האישי האינטימי, אלא הביזוי המיני רחב ההיקף שמאפשרות קבוצות הטלגרם, בלי קשר לסוג החומרים שבידיהן. גובין גילתה יום אחד שסרטון של מישהי נוגעת בעצמה מופץ בקבוצות, יחד עם פרטי האינסטגרם שלה, כמעין "סט" – אבל מזויף. 

כמו שפעם היתה נפוצה הנקמה המשפילה של קשקוש שם ומספר טלפון אמיתיים תחת קונוטציות מיניות או סוטות במקומות ציבוריים כמו שירותי תחנה מרכזית – היום מספיק לשלוח סרטון או תמונה של גוף של אישה אחרת באחת מהקבוצות הפתוחות, בצירוף פרטי מדיה חברתית, כדי שמאות מטרידנים יוציאו אותך משלוותך וישפילו אותך.

לקושי מול המשטרה מצטרף הקושי לגייס אהדה ציבורית, כשהתגובה החוזרת שהן שומעות היא, "אל תצטלמי אם את רוצה לחסוך לעצמך כאב ראש". התגובה הזו מתעלמת מהעובדה שאין שום דרך להתגונן בפני מפיצי החומרים

"זה התחיל מגבר שהכרתי באפליקציית הכרויות", מספרת גובין, "הוא קרא לעצמו 'אנחל' ועברנו לדבר בוואטסאפ, הוא ביקש ממני תמונות אינטימיות בתחילת השיחה, אמרתי שזו חוצפה וחסמתי אותו. כעבור מספר דקות פנה אליי אלי בחור בשם איציק. ראיתי שאני שמורה אצלו בטלפון בדיוק באופן ש'אנחל' שמר אותי, והבנתי שמדובר באותו אדם. אמרתי לו שהתחזות היא עבירה פלילית, הוא התעצבן, קילל, כתב שאני יכולה לשכוח מחיי הלילה כי יפסיקו להכניס אותי למועדונים, והאינטרקציה בינינו נגמרה".

שלושה ימים לאחר מכן קיבלה גובין הודעה באינסטגרם מפרופיל פיקטיבי שביקש לדעת אם זאת היא שנוגעת בעצמה בסרטון שמופץ בקבוצות השונות בטלגרם. "חשבי שהוא סתם סוטה", אומרת גובין, שלא ידעה עדיין על קבוצות ההפצה והסחר בחומרים של נשים ישראליות ללא הסכמתן, "אבל אז הוא שלח לי צילומי מסך וממש תוך רגע אחרי הפניה שלו התחלתי לקבל אינספור הטרדות מילוליות, קללות, תמונות וסרטונים של איברי מין, של גברים או נערים מאוננים".כ-500 עוקבים מפוקפקים נוספו לחשבון האינסטגרם שלה בטרם הספיקה להפוך אותו לפרטי.

גובין פנתה לחלק מאותם מטרידים ואיימה עליהם שבמידה ולא יעזרו לה לחשוף את זהותו של מי שהפיץ את הסרטון ושייך אותו אליה, היא תתלונן עליהם במשטרה. כל מי שעזר לה, אמר שפרטיה לצד הסרטון מופצים מאת משתמש בשם רודריגו. כשנכנסה בעצמה לטלגרם, תאם אחד המספרים שממנו הוטרדה כמה ימים לפני כן את שם המשתמש של רודריגו בטלגרם.

גובין לא רק הלכה למשטרה עם החומרים שאספה אלא גם נחשפה ברשתות החברתיות. בעקבות כך, פנתה אליה עוד אישה שהוטרדה באופן דומה הן על ידי אנחל והן על ידי איציק שהתעצבן על חוסר שיתוף הפעולה שלה עם "חיזוריו" והלך לאיים עליה ועל בן זוגה. 

בשעה שגובין התלוננה במשטרה ונאמר לה שתתאזר בסבלנות עד שהמטריד יאותר, מכיוון שטלגרם היא אפליקציה אנונימית, גילה לה שיטוט קצר ברשתות חברתיות את זהותו של אנחל-איציק-רודריגו. "הוא גבר בן 36 מראשון לציון, מלא, מקריח ובעלים של כמה בארים באיזור הרצליה", היא אומרת. גובין מרגישה מאוימת לאחר שחשפה פרטים רבים לגביו, בעקבות איומים אנונימיים שהיא קיבלה. עם זאת, טרם עודכנה באשר לתוצאות החקירה במשטרה.

גובין גילתה יום אחד שסרטון של מישהי נוגעת בעצמה מופץ בקבוצות, יחד עם פרטי האינסטגרם שלה, כמעין "סט" – אבל מזויף

"התמונות, הסרטונים ובעיקר הגוף שנמצא שם, הכל פרטי ואישי", אומרת אלינה, "למה שלמישהו תהיה שליטה על זה, עלינו? נכון שישנן נשים שהתיעוד שלהן שמופץ נעשה מרצונן או הסכמתן, אבל את מנהלי הקבוצות והמשתמשים שרשומים אליהן ממש לא מעניין מי רצתה בכך ומי לא, ומי מפחדת לצאת בעקבות כך מהבית. מבחינתם הדין של כולנו אחד.

"אלה אותם אנשים שאחר כך אומרים שכל הבנות זונות ומציעים לנו להתלבש ולא לחשוף את עצמנו – בזמן שהם פורצים ומשלמים כדי לראות אותנו ערומות בלי קשר לאם אנחנו מעוניינות בכך או לא".

המשטרה: נמשיך לחקור

פנינו למשטרת ישראל לברר מה עלה בעניין תלונותיהן של גולד, גובין ונשים אחרות שנפגעו מפעילות הקבוצות; לברר אילו הצלחות היו למשטרה באכיפת חוק הסרטונים בעקבות בריונות הטלגרם; מה גודלה של יחידת הסייבר בלהב 443 וכמה מהחוקרות בה הן נשים. קיבלנו תגובה זהה לזו שנשלחה אלינו בפעם הקודמת בנושא:

"ככל שעולה חשד לביצוע עבירה פלילית, משטרת ישראל פותחת בחקירה בהתאם לאמור בהוראות החוק, וכך קרה גם במקרים אלו. מיד עם קבלת התלונות במשטרה נפתחו חקירות שעודן מתנהלות ומטבע הדברים לא נפרט אודותיהן. אולם נציין כי נמשיך לחקור את המקרים ביסודיות תוך ביצוע כל פעולות החקירה הנדרשות, במטרה להגיע לחקר האמת.

"המשטרה שבה וקוראת לציבור, הפצת סרטונים בעלי אופי מיני עלולים להוות עבירה פלילית שלצדה עד 5 שנות מאסר. משטרת ישראל קוראת לפעול בזהירות ובאחריות בכל הנוגע לתיעוד והחזקה של תכנים שהפצתם עלולה להוות פגיעה בפרטיותם בעידן שבו ניתן בלחיצת כפתור להפוך כל מידע לויראלי".

The post הטרור המיני בטלגרם איבד מעצורים: סחר בתמונות אינטימיות ופריצה לחשבונות פרטיים appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

רמי ברכה עשה חשבון נפש. המסקנה: הוא נפל לציד מכשפות ושמדינת ישראל תבקש סליחה

לפני חודש וחצי קראתי כתבה על התביעה של אפי נוה ולשכת עורכי הדין נגדי באתר העין השביעית והצצתי בתגובות. באחת מהן נכתב עליי ככה: "עיתונאית? בחורה ארסית שמשולה לנחש שמכיש בלי רציו ובלי רגש ובלי חיפוש עובדות". לא הייתי מתעכבת על זה יותר מרגע לולא זהות המגיב שהפתיעה אותי. זה היה רמי ברכה, שותף לשעבר בקרן ההון סיכון פיטנגו. מבכירי תעשית קרנות ההון סיכון בישראל.

דבר ראשון שעשיתי היה כמובן לצלם מסך. אחר כך חשבתי להעלות את צילום המסך הזה לפייסבוק ולכתוב כמה מילים. אבל בסוף החלטתי פשוט לשחרר. ברכה רוצה לשחרר קיטור? שישחרר. קוראים לזה חופש ביטוי.

והנה חודש וחצי אחרי אותה תגובה זועמת שנמחקה מהאתר, מסתבר שהיא היתה רק רמז מטרים לראיון חגיגי ב"גלובס" ביום כיפור האחרון. האמת שאני מבינה את התגובה שלו הרבה יותר טוב עכשיו. אמנם ברכה הגיע לראיון כדי להראות שעשה חשבון נפש, שנה וחצי אחרי תחקיר "עובדה" שחשף טענות להטרדות המיניות מצדו – אבל חשבון נפש לא מעניין את ברכה. הוא עכשיו בעמדתו החדשה – המטיף בשער. והוא בא לחפש נקמה בכל אותן בחורות ארסיות המשולות לנחש מבחינתו.

ברכה אולי אומר שעשה חשבון נפש, אבל מהראיון עמו נראה שהגיע למסקנה אחת: הוא בכלל נפל קורבן לציד מכשפות. לא פחות. והוא, כפי שעולה מדבריו, בכלל לא הפוגע. הוא הקורבן.עכשיו הוא שומר מבט. לא נגיעה. מבט. 

במשך חודש וחצי אחרי פרסום תחקיר עובדה הגיעו אנשים לנחם אותו בבית וזה הרגיש ממש כמו "שבעה". ואת המילה סליחה אי אפשר למצוא אפילו פעם אחת בראיון. רק התנצלות מגומגמת מאוד אם מישהי נפגעה מאיך שהתנהג, וגם זה לצד הדרישה לחשבון נפש מכל העולם. וזה כולל את תנועת MeToo ואפילו את מדינת ישראל. 

תוכנית עבודה לא טובה מספיק

"ניכר עליו שהוא עדיין לא מבין לגמרי מה היה פסול בהתנהלותו מול נשים צעירות. מבחינתו, לא מדובר בראיון חרטה", נכתב בראיון שערכו נעמה סיקולר ושלומית לו ב"גלובס". כשהוא נשאל למה בחר להתראיין עכשיו, הוא משיב: "כי אני חושב שהגיע זמן לחשבון נפש של כל המעורבים והתוצאה לא מחמיאה. לא למדינת ישראל, לא לעיתונות, ולא לתנועת MeToo. והיא בטח לא מחמיאה לי".

במה אשמה כל תנועת MeToo? נשאל ברכה. "אם היינו בעולם העסקי, הייתי אומר של-MeToo יש תוכנית עסקית טובה – למגר את ההטרדות המיניות בעולם. ואני אומר 'חבר'ה זו תוכנית טובה, אבל זה לא החזון'. החזון הוא שצריך להיות כבוד הדדי בין אנשים ובין המינים".

ואת המילה סליחה אי אפשר למצוא אפילו פעם אחת בראיון. רק התנצלות מגומגמת מאוד אם מישהי נפגעה מאיך שהתנהג, וגם זה לצד הדרישה לחשבון נפש מכל העולם

הדברים האלו של ברכה הם לא פחות ממדהימים. ראשית כדאי חדד: לברכה אולי נוח לכלול את עצמו בנפגעי תנועת MeToo, אלא שברכה הוא לא ממש נפגע MeToo. אולי התנועה הפכה את המרחב הציבורי לכזה שנח יותר לדבר על תופעת ההטרדות המיניות ועבירות המין. אבל על ברכה לא נכתב שום פוסט ברשת חברתית שהוביל לשיימינג ציבורי. 

ברכה נחשף כאמור בתחקיר עובדה שבו הובאו מספר מצומצם של עדויות ואולי אפילו לא היה מתפרסם לולא ברכה עצמו החליט לשכור חברת חקירות שתתחקה אחרי נשים שנפגש איתן ואחרי עיתונאיות. וזו היתה בעצם הפעם הראשונה שהפרקטיקה הזו נחשפה. 

"פגישות חברתיות" עם נגיעות בלב

כשנשאל ברכה ב"גלובס" על היזמיות צעירות שתיארו פגישות עימו במסעדות, שבהן נוצרה להן תחושה של חוסר נוחות. הוא השיב: "הן לא היו יזמיות צעירות ואלה היו פגישות הכי חברתיות שיש. אדם, כאשר הוא מסיים את העבודה שלו, יש לו זכות לחיים פרטיים. אלה לא פגישות עבודה, אלא פגישות חברתיות שעשיתי במקומות הומי אדם. אני איש של אנשים, אני אדם ישיר, חם וכנה. אני אוהב לגעת בלב של אנשים ואוהב שנוגעים לי בלב. אבל היום ברוח התקופה, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שחלק מהנשים לא ראו את ההתנהגות הזאת כהתנהגות קורקטית, וזה הפריע להן. אם זה פגע במישהי – אני מתנצל"

צילום מסך: עובדה קשת 12

ראוי להתעכב גם על המושג החדש שהמציא ברכה לאותן פגישות. "פגישות חברתיות", והחלוקה התמימה והמטושטשת בין העבודה לחיים פרטיים (מעניין אם היזמיות ידעו בזמן אמת שהן פוגשות אותו בשעות של "חייו הפרטיים"). פגישה של יזמית עם משקיע בכיר מקרן גדולה, היא פגישה שיש לה סאבטקסט וקונטקסט לא שוויוני ולא תמים. יש שם יחסי כוח מובהקים. 

ברכה יכול להיתמם עד מחר, אבל הפגישות האלו היו הכל חוץ מ"חברתיות". ברכה הבין את רוח התקופה, אבל הוא גם הבין את המעמד והכוח שלו מול אותן נשים ואולי חשב שזה יחפה על כך. על המצב הלא נוח שהעמיד את אותן נשים, שאולי חלקן נטשו את חלומן להיות יזמיות בעקבות המפגש עימו, הוא לא מתנצל. לשיטתו הרצפה עקומה. הוא היה בסדר. 

פיטנגו נחלצה מהכותרות

זמן קצר לאחר הפרסום התחקיר ב"עובדה", הודיעו בקרן פיטנגו על כך שברכה יפסיק פעילותו בקרן. פיטנגו שאחד ממוביליה הוא חמי פרס מיהרו להתנער מברכה לפחות ציבורית. אבל עד היום הם מסרבים להשיב לשתי שאלות בנושא: הראשונה האם מינו דוח בדיקה להתנהלות ברכה ושנית האם יצא לגמרי מהקרן או שפשוט הפסיק להיות מנהל פעיל בקרן' אבל עדיין מקבל אחוזים מההשקעות בה. אם יצא לגמרי מהקרן הרי שמכר את האחזקות בה. מדובר באחזקה ששווה לא מעט כסף נוכח העובדה שפיטנגו מנהלת נכסים בהיקף של יותר מ-2 מיליארד דולר (לפי נתונים שהיא מפרסמת). פיטנגו עצמה הצליחה להיחלץ מהכותרות בזמן מאוד קצר, למרות שברכה עשה את מה שנטען במסגרת תפקידו הבכיר בקרן. 

עד היום הם מסרבים להשיב בפיטנגו לשתי שאלות: האם מינו דוח בדיקה להתנהלות ברכה ושנית האם יצא לגמרי מהקרן או שפשוט הפסיק להיות מנהל פעיל – אבל עדיין מקבל אחוזים מההשקעות בה

ולא רק פיטנגו. ברכה מתאר אמנם טראומה וחשבון נפש ותקופת אבלות אבל מלבד המילים הללו – עולה שברכה חזר לשגרה די מהר. ב"ישראל היום", למשל, במסגרת פרויקט מיתוג ממומן שאחראי לו היחצן ברק רום קיבל ברכה בתחילת ספטמבר את הכותרת הבאה:  "טיול שחרור: רמי ברכה כמודל לחיקוי". זה היה אייטם על טיול אחרי צבא לפצועי ונכי צה"ל שהוביל ברכה (שנפצע קשה במלחמת לבנון). ברכה מתנדב התברר שם באגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל בפרויקט משותף לאלע ל. התנדבות היא דבר מבורך. וברכה בוודאי עושה מעשים טובים. אבל מודל לחיקוי זוהי אמירה מעט מרחיקה לכת. באחת השורות בסיום האייטם נכתב: היכנסו לקישור לקריאה נוספת אודות עמותת הידידים של פצועי צה”ל ופועלו של רמי ברכה בעמותה.

פועלו של ברכה בימים אלה אינו מסתכם בתחום הפילנתרופיה. אחרי שהתאושש מהאבל שבו זרמו מנחמים רבים לביתו כפי שהעיד, הוא חזר להשקיע בכעשרה מיזמים, והשלב הבא זה להקים קרן השקעות. "אז בסך הכל, החיים שלך נשמעים ממש בסדר", אומרות לו המראיינות. והוא משיב: "הטראומה עוד שם. אחרי הפציעה הרגשתי שלם, לא הרגשתי שבור. אין לי פוסט טראומה מהפציעה. מהסיפור הזה יש לי פוסט טראומה". 

"רציתי לברוח"

אז אולי כדאי להזכיר לברכה למי יש עוד פוסט טראומה. נגיד לנשים שנחשפו בתחקיר של ענבל אורפז "דה מרקר" אודות הטרדות מיניות בתעשית ההייטק. למרות ששמרה על אנונימיות של כל המעורבים, היה שם תיאור שמאוד הזכיר את מעלליו של ברכה שנחשפו לאחר מכן ב"עובדה".

אשת הון הון סיכון ששמה דנה סיפרה לאורפז כך:  "הפגישה עם השותף הבכיר התקיימה בצפון תל אביב, בבית קפה יוקרתי לא רחוק מהמשרד של הקרן, אחר הצהריים. מבחינתי זה היה נטו מקצועי. עשיתי את הפיץ', דיברנו על איך אנחנו יכולים לשתף פעולה. פתאום הוא מתחיל לספר לי את הסיפור האישי שלו. עשיתי פאוזה והקשבתי לו, היה לי חשוב לייצר אמפתיה כדי שהאווירה תהיה חיובית. 

ברכה מתאושש מהר. ב"ישראל היום" למשל, במסגרת פרויקט יח"צני קיבל ברכה בתחילת ספטמבר את הכותרת:  "רמי ברכה כמודל לחיקוי"

"חיכיתי שהפאוזה האישית תתחבר חזרה למקום המקצועי, אבל זה לא קרה. הוא אמר שיופי שאני מקשיבה לו, ושם לי יד על הרגל. קפאתי. שיניתי את הישיבה, הרגשתי לא בנוח. ועוד פעם, היד שלו על הרגל שלי. זה קרה שלוש פעמים. אחרי שעה אמרתי לו שאני צריכה ללכת. הבנתי שאני מטומטמת ואני חייבת לעוף משם. הוא לא התווכח. רציתי לברוח. הוא הבין את ההתרחשות. הוא הלך אחרי ובא לנשק אותי וניסה לחבק אותי. קפאתי. אמרתי תודה רבה. הייתי בהלם".

צילום מסך: עובדה קשת 12
צילום מסך: עובדה קשת 12

גם ברכה הבין כנראה שזה הוא. כי זמן מה לאחר פרסום התחקיר ב"דה מרקר", שכר חברת חקירות שתעזור לו להתחקות אחרי הנשים שהוטרדו, אחרי היזם שחר קמיניץ, שסייע בהצפת נושא ההטרדות בתחום ההייטק ואחרי עיתונאיות כמו אורפז, הדס שטייף ואנוכי. זאת, אף שלא כתבתי עד אותו רגע מילה על ברכה ושמעולם לא עבדתי על תחקיר בעניינו. 

התיאורים של הנשים האלו נשמעים אולי עניין של מה בכך – אבל צריך להבין. פיטנגו היא אחת מקרנות ההון סיכון הגדולות בישראל. ורמי ברכה כשותף בה היה מבכירי התעשייה. כשהוא מנסה לנשק מישהי בכח והיא נחלצת ממנו – הוא יכול לעבור הלאה בקלות. אבל עבור יזמית בתחילת הדרך נסגרה דלת מאוד חשובה. ולא רק שהדלת הזו נסגרה, אלא שגם הביטחון העצמי שלה שתוכל להיכנס בדלתות אחרות נפגם באופן קשה. על זה ברכה לא עשה חשבון נפש וגם לא ייעשה. הרבה יותר קל לצייר נשים כנחשות מלאות ארס.

The post רמי ברכה עשה חשבון נפש. המסקנה: הוא נפל לציד מכשפות ושמדינת ישראל תבקש סליחה appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

עינת פישביין ותומר מיכלזון בתוכנית מיוחדת ליום כיפור בגלצ, עושים חשבון נפש חברתי

The post עינת פישביין ותומר מיכלזון בתוכנית מיוחדת ליום כיפור בגלצ, עושים חשבון נפש חברתי appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

כדי לבלום את הפגיעה בעובדים חייבים את החרדים בממשלה

השיחות על הרכב הממשלה הבאה מעלות לא פעם את המושג ממשלת אחדות חילונית. יכול להיות שהרעיון הזה נשמע לא רע לכל מי שהצטופף בתורים בטיב טעם בשבת שלפני החג. כי אם לא צפוי תהליך מדיני או שינוי דרמטי ביוקר המחיה, שלפחות שהסופרמרקטים יישארו פתוחים בשבת. ואם נוסיף לזה גם תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים – זו תהיה ממש פריצת דרך.

אלא שעבור ציבור השכירים, זה שרואה את שכרו הולך ונשחק ומשנן לעצמו שלאף אחד אין ביטחון תעסוקתי כיום – השינוי המיוחל לא יגיע מממשלת אחדות חילונית. בטח לא עבור השוליים התחתונים של המושג האמורפי "מעמד הביניים". שכר מינימום? רפורמה בתשלומי הפנסיה? אלו אינם מושגים שגורים בכחול לבן. בכל מה שקשור לעבודה המאורגנת, למשל, "יש עתיד" רואים עין בעין עם בצלאל סמוטריץ' ואיילת שקד. כך לדוגמא בקריאה לצמצום זכות השביתה בשירותים ציבוריים.

מבין האופציות הספקולטיביות שהקיפאון הפוליטי הוליד, דווקא ממשלת מרכז שמאל חרדים טומנת בחובה פוטנציאל לשינוי מהותי עבור ציבור השכירים בישראל. כן, חבירה ל"פרזיטים" האדוקים, כפי שהורגלנו לראותם כוללת פוטנציאל לבלימת מהלכי הפגיעה בעובדים ולשינוי כיוון.

שחיטת פרות כשרות למהדרין

אי אפשר לכוון לחיבור פוליטי למפלגות החרדיות בלי להתייחס לשניים מהחסמים המשמעותיים בתודעה החילונית כלפיהם: עבודה ולימודים. אלא שהתפיסה שלפיה חרדים אינם עובדים אינה מדוייקת. על פי נתוני הלמ"ס מ-2018, קצת יותר ממחצית מהגברים החרדים (50.2 אחוז) עובדים ו-76 אחוז מהנשים החרדיות עובדות (לעומת 83 אחוז משיעור הנשים הכללי).

יותר ממחצית מהגברים החרדים (50.2 אחוז) עובדים ו-76 אחוז מהנשים החרדיות עובדות

תעסוקת הגברים אולי לא נשמעת מרשימה, אך יש לקחת בחשבון כמה בעיות בניתוח נתוני תעסוקת חרדים שתוקנו רק בחמש השנים האחרונות. עד לפני חמש שנים הוגדר "חרדי" על ידי המועצה הלאומית לכלכלה על פי אחד משני קריטריונים: בית הספר האחרון שבו למד אחד מבני המשפחה (ישיבה גדולה או מדרשה גדולה) ומגורים באחד מ-15 גרעיני ישוב חרדיים. שירות צבאי למשל הדיר אדם מהגדרתו כ"חרדי". כך, למרבה הפרדוקס דווקא חרדים שלא נמצאו במסגרות התורניות ויצאו לשוק העבודה לא קיבלו ביטוי בנתונים, כמו גם חרדים המתגוררים בערים חילוניות ועובדים בהן.

בנוסף, עד 2015 חושב גיל התעסוקה על יד הלמ"ס כ-25-64. טווח גילאים מצומצם, במיוחד בעבור נשים חרדיות שנכנסות לשוק העבודה לפני גיל 20. החל מ-2014 החלה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנות את ההגדרה ל"חרדי" להגדרה עצמית. כלומר, רמת הדתיות של משתתפי הסקר נקבעת לפי הגדרתם. באופן לא מפתיע הוביל השינוי לצמיחה בשיעור החרדים העובדים.

נכון, עדיין מדובר רק במחצית מהגברים החרדים, ואפשר להתווכח על הסיבות שהובילו לכך, אך בדבר אחד אין חולק: הציבור החרדי, לרבות משקי הבית שבהם שני בני הזוג עובדים, הוא ציבור המתקיים בדוחק. שכר חודשי ממוצע למשפחה הוא 7,443 שקל. לעומת 11,068 שקל בציבור הכללי.

7,250 סטודנטים חרדים

וכאן עולה השאלה השנייה: מדוע הם לא לומדים לימודים גבוהים? הם דווקא כן. היקף החרדים הלומדים לתואר אקדמי עלה בעשור האחרון ב-630 אחוז. 53 אחוז מהם לומגדים במכללות ציבורית, במסלולים המותאמים להם. בתקופה של פחות מעשרים שנה, בין 1996-2013 זינק מספר הסטודנטים החרדים מעשרות בודדות לכדי 7,250 סטודנטים.

השמחה אולי מוקדמת מדי אם לוקחים בחשבון את הנתון המבהיל שעלה מדוח מבקר המדינה האחרון, שלפיו 75 אחוז מהסטודנטים החרדים נושרים במהלך הלימודים. הנשירה הזו אינה גזרת גורל. מרבית הנושרים עושים זאת כבר בשלב המכינות, שבו מוקנה להם כלי העבודה לחיים האקדמיים, הידוע גם בשם "לימודי ליבה".

אבל במקום לפצח את החסם הבסיסי והחשוב הזה ולהשקיע במכינות לטובת סטודנטים חרדים וסטודנטים בפריפריה החברתית כלכלית – שהרי זהו יעודן של המכללות הציבורית – מבהירים ראשיהן כי מורי המכינות אינם חלק מהעולם האקדמי. במו"מ שמתנהל בימים אלה בין ראשי המכללות לאיגוד סגל ההוראה במכללות, מסרבים בוועד ראשי המכללות לדון בשיפור תנאי ההעסקה של מורי המכינות. התעלמות ואטימות ממשאב חיוני כל כך לשילובם של חרדים באקדמיה.

מה יוצא לנו מזה?

המפלגות החרדיות מייצגות כיום ציבור עובדים ועובדות הולך וגדל, שמתקשה לגמור את החודש. הדאגה לתנאי העסקה הוגנים ועלויות התשלומים הקבועים של משקי הבית, הולכים וממלאים מקום מרכזי בסדר היום של המפלגות החרדיות. כך גם לגבי השכלה גבוהה. אמנם לא יודו בכך בפומבי אבל הצורך בלימודי חול כמנוע לשיפור הכלכלי הנדרש ברור גם להנהגה התורנית.

דאגה לתנאי העסקה הוגנים ועלויות התשלומים הקבועים של משקי הבית, ממלאים מקום מרכזי בסדר היום של המפלגות החרדיות

את רוח השינוי בעשייה הפרלמנטרית אפשר לראות כבר כעת. כך למשל בזמן שעסקנו בכל הקומבינציות האפשריות להקמת ממשלה, צמצמה המדינה את סבסוד התשלום למעונות היום והמשפחתונים המצויים בפיקוח משרד העבודה והרווחה, דווקא עבור הורים בדרגת ההשתכרות הנמוכה ביותר. את המאבק להקפאת שכר הלימוד למעונות ולמשפחתונים מנהל ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה מול שר העבודה והרווחה, בנימין נתניהו.

שיעור החרדים שלומדים לתואר, 2018

המפלגות החרדיות הן בעלות ברית חשובות בפריסת רשת כלכלית חברתית הנדרשת בישראל. בנושאים הללו קיימת הסכמה רחבה יותר בין העבודה והמחנה הדמוקרטי לבין המפלגות החרדיות, מאשר בין מפלגות השמאל לכחול לבן.

מפלגות החרדיות הן בעלות ברית חשובות בפריסת רשת כלכלית חברתית הנדרשת בישראל

על חשיבות שיתוף הפעולה עם המפלגות החרדיות בנושאי עובדים אפשר ללמוד מהממשלה הקודמת. כחלק מהמאמץ הכללי לצמצם את כוחה של האופזיציה בישראל, חוקק ב-2016 חוק משק המדינה, הקובע כי הרוב הדרוש במליאה לאישור הצעת חוק פרטית בעלות של 5 מיליון שקל ויותר (סכום זניח לכל הדעות) הוא 50 ח"כים. המשמעות היא שלכל הצעת חוק המחייבת תקצוב משמעותי נדרשת הסכמת ממשלה. כך, הדרך היחידה בממשלת ימין כלכלי להעברת חוקים תומכי עובדים עברה דרך המפלגות החרדיות.

החיבור עם המפלגות החרדיות ליצירת בלוק עובדים הוא בבחינת הזדמנות פז לחישוק מפלגת המרכז הגדולה. את החשש המרכזי עבור הציבור החרדי, סוגיית גיוס החרדים שממילא נתפשת כנטל עבור הצבא, אפשר לפתור באמצעות שימור הסטטוס קוו בנושא זה.

The post כדי לבלום את הפגיעה בעובדים חייבים את החרדים בממשלה appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

מי לא מחזר אחרי המנדטים של דוברי הרוסית?

הם הגיעו במספר גלי עליה מברית המועצות לישראל אחרי שחוו שם דיקטטורה בלבוש מתעתע של סוציאליזם. כרטיס הכניסה שלהם לחברה הישראלית כלל חיבור למפלגות השלטון ולמנהיגים כוחניים. למרות שהם תמכו (על פי סקרים), במצע של מרצ כל עוד הם לא ידעו שזו מרצ, הם בחרו תמיד במנהיגים שהקרינו כוחניות ואילו השמאל הישראלי די הפקיר אותם כאלקטורט, לידיהם של הליכוד וישראל ביתנו. כשדיבור על בחירות מועד ג' נמצא בשיח הפוליטי, נשאלת השאלה – האם השמאל לא צריך לחשב מסלול מחדש, כדי לקלוט לחיקו יותר מנדטים מקרב קהילת דוברי הרוסית?

תוכנית חומש למיגור הפשיעה ביישובים הערביים

בעקבות הרצח בג'לג'וליה ולקראת התחדשות המחאה נגד האלימות ביישובים הערבים: עמותת יוזמות אברהם דורשת היום (רביעי, 9/10), תוכנית חומש למיגור האלימות והפשיעה וצעדים בוני אמון של המשטרה.

מסמך הדרישות מבוסס על ניסיון העמותה במסגרת פעילות מיזם 'קהילות בטוחות' הפועל נגד האלימות והפשיעה ומקדם שירותי שיטור הוגנים ואפקטיביים לאזרחים הערבים, תוך בניית אמון בין החברה הערבית למשטרה. המיזם פועל גם בשטח וגם מול מקבלי ההחלטות, ומתוך ראייה עמוקה זו בוצע ניתוח של הגורמים לעליית האלימות והפשיעה, והצעדים הדרושים כדי להביא לשינוי כיוון.

הפגנה מול תחנת המשטרה ביפו. צילום: יהודית אילני

מיוזמות אברהם נמסר כי "למשטרה יש תפקיד חשוב אבל היא לא יכולה למגר את האלימות לבדה. על כן, יוזמות אברהם דורשת החלטת ממשלה בדבר הקמת ועדת מנכ"לים שתגבש תוכנית חומש כוללת למיגור הפשיעה והאלימות ביישובים הערביים, תוך מתן מענה לגורמי העומק לאלימות. לצד זאת, על המשטרה לבצע סדרת פעולות מגבירות אמון, אשר יהפכו אותה לכתובת אמיתית עבור האזרחים. כמובן, גם החברה הערבית חייבת להתגייס ולנקוט בצעדים כנגד האלימות."

להלן הנקודות המרכזיות במסמך:

פעולות באחריות ממשלתית כוללת

תכנית חומש למיגור גורמי האלימות: הטיפול בגורמי העומק לפשיעה ולאלימות מצוי באחריותם של משרדים וגופים רבים ולא רק בידי המשרד לביטחון הפנים ובכללו, המשטרה. לכן, דרושה החלטת ממשלה בדבר הקמת ועדת מנכ"לים שתגבש תכנית חומש כוללת למיגור הפשיעה והאלימות ביישובים הערביים ותפקח על ביצועה, וזאת תוך מתן מענה לגורמי העומק לאלימות. בוועדה יהיו חברים מנכ"לי המשרדים והגופים הבאים: ביטחון הפנים, מפכ"ל המשטרה, משפטים, אוצר, רווחה, כלכלה, חינוך, בינוי ושיכון, ביטחון, רשות המסים, החברה למתנ"סים, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, ראשי הערים / מנכ"לים של הערים הערביות הגדולות (אום אלפחם, נצרת, סכנין, טמרה, שפרעם, בקה אלע'רביה, טייבה, כפר קאסם, טירה, קלנסווה ורהט).

התכנית תתמקד, בין השאר, בנושאים הבאים:

  • צמצום העוני אשר מוביל לאלימות ולפשיעה – באמצעות הנגשת הון ואשראי לעסקים; השכלה; פיתוח כלכלי והרחבת היצע התעסוקה; ומאבק בכלכלה השחורה.
  • הרחבת היצע הדיור הנמוך הגורם לסכסוכים ולמתיחות – באמצעות הקמת ערים ערביות חדשות בגליל, במשולש ובנגב; הפשרת קרקעות לבניה; השלמת תכניות מתאר; והרחבת היצע הדיור.
  • הקמת "מתחמי איחוד" המרכזים שירותים מצילי חיים (כיבוי והצלה, רפואה דחופה, פיקוד העורף ומשטרה).
  • שיפור מעני הפנאי ביישובים הערביים – על-ידי הקמה והפעלה מלאה של מרכזים קהילתיים ומרכזי ספורט ביישובים; הקמת גני משחקים, פארקים וטיילות.
  • שיפור נוכחות המדינה בישובים הערביים – באמצעות הבאת שירותים ומוסדות ממשלה.
  • צמצום האלימות כלפי נשים – הפעלת תוכנית לטיפול בגברים אלימים והגנה על נשים באמצעות הרחבת היצע מרכזי הסיוע והמקלטים לנשים ערביות.
  • הקמה והפעלה של מרכזי גישור קהילתיים ביישובים הערביים וחיבור תחנות המשטרה למרכזים הללו לצורך טיפול מניעתי בסכסוכים.
  • חינוך נגד אלימות ובריונות בבתי הספר.
  • הקמת מסגרות של מתנדבים.ות כגון סיירות הורים, בטיחות בדרכים, בריונות ברשת, רפואה דחופה ועוד.

הפגנה מול תחנת המשטרה ביפו. צילום: יהודית אילני

פעולות באחריות ישירה של משרדי הבט"פ, המשפטים והמשטרה
הפעולות הבאות יגבירו את האמון במשטרה כ"כתובת עבור האזרחים" אשר תסייע לפיענוח פשעים ובכך תגביר את האמון עוד יותר, וחוזר חלילה.

  1. אספקת ביטחון והגנה לאזרחים תוך נוכחות משטרתית משמעותית ורצופה – רבות מנקודות המשטרה אינן מאוישות 7/24 והאזרחים תוהים לשם מה הוקמו.
  2. איוש מלא של תחנות המשטרה (בין שבתוך היישובים ובין מחוצה להם). לשם כך, יש להקצות תקנים ומשאבים מספקים התואמים את רמות האלימות והצרכים בכל יישוב.
  3. פיענוח פשעים בכלל ומעשי רצח בפרט, וזאת למרות שיתוף הפעולה החלקי מצד הציבור במקרים מסוימים. פיענוח פשעים הינו תנאי לרכישת אמון הציבור. יש לדווח לציבור על קשיים והצלחות בפיענוח המקרים.
  4. קיצור זמן תגובה והגעה של שוטרים לאירועים.
  5. התערבות אקטיבית להפסקת אלימות בזמן אמת מבלי להמתין עד שתסתיים, בדיוק כפי שהמשטרה פועלת ביישובים יהודיים.
  6. מיגור הנשק הבלתי חוקי – הפעלת מבצעים למסירת נשק באנונימיות, בתמורה לאי-הפללה. יש לשקול "פדיון" נשק בכסף שחולט בגין עברות אחרות; ביצוע מבצעים שיטתיים ותכופים לתפיסת נשק ביישובים, תוך התמקדות בסוחרי נשק ועבריינים; החמרת כתבי האישום שתביא להחמרת ענישה בגין עברות נשק; החמרת הפיקוח והענישה בנושא גניבת נשק בצה"ל ועבודה מתואמת מול משרד הביטחון בנושא.
  7. פסק זמן מהריסות בתים. ההריסה של מבנים בלתי מורשים, כל זמן שאין אפשרות סבירה לבנייה מורשית ומצוקת הדיור בשיאה, היא מקור משמעותי של מתח, עוינות וניכור כלפי המדינה ומעצימה את אי-האמון במשטרה המאבטחת את ההריסות. יש להפסיק את ההריסות עד אשר תתאפשר בניה מוסדרת.
  8. הפסקת השימוש בפרקטיקות מעין-צבאיות יש להימנע מהכנסת יחידות מעין צבאיות (במיוחד מג"ב). יחידות אלו נועדו לפעול בשטחי עימות ולא לשרת אוכלוסיות אזרחיות.
  9. התמקדות בסוגיות פליליות ולא "לאומיות" – על המשטרה להימנע מעימות עם האזרחים הערבים בסוגיות כגון הנפת דגלים (שאינה מנוגדת לחוק) המעוררת יחס אגרסיבי מצד שוטרים. על אנשי המודיעין בתחנות להפסיק את "עצימת העיניים" מול חשודים בפלילים, בתמורה למידע פוליטי / לאומי.
  10. הפעלת וועדות לשותפות קהילה-משטרה בהן חברים גורמים עירוניים וקהילתיים ונציגי המשטרה. וועדות אלה ישמשו לתיאום ולהגדרת סדרי עדיפויות לטיפול משותף בבעיות.
  11. שיטור מיטיב תוך אפס סובלנות לשוטרים מתעמרים. שוטרים כאלה, המשפילים ונוהגים באופן קנטרני, אלים ושרירותי כלפי אזרחים, פוגעים באמון האזרחים הערבים במשטרה.
  12. הפסקת יחסי הגומלין בין המשטרה לועדות סולחה ו"בוררים" – קשרים אלו מחלישים מאד את המשטרה בעיני האזרח ונותנים הכשר לגורמים ספק לגיטימיים. את מקומן של וועדות הסולחה צריכים לתפוס מרכזי גישור קהילתיים אשר ישמשו, במידת הצורך, לפתרון סכסוכים בקהילה.
  13. דיווחיות ושקיפות – המשטרה צריכה לראות את האזרחים הערבים כמי שזכאים להשמיע את מצוקותיהם ולקבל תשובות מהמשטרה. לצורך זה עליה להקים ולהפעיל יחידת קשר עם החברה הערבית ולאייש את תחנות המשטרה המקומיות בדוברים אשר יעדכנו באופן שוטף את גורמי התקשורת המקומיים בדבר הצלחות ואתגרים.

גרטה תונברג שרה מטאל

גרטה תונברג, הצעירה השבדית שהציתה מחאה כלל עולמית על אוזלת היד של ממשלות העולם בהתמודדות עם משבר האקלים, נאמה בפני ועידת האקלים של האו"ם בניו יורק ב-23 בספטמבר 2019.

המוסיקאי ג'ון מולסק הלחין את הנאום בתור שיר בסגנון דת' מטאל, עיוות את קולה של תונברג, ונתן למנהיגי העולם סיבה אמיתית לפחד ממנה.

הנה הנאום המקורי של תונברג, ואחריו תרגום מלא שלו לעברית.

תרגום מלא של נאומה של תונברג באו"ם

"אנחנו צופים בכם. כל זה לא בסדר – אני לא צריכה להיות כאן, אני צריכה להיות בבית הספר, בקצה השני של האוקיינוס. ועדיין, כולכם פונים אלינו – האנשים הצעירים – בשביל תקווה. איך אתם מעזים? גנבתם את החלומות שלי ואת הילדות שלי עם המילים הריקות שלכם, ואני עוד אחת מבני המזל. אנשים סובלים, אנשים מתים. המערכות האקולוגיות שלנו מתמוטטות, ואנחנו בתחילת הכחדה המונית, וכל מה שאתם יכולים לדבר עליו זה כסף וסיפורי אגדות על צמיחה כלכלית נצחית – איך אתם מעזים?

"יותר מ-30 שנה שהמדע אומר את זה באופן ברור כשמש. איך אתם מעזים להמשיך להפנות את מבטכם הצידה ולומר שאתם עושים מספיק, כשהפוליטיקה והפתרונות הנדרשים עדיין לא נראים בשום מקום. אתם אומרים שאתם שומעים אותנו ושאתם מבינים את הדחיפות, אבל לא משנה כמה עצובה וכועסת אני – אני לא רוצה להאמין לזה, מפני שאם אתם באמת מבינים את המצב ועדיין מסרבים לפעול – זה אומר שאתם רשעים, ובזה אני מסרבת להאמין.

"הרעיון הפופולרי לקצץ את הפליטות שלנו לחצי ב-10 שנים נותן לנו רק סיכוי של 50% להישאר מתחת ל-1.5 מעלות צלזיוס וסיכון להפעלת תגובות שרשרת בלתי הפיכות שאינן בשליטת האדם. אולי 50% מקובלים עליכם, אך המספרים הללו אינם כוללים נקודות המפנה, לולאות משוב של תגובות שרשרת, התחממות נוספת הנסתרת על ידי זיהום אוויר רעיל או היבטי שוויון וצדק אקלימי. הם גם מסתמכים על כך שהדור שלי ישאב מהאוויר מאות מיליארדי טונות של CO2 שלכם, בטכנולוגיות שבקושי קיימות. אז סיכון של 50% פשוט לא מקובל עלינו – אלה שצריכים לחיות עם ההשלכות.

"בינואר 2018 ד"וח הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים קבע שכדי להישאר מתחת לעלייה של 1.5 מעלות צלזיוס אסור לנו לפלוט יותר מ-420 מיליון טון זיהום. לפי החישובים, כיום נותרו לנו פחות מ-350 מיליון טון מה"תקציב" שהוגדר.

"איך אתם מעזים להעמיד פנים שהמשבר יכול להיפתר אם נמשיך להתנהג כאילו "העסקים כרגיל" ובעזרת כמה פתרונות טכנולוגיים? עם רמות הפליטה כיום, תקציב פליטות הפחמן דו-חמצני ייגמר לחלוטין בשמונה וחצי שנים הקרובות. לא יהיו פתרונות או תוכניות הולמות שיוצגו כאן היום, כי המספרים האלו יותר מדי לא נוחים, ואתם עדיין לא בוגרים מספיק כדי לספר את המציאות כפי שהיא. "אתם מכשילים אותנו, אבל הדור הצעיר מתחיל להבין את הבגידה שלכם. העיניים של כל הדורות הבאים נשואות אליכם. אם תבחרו לאכזב אותנו, לעולם לא נסלח לכם ולא ניתן לכם לחמוק מאחריות. כאן ועכשיו, אנחנו קובעים את הקו האדום. העולם מתעורר, והשינוי בדרך, בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם לא".

The post גרטה תונברג שרה מטאל appeared first on הכל שקרים.

יסמין ריצ'י-יהב: אני חושבת שהצבא ישבר קודם

יסמין ריצ'י-יהב, מתייצבת בבקו"ם פעם אחר פעם ומצהירה על סירובה להתגייס לצבא. מאחוריה 30 ימי מחבוש בכלא 6. בראיון לטלוויזיה החברתית רגע לפני הסירוב השלישי, היא אומרת "אני חושבת שהצבא ישבר קודם". הצבא ייעד אותה להיות מורה לאנגלית אך מבחינתה "הצבא זו מערכת שפועלת ממערכות מאוד קטנות ולכן כל פעולה בתוך הצבא בעצם מקדמת את הכיבוש". כמו הרבה סרבני וסרבניות גיוס, יסמין רוצה לעשות שירות לאומי, אך לשם כך היא חייבת לקבל פטור מהצבא.

המצא לנו מחילה

ניר הוא צעיר חרדי, תושב עיר שקטה בצפון הארץ. ההיכרות שלי איתו התחילה לפני שנה, בתקופת הבחירות המקומיות. ניר הוא עוזרו הצמוד של נציג ש"ס המקומית ומועמדה לראשות העיר. ההיכרות בינינו הייתה נעימה. אני נעזרתי בו לאייטמים, הוא נהנה מחשיפה, כדרכו של עולם. לפני כחודש הוא החל לשגר אלי הודעות נאצה מושקעות. היה זה בתוך גל מחאות שונות שהופנו כלפי בעוון ציוץ לא מחמיא על בכיר ש"ס.

ההודעה ששלח העוזר החרדי. "מה גורם לך לשלוח לי הודעות נחותות?"

ישבתי מו